בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

“קפקא הפולני!”: זיכרונות על ברונו שולץ

זיכרונות שפירסמה הסופרת רחל אוירבך בכתב העת “גאלדענע קייט” ב–1964, משרטטים דיוקן של שולץ בישראל. שנים לפני שהתחילו לראות אור כתביו בעברית, התוודעו הקוראים ביידיש לברונו שולץ בתיאורים בלתי אמצעיים שלו ושל אהובתו דבורה ‏פוגל

9תגובות

זה התחיל בערך בשנת 1930 או 1931. ביליתי אז עם דוסיה עשרה ימים בזַקוֹפַּנֶה: טיילנו בהרי הטַטְרָה, פגשנו בערבים אנשים מעניינים מכל רחבי פולין. בזקופנֶה התגורר אחד מהוגי הדעות והאמנים החשובים, צייר ובנו של צייר, סטניסלב איגנצי ויטקייביץ’ - שבחוגי האמנים נקרא “ויטקאצי”. באותה עת פירסם את התיאוריה הפילוסופית שלו על אודות ה”אימה המטאפיסית” ועל “קץ האמנות”.

דבורה פוגל כתבה את הדוקטורט שלה על בסיס הנחותיו של הֶגֶל בענייני הפילוסופיה של האמנות. היא השיבה לטענותיו של ויטקאצי בחיבור משלה, ששלחה גם אליו. הם עמדו בקשר מכתבים, ובהיותנו בזקופּנֶה ביקרנו שתינו בסטודיו של ויטקייביץ’. הוא צייר את דוסיה באחד הדיוקנים הנרקוטיים שלו. באותו סטודיו הכירה דוסיה ערב אחד את ברונו שולץ.

שולץ לא היה גבוה. הוא נראה קצת מסוגף, צעיר שחור שיער ובעל עיניים קרובות זו לזו ומקסימות. הוא חי בדרוהוביץ’ והיה מורה לציור בגימנסיה המקומית. ציורו הייחודי והמקורי היה מוכר רק ליחידי סגולה. הוא השתמש בטכניקה נדירה של ציור על זכוכית. הנושאים החביבים עליו היו סטיות שונות ומשונות. הוא צייר נשים מצודדות ומנצחות בחברת גברים כנועים ושפלים, מוזנחים ונכים. לעתים מוליכות הגברות כלב ברצועה, ולכלב יש פני אדם - דומים כנראה לפניו של ברונו שולץ. אך העיקר לא היה כמובן הנושא, אלא הכוח היצירתי, האינטנסיביות, יפי הקווים.

להיכרות בזקופּנֶה נודע המשך. שולץ החל לבוא לדוסיה ללמברג. הם שוחחו ביניהם, טיילו, נפגשו - בתמימות דעים, בהשראה הדדית. לעתים נטלתי חלק בטיולים הסתוויים אל הטירה, או בגנים הישועיים. היו אלה סימפוזיונים פואטיים־פילוסופיים נשגבים, שגלשו לעתים בכל זאת לאווירה מלאכותית. דוסיה אהבה לצחוק הרבה ובקול רם, ומעיניה החומות, הגדולות, הבולטות וקצרות הרואי יצאו ניצוצות של אש נסתרת, והן הזהירו את פניה הכבדות מעט ברוב חן.

נראה היה שמתוך הידידות וההרמוניה הללו ייקשר קשר לכל החיים. אלא ששולץ לא היה בריא, והוא נשא על שכמו מחויבות לאחותו, שנותרה אלמנה מטופלת בילדים, והוא היה צריך לפרנס את המשפחה. נוסף לזה הוא סבל מחרדות שונות והיה היפוכונדר מוצהר. לפעמים קבע ביקור בנובמבר, ואחר כך החלה סדרה של ביטולים ודחיות. פעם חלה בשפעת או היה מצונן, ופעם אחרת חלה אחיינו בדלקת גרון. בסופו של דבר הוא הצליח לבוא ללמברג רק אחרי פסח.

אבל הוא כתב מכתבים, והודות למכתבים הללו לדבורה פוגל התגלה ברונו שולץ הסופר. בחורף השני להיכרותם החל לטוות במכתבים בהמשכים את “הסיפור על אבא”. אותו נ”ב במכתבים היה מרתק ומקורי כל כך, עד שהיא נתנה לי אותם לקריאה.

קראתי בהם ונדלקה בי נורה: אלה אינם רק מכתבים, אלא שירה, ספרות מפוארת.
וזו ראשיתו של הספר הראשון מאת שולץ: אותם המשכים והערות נ”ב במכתבים הועתקו במכונת כתיבה, ועותק שלהם הועבר לזופיה נלקובסקה. הסופרת החכמה והמעודנת הזאת לא היססה לרגע: היא קראה וענתה ב”הן” נחרץ ובקול רם. היא המליצה על הספר להוצאת “רוי”, שבה הופיע כתב היד עד מהרה בשם “חנויות קינמון”. כעבור שנים אחדות הופיע הספר השני של שולץ, “בית המרפא בסימן שעון החול”. בשני הספרים, שאוירו בציוריו המקוריים של המחבר, רצו המבקרים הפולנים לראות ביטוי לשיטה מסוימת, שקירבה את שולץ לגומברוביץ’, סופר האבסורד.

עכשיו, אחרי המלחמה, מנסים המבקרים הפולנים המרקסיסטים לפרש את יצירתו של שולץ ברוח הימים של ערב המלחמה, של הדקדנטיות הבורגנית. האופן שבו הם מפרשים ומשייכים הוא לטעמי אמנותי ומעוקר. ברונו שולץ הוא תופעה ייחודית בספרות הפולנית; ביטוי אינדיבידואלי של גאונות יהודית - משונה ומקורית, חד פעמית ומרוכזת עד אקסטזה. אם אפשר להשוותו למישהו, הרי זה לפרנץ קפקא. על חוקרי הספרות לגלות אם שולץ הכיר בתחילת שנות השלושים את יצירתו של פרנץ קפקא, ובעיקר את “הגלגול”, ש”הסיפור על אבא” דומה לה באופן משונה.

יצירתו של שולץ פונה פנימה. הפלסטיות המוזרה של דמויותיו המצוירות בתיאורים עשירה כמו אצל קפקא. רק עכשיו, עשרים שנה אחרי מותו, הגיעו כתביו, הודות למאמציו של ארתור סאנדויר, לתודעה הספרותית בזכות תרגומם לצרפתית. המבקרים בפאריס קראו בהתפעלות: “קפקא הפולני!”

מיידיש: בני מר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו