בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביאליק ושחיקת הכתר הלאומי

הרצון הרווח לשחרר את ביאליק מתווית "המשורר הלאומי" מתעלם מכך שבד בבד עם היותו משורר היה ביאליק גם מספר, מתרגם, עורך, מו"ל, מכנס, בלשן, פרשן, מורה-דרך ואיש ציבור, כשבכל אלה שכן הלאומי באופן בלתי נפרד מן האישי, יחד עם סלידה עמוקה משירה לאומית מוזמנת או מגויסת. במלאות 140 שנה להולדתו

30תגובות

"המשורר הלאומי לאמיתו ­ מיהו? זה שמזווגים בו הלאומי והאוניברסלי. ובמקום שאתה מוצא את לאומיותו ­ שם תמצא תמיד גם יסוד אוניברסלי" (ביאליק לסופר נתן ביסטריצקי)

בנאום על קברו של ביאליק, במלאות 78 שנה למותו, לא חסך מאיר ויזלטיר בדברי שבח על תרומתו של ביאליק לדורו ולדורות: "שירי ביאליק עשו ­ ובעיני ממשיכים לעשות ­ עבודה אלוהית כלפי לשון השירה העברית החדשה", אמר. אולם בנשימה אחת גם עורר ויזלטיר את השאלה: "האם יש טעם להתעקש ולהמשיך לכנות את ביאליק בצירוף המלים הוותיק, הידוע, 'משורר לאומי' (...) אולי נסתפק באמירה אחרת ­ שביאליק הוא משורר גדול. נגיד, גדול המשוררים בעברית החדשה" (מ' ויזלטיר, "תחת משא אהבתכם", ידיעות אחרונות, 20.7.2012).

הרצון לשחרר את ביאליק מתווית "המשורר הלאומי" אינו חדש. 18 שנה לפני ויזלטיר נשא גם המשורר משה בן-שאול דברים על קברו של ביאליק. בצד מלות שבח ל"חשוב במשוררים העברים בעת החדשה" חזר אף הוא והטעים: "לא עוד משורר לאומי. ביאליק האישי ידבר אל לב כולם, כולל הנוער (...) במותג זה, 'משורר לאומי', יש מיד משהו המעורר חיץ, שכל מנהיגות פוליטית מוכנה ויכולה לאמץ אותו לעצמו" (מ' בן-שאול, "ביאליק פרטי", מעריב, 8.7.1994).

עוד בחייו של ביאליק היו מי שהסתייגו מהיסוד הלאומי והנבואי שביצירתו וביכרו ממניעים שונים את שירתו הלירית, כשהבולט שבהם היה המשורר דוד פרישמן. אך את שורשי הרתיעה בת ימינו מן הלאומיות יש לראות מעבר לתחום הספרותי, על רקע התהליכים ההיסטוריים והאקלים הרעיוני של הדורות האחרונים, ועל רקע טשטוש ההבחנה שבין הלאומי ללאומני.

הירידה בלגיטימיות של הלאומיות נובעת קודם כל מניצחונו המוחץ של הליברליזם במערב שביסודו עליונות היחיד. מכאן גם הבחינה החשדנית של כל ערך קולקטיבי (בכלל זה הלאומי), העלול כביכול לבטל או להגביל את האינדיבידואליות או את הבחירה של היחיד. הלאומיות נכרכה באחריות לאפליה, למלחמות ולרצח עם. מכאן גם הנטייה להמעיט מהשורשיות של עצם תופעת הלאומיות, ואף להגדירה כמשהו "מדומיין".

אולם די לעיין במשפטיו של ביאליק לידידו הסופר נתן ביסטריצקי (המובאים במוטו של מאמר זה) כדי להתרשם שביאליק לא ראה באישי, בלאומי ובאוניברסלי אויבים הצרים זה לזה, אלא יסודות העשויים במיטבם להצטרף לאחדות אחת. בכך לא היה ביאליק שונה מנביאי השחרור והתחייה הלאומיים-ליברליים של המאה ה‑19, דוגמת מציני, מסריק וכן הרצל.

מכאן קריאתו של ביאליק לכתיבה של "שירה לאומית-אנושית בבת-אחת", שתשתלב בצלילה הייחודי בתזמורת העולמית: "בדור של קירוב רחוקים ומרחקי מקום וזמן, וחליפים מהירים של נכסי תרבות ­ השיתוף והאיחוד התרבותי יבוא לא בדמות סולו אלא בדמות מקהלה. רוצים אנו להיכנס אל הסימפוניה בכלי זמר משלנו ובניגון משלנו. יש לנו כל הזכות והרשות לכך. העבר ההיסטורי שלנו מעיד על כך. אל יחסר חלקנו בסימפוניה העולמית הגדולה" (ארכיון בית ביאליק, להלן אב"ב, כתב-יד 188א, תוכנית להרצאה של ביאליק בקובנה, תרצ"א).

ודוק: "בכלי זמר ובניגון משלנו". שכן ביאליק שלל את הנהייה החקיינית אחר אוניברסליות הנקנית במחיר ויתור על הזהות האישית ועל התרבות הלאומית.

הסתירה, לכאורה, בין האישי ללאומי, שנהפכה למוסכמה בתקופתנו, לא היתה מקובלת על ביאליק, שבצד עמידתו על חירותו ועצמאותו של המשורר, הדגיש את המובן מאליו: אין אינדיבידואל העומד בחלל ריק מהקשר מעצב תרבותי-לאומי כמו גם אוניברסלי. זאת ועוד, כתר המשורר הלאומי לא היה בעיניו ובעיני בני דורו בגדר סיסמה ריקה, כפי שהוא מוצג עתה, שכן כל מפעל חייו, השירי והאחר, היה בלתי נפרד ממפעל התחייה הלאומי של העם היהודי.

כאן יש מקום להבהיר, שהתבוננות בלעדית ביצירתו השירית של ביאליק, תוך התעלמות ממכלול פועלו, מגמדת את שיעור קומתו. שהרי בד בבד עם היותו משורר היה ביאליק גם מספר, מתרגם, עורך, מו"ל, מכנס, בלשן ופרשן, כשכל אלה משמשים אצלו בכפיפה אחת כרכיבים במסגרת בניית התרבות הלאומית המתחדשת. ומעל לכל זאת יש לזכור, שכל ימיו שימש ביאליק כמורה-דרך, לא רק לחבריו הסופרים ואנשי הרוח, אלא לציבור לגווניו, משמאל ומימין, דתיים וחופשיים, יוצאי גלויות שונות, זקנים וגם צעירים, שאליו נשאו כולם את עיניהם בדילמות הקשורות בבניית הזהות הלאומית.

כך, לדוגמה, מתוודה יונה שולמן, צעיר מעמק יזרעאל, באוזני ביאליק על החולין הגמור שלובשים החגים במקום מגוריו, ועל החלל הריק והמכאיב שהוא נמצא בו בעקבות ניכורו למקורות התרבות היהודית ומנהגיה: "איבדנו את כל הערכים הלאומיים. איבדנו את כל החיוב הגדול, והוא גאוות עמנו ותרבותו, כי אין אנו מכירים אותה, והכול כספר החתום לפנינו. והשאלה היא עכשווית ומחכה לפתרונה (...) השבת תבוא לנהלל. אפשרי וחיובי הוא שיתאסף הנוער מכל העמק ויקדיש לזה אספה מיוחדת, ואתה תנהלנה. אני מחכה בכיליון עיניים לבואך, ולדבר איתך בנוגע לזה" (אב"ב, יונה שולמן אל ביאליק, ו' בחשוון תרפ"ט).

אל משימותיו כמחולל תרבות וככתובת מרכזית למשאלות הדור בתקופת בין השמשות שלאחר שבר הדת ואובדן השלמות האמױנתית לא התייחס ביאליק כאל עיסוקים הנופלים בערכם מכתיבת שירים; ותעיד על כך בין היתר התמסרותו, בת למעלה משלושים שנה, למפעל "הכינוס" של אוצרות התרבות היהודית. ספינת-הדגל במפעל זה היה "ספר האגדה" שערך עם עמיתו י"ח רבניצקי, ובהקשר זה ראוי להטעים עד כמה חשוב היה לביאליק הפן הלאומי של עבודת ענקים זו.

"החלק השלישי של 'ספר האגדה' המחודש קרוב בסידורו לגמר", בישר ביאליק, די סמוך למותו, לאחד מידידיו, והוא מדגיש: "חלק זה מצד ענייניו, שהם כולם בעלי תוכן לאומי, עולה על כל יתר החלקים, ואין כמוהו ספר לאומי בישראל" (איגרות ביאליק, בעריכת פ' לחובר, כרך ה, דביר, תל-אביב תרצ"ט, עמ' שי).

ואכן, כמשורר הלאומי ­ ובמסגרת מכלול מפעלו הספרותי, התרבותי והציבורי ­ שימש ביאליק פה למצוקות ולתקוות של היחיד והציבור בארץ ישראל ובתפוצות, וכמעין נשיא הדור אף פסק הלכות בשאלות יסוד שעל הפרק. בתוך כך שלל ביאליק את הגולה והורה על ארץ ישראל כמחוז התחייה הלאומית. הוא הרים תרומה מכרעת להחייאת העברית על רבדיה הרדומים, הוסיף לה מחידושיו ופעל להגדרתה כשפה הלאומית הבלעדית מול מתחרתה היידיש. הוא מתח ביקורת כואבת על הפסיביות של היהודים בזמן הפרעות, תוך שהוא משמיע קריאה להתארגנות להגנה עצמית. הוא פעל רבות לגישור בין המסורת למודרניות וכן תבע לשמר ולטפח את הקניינים התרבותיים האותנטיים של כל אחת מעדות ישראל, מפולין, ספרד ועד תימן, ולא לצקת אותם לשבלונה תרבותית אחת שתטשטש את ייחודם.

זאת ועוד, ביאליק היה מעורב באופן פעיל בכל תחומי החיים שמסביבו. את משנתו העירונית "הירוקה", שבה קיטרג על נושאים אקולוגיים ואסתטיים הטעונים תיקון, פירסם תחת הכותרת "מה לעשות לשכלולה של תל-אביב" (ידיעות תל-אביב, אוקטובר 1932, עמ' 17‑18). במסגרת פעילותו התרבותית הענפה יסד בתל-אביב את המוסד המהולל "עונג שבת", שהתמיד לפעול ברוחו עוד עשרות שנים לאחר מותו.

לקבלתו של ביאליק כמשורר הלאומי תרמו גם אישיותו העממית החמה, פשטות הליכותיו, דלתו הפתוחה, ונכונותו לסייע לכל אדם בישראל, מרקטור האוניברסיטה שבהר הצופים ועד הרוכל אשר בשוק הכרמל, כשהכל חשים שיש להם חלק בביאליק.

לדרך זו של ערבות לאומית לכלל ישראל גם הטיף ביאליק בכינוס הסופרים בירושלים בסיוון תר"ץ: "יש חושבים, שהאמן-הסופר-המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו, והוא למעלה מכל החובות וה'שולחן ערוך' והמצוות; הוא פטור מכל החובות הלאומיות, ורק 'סתם' בן-אדם חייב בהן. אני מעולם לא נתתי זכות כזו ליוצר העברי" (ח"נ ביאליק, דברים שבעל-פה, א, דביר, תל-אביב תרצ"ה, עמ' קמח).

תביעה זו של ביאליק היתה גם חלק ממשנתו החינוכית, ובאה בין היתר לידי ביטוי בנאום "הקרן הקיימת והמצוות הלאומיות", שאותו נשא בכפר הילדים בן-שמן בניסן תרפ"ז: "הדת נתמעטה בחינוך. לא אדבר אם טוב הדבר או לא, אבל את המקום הריק עלינו למלא בתורה לאומית, לקשר את הפרובלמות הלאומיות אל החינוך (...) עלינו לחנך את הילד במצוות מעשיות לאומיות. אסור לחנך את הילדים מסביב לעניינים הפרטיים בלבד (...) המעשר הלאומי, התרומה לטובת המוסדות הלאומיים, העבודה לטובתם ­ צריך להיעשות יסוד גדול בחינוך" (שם, עמ' קכא).

זיהויו של ביאליק כמשורר הלאומי מתקשר בדרך כלל לשירי ציון שלו (דוגמת "אל הציפור" ו"בשדה") או לחטיבת שירי בית המדרש (דוגמת "לפני ארון הספרים" ו"המתמיד"). אך לצד שירים אלה כתב ביאליק גם שירי טבע, שירי אהבה, שירים ארס-פואטיים, שירי עם, שירי ילדים ועוד. האין בכל אלה מן היסוד הלאומי? מענה לשאלה זו אפשר למצוא בדבריו של המשורר אלישע רודין, שיצא חוצץ נגד אלה שהכניסו את התואר "המשורר הלאומי" לתוך מרכאות, ובתוך כך הצביע בין היתר על הממד הלאומי שהוא חש בעת קריאת השיר "זוהר": "זוהי מקלעת של זיכרונות-חוויות גיאוגרפיות-אישיות וביוגרפיות-לאומיות (...) ובאותה מקלעת של האני והשבטי אני קורא על ילדותו של ביאליק, וחש כיצד משתזרת ילדותו שלו בילדותה של האומה שלי" (אלישע רודין, בפאת נכר, הוצאת דבר, תל-אביב תרצ"ח, עמ' 106).

בדומה לכך ראתה גם לאה גולדברג ב"זוהר", ובסיפור "ספיח" יצירות שבהן "החזיר ביאליק לעם ישראל את ילדותו", ואף הוסיפה משפטי הערכה על תחיית-המתים שעשה ביאליק ללשון העברית, ועל הישגו המיוחד של המשורר הלאומי בכתיבת שירי-עם: "נס זה שחולל ביאליק, הוא המעלה את המשורר לדרגת התואר הלאומי עממי יותר מכל שירי התוכחה שלו" (ל' גולדברג, "ושוב ­ המשורר הלאומי", משמר, 14.7.1944).

ברוח אותה זיקה של אישי-לאומי-אוניברסלי הצביע הסופר נתן ביסטריצקי על "הכניסיני תחת כנפך" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, מפני ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על-ידי כך בן-רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי" (נ' ביסטריצקי, "לזכרו", קול העם, 29.12.1971).

גם אם מיעטה לאה גולדברג במשקלם של שירי התוכחה והזעם של ביאליק, הרי שדווקא הם ­ למן "אכן חציר העם" (1897) ועד "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (1931) ­ היוו נדבך חשוב בהתגבשות דיוקנו של ביאליק כמשורר הלאומי, ואין לצייר כלל את דמותו בלעדיהם.

דברי התוכחה שהשמיע ביאליק לאורך כל חייו (ולא רק בשירים, אלא גם במאמרים, בנאומים ובשיחות) עוררו אמנם לא אחת תרעומת מצדדים שונים ­ אך בעיקרם התקבלו בברכה, בבחינת "את אשר יאהב ­ יוכיח", ואף שימשו מנוף לתיקון.

"שירה לאומית" מעוררת לא אחת אסוציאציה של ספרות "מוזמנת" או "מגויסת", שממנה סלד ביאליק. שנה לפני מותו, בוועידת הסופרים שהתקיימה בתל-אביב בסיוון תרצ"ג, נדרש ביאליק אל מידות הטוהר וניקיון-הדעת המחייבות את הסופר: "רשאי גם הסופר להימנות על כל הסתדרות ומפלגה שיבחר בה, אבל כסופר אל לו להשתעבד לשום אליל. חופשי יהיה. מצפונו הוא יהי לו למדריך, ולא זה של המפלגה. והמצפון של הסופר ומידתו המוסרית אינם אלא נאמנותו המוחלטת לאמיתו הוא, נאמנותו לכישרונו ולעצמותו, שלא לזייף את חותמו על-ידי גניבת דעת וקריצות עיניים, שלא להוציא לשוק שטרי סרק של מילים" (ביאליק, דברים שבעל-פה, א עמ' רלד).

וכך גם ביחס לנושא הלאומי. באיגרת מוקדמת כותב ביאליק הצעיר בן ה‑24 לעורכו הספרותי י"ח רבניצקי: "צחוק עשתה לי המודעה שנתפרסמה בקיץ, ונשלחה אלי על-ידי 'אנשים טובים', הקובעת פרס 100 או 150 פראנק עבור השיר הלאומי היותר טוב שיחובר ­ כאילו אין הדבר תלוי אלא בתשלומין, והם הם הגורמים לשיר שיבוא" (אב"ב, ביאליק לרבניצקי, 24.10.97).

33 שנים לאחר מכן, והוא בן 57, חותם ביאליק כנס של סופרים במשפטים אלה: "חושבני, שדברי ספרות שנכתבו בכוונה לשם ארץ-ישראל ולשם מוסדות שונים ­ לחרפה הם לנו. הכשמשים תעשו את סופרינו? אני הייתי מרחיק סופרים כאלה. כל אחד מביא תועלת לעם, אם יעשה לפי כוחו ויצירתו. התועלת היא אם הסופר חופשי, ודבר זה מועיל יותר גם לעם ישראל וגם לסופר" (שם, עמ' קנב).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו