בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברונו שוּלץ, סכום כל המסעות

לאט לאט נוצרת קהילה של אנשים שברונו שוּלץ היה קרוב ללבם, שעמדו בקשר זה עם זה. ומתגלים עוד ועוד מכתבים. ועדויות. ואוסף רפרודוקציות פורנוגרפיות מוזרות ששולץ הפיץ בין מכריו במהדורות פרטיות. השנה מלאו שבעים שנה למותו של היהודי שנחשב אולי גדול הפרוזאיקונים של פולין המודרנית, ולבטח המסקרן שבהם, שנורה בגטו של דרוהוביץ’ והשאיר אחריו רק שני קבצי סיפורים: “חנויות קינמון” ו”בית המרפא בסימן שעון החול”

17תגובות

לפני שלוש־ארבע שנים נכנס איש מבוגר לחנות “תולעת ספרים” בתל אביב ושאל אם נשארו עוד ספרים של ברונו שוּלץ שצריך לתרגם. התשובה היא: ככל הידוע, לא. יש מגלי ארצות המתחילים את דרכם בנקישה על דלתו של השכן. מה שאנחנו יודעים היום על ברונו שולץ הוא סכום כל המסעות האלה, הקצרים והארוכים, הנמרצים והעצלים, המוצלחים והנכזבים.

אני למשל יצאתי למסע בעקבות ארוסתו הראשונה של שולץ, דבורה פוגל. בחדר הספרייה הלאומית של ורשה עמדנו אני וידידתי קרולינה והתבוננו בכריכה של כתב עת עלום לפסיכולוגיה מלבוב, ולא ידענו את נפשנו. אל כריכת כתב העת היה מצורף בול ולידו, כתובתה של פוגל. ולא רק הגיליון הזה. גם גיליונות נוספים. ועוד כתבי עת מלבוב. על כולם מופיעה הכתובת של דבורה פוגל. כלומר - אלו כרכים מהספרייה הפרטית שלה. אבל איך הם הגיעו לכאן?

דבורה פוגל נאלצה לעזוב את דירתה בלבוב ולעבור לגטו. המכתבים שכתב לה ברונו שולץ, כך מספרות כל הביוגרפיות, אותן טיוטות ראשונות לספר “חנויות הקינמון”, עלו באש בשריפה שפרצה בבניין בשנות השישים. וכך גם הספרים ובהם ההקדשות של שולץ. אבל מישהו מכר את כתבי העת ואיכשהו הם הגיעו לכאן. הרי הם כאן לפנינו. והמכתבים, הם שרדו? לא, אין סיכוי. בעצם, מי יודע. תמונת דיוקן אחת, יקרת מציאות, שהיתה ברשותה של דבורה פוגל בדירה שנבזזה, מצאה את דרכה למוזיאון בלודז’. לא דיוקן שצייר שולץ, אלא של צייר אחר.

והרי המכתבים שדבורה פוגל כתבה לברונו שולץ, גם הם שרדו. כמה מהם. הם נמצאו בעליית הגג של דירתו של שולץ על ידי אחד מתלמידיו, פייבל שרייר, מיד אחרי המלחמה.
זה בעצם הסיפור על ברונו שולץ. כלומר, על ברונו שולץ כפי שאנו מכירים אותו היום. מרתפים ועליות גג, עליות גג ומרתפים. אצבעות מחטטות בין קורות עץ לחות. ומזוודות ישנות. אחת כזאת צצה באמצע שנות השמונים, שוב, בעליית גג, ובה עשרים מכתבים של שולץ. טיוטה אחת של מכתב אל ברונו שולץ נשמרה בארכיון גטו ורשה, ודוק, לא מכתב: טיוטה למכתב.

ורישומים קטנים בספרים, והקדשות, וקולאז’ אחד ענקי של כל מורי בית הספר של דרוהוביץ’, שולץ בתוכם, שנמצאה אלוהים יודע היכן, אולי בחדר האחורי של בית הספר הסובייטי, החדש, מאחורי שניים־שלושה כיסאות תלמידים עם רגל אחת קצרה. זו מלאכתו של הביוגרף: בהתחלה צריך לאתר את כל הפרסומים של הסופר, ואחר כך את הפרסומים המשניים, ואת ביקורות הספרים, והתגובות לביקורות, ומכתבים למערכת.
ומכאן: מרגינליה. עדויות ממעגל שני, שלישי, רביעי. ראיונות עם בנות־דוד רחוקות, עם אחיינים של בנות דוד. עם התלמידים, ועם הבנים והבנות של התלמידים. קבלה מהמלון שברונו שולץ שהה בו בזמן ביקורו הקצר בפאריס, רפרודוקציה של הקבלה, מופיעה בביוגרפיה של יז’י יז’מבסקי. את מי הוא פגש שם, שולץ, בפאריס? היה גם מי שאיתר גזיר עיתון של פרסומת למשחה לחיזוק השיער של אנה צ’סלג, המופיעה באחד מסיפוריו של שולץ.

מתברר אם כן שזו פרסומת אמיתית, ועכשיו אנחנו יודעים: כך חוו בפרובינציה של האימפריה האוסטרית את הקפיטליזם הזול, את ההבטחות המפוקפקות של סחורות הזבל אשר כבר מאסו בהן בווינה, וסוחרים זריזים מיהרו להציף בהן את שוקי גליציה.
גילוי נוסף: שולץ ויידיש. בכתב עת אחד ביידיש, “צושטייער”, משנות השלושים, מופיעות שתי רפרודוקציות של שולץ. העלמות הגאוותניות והגברים הנרצעים, משחקי המין והשליטה, ולידן מניפסטו: ליידיש יש תקומה בגליציה. זה לא יילך. “צושטייער” הופיע בשלושה גיליונות, והחבורה התפרקה בתוך שנה. אבל כך הכיר שולץ כל מיני משוררי יידיש.

לימים פגש גם את דב סדן, כך שמעתי מפי מרצה באוניברסיטת תל אביב. ושולץ, הוא באמת היה חלק מהחבורה? הוא ידע יידיש? לא ידע? דבורה פוגל, ארוסתו, לימדה את עצמה את השפה בהיותה כבת שלושים. אולי גם שולץ למד. הרי היה לו איזה מורה פרטי ליהדות, והוא שלח את אחד מספריו לתרגום ליידיש - זה היה אמור להיות התרגום הראשון של שולץ מפולנית לשפה אחרת. המתרגם נשלח לדכאו. ומשם ברח לברזיל, ואז היגר לניו יורק. והתרגום? האם התרגום ליידיש שרד?

ומה עוד אנחנו לומדים על שולץ ממקור שלישי ורביעי? פרסומים של תערוכות של ברונו שולץ בכתבי עת פרובינציאליים מדרוהוביץ’: ביום זה וזה, בעיירת נופש זו וזו. כותרות סתמיות של ציורים שלא שרדו. ציור שֶמֶן אחד בלבד שרד: נער יהודי, חסידי, נשי מאוד, בוחן שתי נערות מודרניות, בתספורת א־לה גרסון. מה זה אומר שרד? מישהו בטח גנב אותו מבית שתושביו נלקחו לגטו. והציור הפנטסטי של הרג הדרקון, מה אתו? הוא לא שרד. ואולי, מי יודע, הוא תלוי עכשיו באיזה בית באוקראינה, ואיש אינו יודע של מי החתימה המטושטשת.

מי שאחראי לרוב החיפושים הקדחתניים האלה הוא יז’י פיצובסקי, הביוגרף הבלתי נלאה של שולץ, הראשון שאסף את כל המכתבים והסיפורים והתמונות, כבר בזמן המלחמה. מי שריאיין אנשים כשעוד היה מי לראיין, ושצילם את גרם המדרגות הישן בבית של שולץ בדרוהוביץ’. הבית כבר שופץ לבלי הכר. וכל זה בפולין הסטליניסטית שאחרי המלחמה, באקלים אינטלקטואלי עוין ביותר לדיון על תרבות יהודית. הוא גם שבר את השיניים וניסה ללמוד יידיש. פיצובסקי מת ב–2006 והארכיון שלו נגיש רק למקורבים, לא לציבור הרחב, מפני שאלמנתו אינה מרשה.

מרכילות ששמעתי באחרונה, כשנסעתי לשיקאגו, מתברר שנשמרו בו עוד ועוד מכתבים שפיצובקי שלח וקיבל. כבר בשנות החמישים כתב לאנשים בתל־אביב, בלוס אנג’לס, באוקראינה, בפאריס, לתלמידים ולמכרים ולקרובי משפחה. ולאט לאט נוצרת קהילה של אנשים ששולץ היה קרוב ללבם, שעמדו בקשר זה עם זה. אלה ששרדו, מה שנשאר מהמפץ הגדול. ומתגלים עוד ועוד מכתבים. ועדויות. ומתפרסם “ספר הכפירה” של שולץ, אוסף רפרודוקציות פורנוגרפיות מוזרות להדהים ששולץ הפיץ בין מכריו במהדורות פרטיות ופיצובסקי עבר מבית לבית ואסף.

ומתוך אותם חללים משניים בבתים, מתוך תיבות אחסון, מתוך מרתפים לקירור תפוחי אדמה, מתוך שיחות עם אנשים מבוגרים מאוד שהכירו או לא הכירו את שולץ ושעכשיו הם מדברים עם המראיין, בחוסר סבלנות, או אולי בודים מלבם, עולה דמותו של ברונו שולץ כפי שאנחנו מדמים לנו אותה היום.

ובמקביל, כל הזמן, נפוצות עוד ועוד שמועות על גורלם של כתבי יד אשר נעלמו. עד שנות השמונים מקובל היה לדמות שהם שמורים במחסן של המשטרה החשאית הסובייטית. למשל, הרומאן “המשיח” ששולץ שקד על חיבורו למעלה מעשור, זהו, הלך לאיבוד, וזה בטוח. אבל מישהו מצליח לאתר תלמיד של ברונו שולץ, אפילו לא תלמיד ממש, שולץ היה רק מורה מחליף שלו, והנה, שנים אחרי המלחמה התלמיד עדיין זוכר את השורות הראשונות של “המשיח”, כפי שקרא אותו שולץ לכיתה.

והנה, הגירסה האפוקריפית, הפרוזאית עד כאב של הרומאן האבוד, ובזה אני גומר. שולץ, מספר התלמיד, מנסה להשקיט את התלמידים. הוא מתיישב על השולחן ומתחיל לדקלם, כאילו לעצמו: מספרים שהמשיח כבר קרוב, הנה פגשו אותו כבר בסמבור, שלושים קילומטר מכאן, והוא עושה עכשיו את דרכו לכיתה.

קבצי הסיפורים של ברונו שולץ, “חנויות קינמון” ו”בית המרפא בסימן שעון החול”, יצאו לאור בהוצאת שוקן, 1966, בתרגום אורי אורלב, רחל קליימן ויורם ברונובסקי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו