בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"גשר על הדרינה": הגשר שראה כבר הכל

איוו אנדריץ’ מחייה בספרו תקופה של 350 שנים, מהמאה ה–16 ועד מלחמת העולם הראשונה, אבל הוא בעצם כותב עלינו, כאן ועכשיו

תגובות

גשר על הדרינה
איוו אנדריץ’. תירגמה מסרבית־קרואטית: דינה קטן בן־ציון. הוצאת כרמל, 366 עמ’, 119 שקלים

טוב עשתה הוצאת כרמל, שהחליטה לפרסם שוב את “גשר על הדרינה”, ספרו האפי והסוחף של איוו אנדריץ’ היוגוסלבי, שזיכה אותו בפרס נובל ב–1961. זהו תרגום חדש, משובח ועוצמתי, שנעשה מן המקור הסרבי־קרואטי בידי דינה קטן בן־ציון, שהוסיפה גם אחרית דבר המכילה נתוני רקע מרתקים של התקופה וחיי המספר ‏(בעבר תורגם הספר מגרמנית בידי עדנה קורנפלד בהוצאת עם עובד‏).

לא כל סיפור אקטואלי הוא על־זמני, אבל כל סיפור על־זמני הוא אקטואלי בעליל, ו”גשר על הדרינה” שייך לאותו זן נוקב ומעמיק, שלא נס ליחו והוא אינו נותן לקוראים מנוח. הספר של אנדריץ’ הוא ראי נאמן מאין כמוהו לעולמם הרוחני, הפסיכולוגי והרעיוני של הבריות באשר הן, מאז ימי קדם ועד ימינו הסוערים. האדם הוא חיה ביולוגית־פוליטית, מזגו ומוצאו הם הסמן המרכזי לגורלו. כך היה וכך יהיה. עבר, הווה ועתיד אחוזים יחדיו במאבקים אתניים־דתיים מרים שאחריתם מי ישורנה, ואף על פי כן, אין כאן דטרמיניזם קיצוני, אלא מגנט שעדיין מאפשר חופש בחירה.

אנדריץ’ מחייה בספרו תקופה של 350 שנים, החל מן המאה ה–16 ועד מלחמת העולם הראשונה, אבל לאמיתו של דבר הוא כותב עלינו. כאן ועכשיו. באיפוק, בכאב, באהדה. וכך מתגלים לנו מבעד לשורות במלוא הדרם אופיו הנדיב וחוכמתו הנבואית.

רקס רקס

ילד, גשר, נהר. אלה שלושת מרכיבי המפתח ברומן שלפנינו. הילד הוא איוו אנדריץ’, שהתייתם מאביו וגדל בבית סבו בווישגראד הציורית שבבוסניה, על שפת הנהר דרינה, בקצה הגשר הנודע שהוקם במאה ה–16 ביוזמתו של הוואזיר הגדול מחמט פחה סוקולוביץ’, “גשר אבן חטוב, על אחד־עשר קמרוניו הערוכים במרווחים גדולים”. הילד מרבה לשחק על הגשר ועל גדות הנהר השוצף, הירקרק - קולט אגדות עם, מיתוסים, סיפורים היסטוריים, ומפנים את המורכבות האתנית־הדתית הססגונית שמתערבלת סביבו, על סגולותיה וסכנותיה. חוויות הילדות הללו מטביעות חותם עז בנפשו, וברבות השנים יהיו מקור השראה ליצירותיו הגדולות.

אנדריץ’ הוא ממוצא סרבי קתולי ומרבית תושבי העיירה בשלהי המאה ה–19 הם מוסלמים, והשאר יהודים, נוצרים ממגוון עדות ולאומים, צוענים, וקבוצות אתניות נוספות. הרכב האוכלוסייה עתיד להשתנות מהקצה אל הקצה עם תהפוכות ההיסטוריה, חילופי השלטון התכופים וטלטלות הכיבוש של האימפריות העותמאנית והאוסטרו־הונגרית. ורק הגשר ניצב לו מנגד, שלם או חרב בחלקו, עֵד אילם לכל גילויי האהבה, החשדנות והרשע, ומשל לנצחי מול הבר חלוף. “וכך, אף שלא היה בן־אלמוות, נדמה הגשר נצחי, שכן קצו לא ניתן לחיזוי”.

עלילת הספר זורמת בתנופה קצבית אחידה בדומה למים הגואים בנהר הדרינה, ומיתוסים מצמררים נארגים בקורות חייהם של גיבורים בשר ודם. אלה סיפוריהם של אבדאגה, נאמנו האכזר של הוואזיר המופקד על הקמת הגשר בראשיתו; רדיסאב, האיכר הנוצרי האומלל המשופד בנוקדנות מזוויעה ככבש; קצם הטראגי של הכלה הטורקית ושל פדון, החייל ביש המזל; מקרהו האומלל של עלי־חוג’ה, שמלווה אותנו בתפניות חדות עד הפרק האחרון; וכן קורותיה של לוטיקה, מנהלת המלון היהודייה היפהפייה והנמרצת, שאנדריץ’ היה מיודד אתה והנציח אותה ואת בני משפחתה בנאמנות פרטנית. כל הסיפורים הללו ורבים אחרים שזורים אלה באלה על רקע מעשיות פנטסטיות, התעללויות, הוצאות להורג, רכילויות, מוסיקה וריקודים, עישון מקטרות ושתייה כהוגן, ותיאור חיי החברה היצריים והתוססים בסמטאות הקסבה, בהרים, לאורך הנהר ובמרפסת החביבה על בני כל הדורות ‏(ספת אבן המכונה קאפיה‏) שבמרכז הגשר.

אלה אנשים שחיים דור אחרי דור בשביעות רצון מהולה באי־ודאות וחרדה בצל הגשר, שמסמל עבורם תמורות מדיניות רבות השפעה, בנייה מואצת, השקעות וסחר משגשג לצד אסונות טבע ואסונות מעשה אדם. הם מכבדים את הגשר הרם והנישא, והגשר גומל להם בעמידה איתנה ולעולם אינו נחרב כליל, גם לא בפעמיים שאינן מתועדות בספר; מלחמת העולם השנייה ומלחמות הבלקנים בשנות ה–90 של המאה ה–20. מאז שוקם הגשר לאחרונה, הוא נוסף לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק”ו. האם זה יגונן עליו לצמיתות? ימים יגידו. מה שקרה באפגניסטאן ובמאלי צריך לשמש תמרור אזהרה לכל מי שנכסי התרבות והרוח יקרים ללבו.

אישיות הומאנית־ליברלית, שמתייצבת מול אידיאולוגיות חשוכות, נבחנת לרוב בעתות מלחמה ולא בעתות שלום. איום קיומי ‏(פיסי או רוחני‏) הוא אבן הבוחן האמיתית לטוהר מידות ומוסר גבוה. בשנות מלחמת העולם השנייה סירב אנדריץ’ לעזוב את בלגרד הכבושה בידי הגרמנים, ובעצם ימי האופל, בתנאים של בידוד והגבלת תנועה, הוא חיבר בחדרו הקט שלוש יצירות מופת ‏(“גשר על הדרינה”, “ימי הקונסולים” ו”העלמה”‏). אלה טקסטים של פרוזה צלולה, מפוכחת ונאמנה למציאות ההיסטורית, ויחד עם זאת, חדורה במסרים פציפיסטיים, אמפתיה ואהבת אנוש.

אנדריץ’ נולד וגדל ביוגוסלביה לשעבר, הכיר את הקרע האתני המדמם לפני ולפנים, ואולי משום כך היה חשוב לו להתריע, לעודד ולגשר. “כך בין שמים, נהר והרים, גדלו על הקאפיה דורות שלמדו לא לבכות יותר מדי על מה שאבד לבלי שוב במים העכורים. פה חילחלה אליהם תורת החיים הלא־מודעת של הקסבה; שהחיים הם פלא בלתי־נתפש - בעודם מתבזבזים ומתכלים בלי הרף הם גם מאריכים ימים ושרירים וקיימים כמו הגשר על הדרינה”.

ואכן, חבל ארץ קסום זה בדרום אירופה, שמבורך ביופי מרהיב, הוא מין מיקרוקוסמוס שכל העצב והשמחה של העולם משתקפים בו; לאומנות ואיבה בין־עדתית לצד סולידריות, טיהור אתני לצד גילויים של הומניזם ואחווה, ומאגרים של עושר תרבותי ייחודי שנשארים כלואים בין חומות האתנוצנטריות החונקת. ארץ פלאים מכושפת ומקוללת. אחת לכמה שנים, כמו בטרגדיה ידועה מראש, מותכות כל הזהויות העוינות אלו באלו כגושי לבה שפורצים מלוע הר געש ומצטננים על המדרון, עד לעווית האלימה הבלתי נמנעת הבאה בתור.

איזה גשר יכול לאחד את כל הפלגים הללו? מה נדרש כדי שיושם קץ למעגל הדמים? האם בני אדם טיפשים או רק חדלי מעש וקצרי רואי? אנדריץ’ טומן את שאלותיו בדברי הדמויות וסומך על החושים של הקוראים שלו, אבל הבלקנים עודם בגדר חידה. רבקה וסט המבריקה וחריפת הלשון, בספרה המונומנטלי “טלה שחור ובז אפור” שמתעד את מסעותיה בארצות הבלקן בשנות ה–30 של המאה הקודמת, התקשתה למצוא מלים הולמות להתרשמותה. “זה מופלא שם יותר ממה שאפשר לתאר”, היא כתבה, “יש שם הכל חוץ ממה שיש לנו במערב. אבל זה מעט מאוד. אנחנו במערב לא כל כך עשירים כפי שנדמה לנו”.

אנדריץ’ התייחס אל עתיד ארצו באופטימיות זהירה. הוא היה מציאותי אבל לא נואש, וסבר שהשאיפה לתקווה ולאושר הודפת את האדם קדימה, אל עבר הפיוס המיוחל. הגשר היה בעיניו סמל להישרדות, המשכיות וקשר בין דתות, לאומים, קהילות ופרטים. “אחרי ככלות הכל”, אמר אנדריץ’ בנאום קבלת פרס נובל, “העיקר הוא רוח היצירה והמסר שהסופר מנחיל לאנושות”.

ובינתיים, יש למה לחכות. אמיר קוסטוריצה, הקולנוען והמוסיקאי היוגוסלבי הרבגוני, בונה עיר לכבוד איוו אנדריץ’ בפרוורי וישגראד, שבה יצלם סרט אופראי על פי הספר “גשר על הדרינה”. בעיר, למרגלות הגשר ההיסטורי, שבנייתה עתידה להסתיים בתוך שנתיים, יוקם מכון על שם הסופר וייערכו אירועים רב־לאומיים למען טיפוח השלום וההידברות. “שלושה דברים אי אפשר להעלים”, מצטט אנדריץ’ פתגם עותמאני: “אהבה, שיעול ודלות”. לכך אוסיף ברוח מחבר הספר: גם “אצילות נפש”.

Na Drini cuprija Ivo Andric

ספרה של רבקה קרן, “הפקרות”, ראה אור בהוצאת אגם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו