בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פנינים חרותות באבן: הסוד של יהודי וירצבורג

ספר חדש שסוקר בדיוק גרמני ובחוכמה יהודית 1,500 מצבות שהשתמרו בהיחבא, יוצר מפגש פנורמי עם יהודי וירצבורג של ימי הביניים

40תגובות

המצבות של בית העלמין היהודי בווירצבורג מלפני זמן המגפה השחורה ‏(1147–1346‏), ערכו קרלהיינץ מילר, שמעון שוורצפוקס ואברהם ‏(רמי‏) ריינר, בהשתתפות עדנה אנגל, וירצבורג 2011–2012, שלושה כרכים

Die Grabsteine vom juedischen Friedhof in
Wuerzburg aus der Zeit vor dem Schwarzen Tod
‏(1346–1147‏)
,herausgegeben von Karlheinz Mueller
Simon Schwarzfuchs und Abraham Reiner‏
unter Mitarbeit von Edna Engel. Wuerzburg
Gesellschaft fuer fraenkische Geschichte

כך כתב ישראל איסר קצוביץ בפתח ספר זיכרונותיו, “ששים שנות חיים: זכרונות חיי וחיי דורי בישראל ‏(1859–1919‏)”, שראה אור בהוצאת דביר בברלין ב–1923: “על קברי יציבו מצבה, והיא תהיה לעדה ולמזכרת, כי תחתיה גוית אדם נרקבת כרקב הלפת. זכרון היא לאפיסות ולכליון. אדם חי, מת, נקבר ונמחק שמו. כאלו לא היה. מה תתן ומה תוסיף האבן האלמת, הנצבת בין המתים לזכרון המות? חפץ אני להציב מצבה בין החיים לזכרון החיים. לזאת אמרתי: אכתבה את תולדות ימי חיי בספר, וזאת תהיה מצבתי בין החיים”. כמוטו לדבריו הביא קצוביץ ציטוט של היינה: “כל אדם הוא עולם בפני עצמו; ותחת כל מצבה ומצבה דברי ימי עולם כתובים”.

יותר משרצה קצוביץ להתנגד למצבה, “האבן האילמת הניצבת בין המתים”, רצה להצדיק את כתיבת זיכרונותיו ופרסומם. אוסף מצבות וירצבורג מדגים היטב כי גם האבן האילמת ניצבת בין החיים, ויכולה לתת ולהוסיף הרבה לנוכחותם של המתים בעולמם של החיים. הספר הזה, שהוא פרי של מאמץ מחקרי וארגוני משותף, בין־אישי, בין־מוסדי ובינלאומי, הוא אחד מספרי המחקר המופתיים בתחום מדעי היהדות שראו אור במאה ה–21. זה ספר שיש בו שילוב של כמות ואיכות, מחקר פילולוגי מעמיק וממצה של כ–1,500 כתובות ושברי כתובות, יחד עם התבוננות תרבותית מעמיקה על חיי הרוח והמעשה של הקהילה, המשתקפים במצבות. אין אבן שהמהדירים לא הפכו כדי להאיר ולהסביר את הממצא החשוב והמקיף שבו טיפלו, כולל דיון גיאולוגי מאת וולפגנג טראפ על סוגי האבן של המצבות. אבל במוקד הספר עומדים הטקסטים, הן מבחינת התוכן והמשמעות והן מבחינת הצורה.

יש משהו אירוני בכך שמצבות וירצבורג שרדו דווקא משום שנעשה בהן שימוש משני ממוקד, בהשוואה לבתי קברות אחרים באשכנז שנעלמו. ההעלמה השיטתית של מצבות וירצבורג בקירות המנזר שבמרכז העיר, היא שגרמה לכך שהמצבות יישמרו, אמנם בהיחבא, בתוך הקירות. דווקא המנזר הוא שהיה מקום המקלט של מצבות וירצבורג, עד הריסתו לפני 25 שנים, ב–1987. בקלות רבה יכולות היו האבנים להיעלם יחד עם שאר פסולת הבניין, אלמלא תשומת לבו של עובר האורח רודולף ארבן לקיומן של הכתובות העבריות, ופעולותיו הנכונות, שפתחו שרשרת ארוכה של פעולות נכונות, החל בפנייה לראש הקהילה דוד שוסטר, שהספר מוקדש לזכרו, דרך שיתוף הפעולה של גורמים ציבוריים ומדעיים רבים בארץ ובגרמניה, ועד לספר המופתי שראה אור.

במבואות לספר מציג שמעון שוורצפוקס באופן מקיף ושקול את ההיסטוריה של בית הקברות היהודי בימי הביניים כמוסד חברתי, וכמו כן סוקר במבט־על את המצבות בווירצבורג, זמנן וקבוצותיהן. קרלהיינץ מילר מציג בין היתר את ההיסטוריה של בתי הקברות היהודיים בווירצבורג על סמך מקורות ראשוניים. במבוא של רמי ריינר על התארים שבמצבות עולות לפנינו השכבות החברתיות השונות שבקהילה, החל במה שריינר מכנה תארים הקשורים לספרים: הרב, רבנו, דרשן, סופר, נקדן; דרך תארים המצביעים על תפקיד או מעמד חברתי ודתי: חבר, פרנס, גבאי, שמש, חזן, מיילדת; ועד תארים אישיים ותארים של גיל: חסיד, קדוש, נהרג, חשוב, מר, מרת, גבר או גברת, ילד או ילדה, בחור או בחורה, נער או נערה, ישיש, זקן וזקנה. רצף הכינויים הזה מאפשר לנו להציץ אל רחוב היהודים וסביבותיו, ולדמיין את הילדים והזקנים הפוסעים בחוצות העיר.

מצבות וירצבורג מעניקות לנו מנעד שלם של חיים יהודיים, אמנם המנעד הייצוגי בלבד, או לפחות המנעד החברתי שנמצא ראוי לייצוג טקסטואלי בבית הקברות. כמו בבתי קברות אחרים אין כאן תיאורים שליליים או קשים או בעייתיים שמופנים לקהילה פנימה, אלא רק כאלה המעידים על הקשיים לשרוד בסביבה של גויים. אם נניח שגם בווירצבורג, כמו במקומות אחרים, היו אנשי שוליים, אולי אפילו עבריינים, ייתכן שהם לא זכו למצבות, או לפחות לא זכו למצבות ששרדו, משום שסביר שהעניים השתמשו גם במצבות עץ, שתוחלת החיים שלהן קצרה בהרבה מאלה של מצבות אבן. יש גם אפשרות שאנשי השוליים זכו למצבות קצרות ותמציתיות, שאינן מעידות על שוליותם. בין מי שזכו למצבת אבן יש גם גיורת, שמתה ב–1250, ונאמר עליה ‏(בהשלמות‏): “עזבה אביה ואמה ודבקה בצור ישראל, יושבת בחיקו של אברהם אבינו... תנוח נפשה”.

כלי מחזיק ברכה בפני עצמו הם המפתחות המפורטים שהכינו העורכים בסוף הכרך השלישי: מקראות, שמות האישים בעברית ובגרמנית, מקומות, תארים ומפתח ברכת המתים. כמה מן המפתחות האלה מקוריים במיוחד ונמצאים ככל הידוע לי רק בספר הזה, שהוא אחד השיאים של ספרות המצבות היהודית, אם נשתמש בכינוי שהעניק לה חיים גרטנר במאמר חשוב ב”ציון”. גרטנר עמד על כך שחקר בתי הקברות התנהל פעמים רבות מתוך שיתוף פעולה בין כמה חוקרים, כמו במקרה שלנו. בין החוקרים החשובים והפוריים במאה העשרים של מצבות היהודים באשכנז בולט הפרופסור מיכאל ברוקה רב הפעלים ממכון לודוויג שטיינהיים באוניברסיטת דיסבורג. מכל מקום, הספר על מצבות וירצבורג הוא דוגמה מופתית לאופן שבו יש לחקור ולהציג מצבות, ולא רק מצבות אלא גם שברי לוחות, רסיסים ושברים של מצבות. המחברים מיצו כל פיסת אבן ששרדה, כולל כאלה שיש עליהן מלה אחת - למשל נוח ‏(עמ’ 807‏), או שבר שעליו שלושה עיגולים קטנים. בכל אחד מן הרסיסים האלה דנים המחברים במקצועיות וברצינות, ורודים גם מהם דבש.

בגלל המספר הגדול של המצבות והכתובות, המפגש עם מצבות וירצבורג הוא מפגש פנורמי עם יהודי וירצבורג עצמם. המחברים מציינים את הפרטים ההיסטוריים הרלבנטיים לגבי כל מי שידוע לנו גם ממקורות אחרים, למשל - אחת הדוגמאות המרגשות - ר’ אלעזר בר’ משה הדרשן, בנה של גולדה, בתו של ר’ יהודה החסיד, שנפטר בחשון שנת מ”ז, אוקטובר 1286. נאמר עליו במצבה: “משמת ר’ אלעזר בר משה הדרשן נסכרו מעינות החכמה” ‏(עמ’ 520‏). המהדירים מסבירים כדרכם את מקורות הביטוי היפה הזה, המעוגן בתוספתא סוטה ובבראשית. החודש במצבה אינו ברור, אולם המהדירים מציעים את ההשלמה מרחשון משום שנאמר שהמנוח מת ביום ד עשר בחודש החסר - ובשנת מז, רק בחודש הזה חל היום העשירי בחודש ביום רביעי. זו דוגמה לחוכמה ולמחשבה המשוקעות בהסבר הכתובות, נוסף לידע העצום בהיסטוריה החומרית והתרבותית של יהודי אשכנז בימי הביניים.

שורה ידועה בשיר של דוד אבידן אומרת: “השירים, כדרכם, אינם מגלים אלא את הניתן להיאמר במלים”. גם כתובות המצבות מגלות רק את הניתן להיאמר במלים, אולם המלים שחצובות עליהן קשורות לעולמות ספרותיים יהודיים בקשר הדוק, ומהדהדות חיים של לימוד, נוכחות עזה של טקסטים, וגם קישוטים לשוניים. החבר ר’ מנחם בר’ אפרים מת בליל הסדר בשנת מו, 1286, וכתובת המצבה אומרת “מצות ומרורים ביום שנפטר החבר ר’ מנחם בר’ אפרים הנחמד והחשוב בבחורים” ‏(עמ’ 519‏). על מת ששמו אינו ידוע נאמר: “ונפשו תהא במחיצת עזרא הסופר בגן עדן”, והמהדירים מסבירים כי בתלמוד מופיעה המחיצה כמדור שבו נמצאים מתים מקבוצה מובחנת וכי מחיצת עזרא אינה מוזכרת בספרות חז”ל, וסביר שהקישור לעזרא הסופר נעשה מפני שהמת היה אף הוא סופר. או דוגמה אחרת: “ויצב יעקב מצבה על קבורת רחל בת ר’ יהונתן הנפטרת” ‏(עמ’ 1691‏), כך כתוב, על פי בראשית לה, על מצבתה של רחל שככל הנראה היה שם בעלה יעקב, ושמתה בסוף המאה ה–13.

אנחנו מכירים היטב את האינטר־טקסטואליות מן התרבות היהודית הכתובה, ולכאורה טבעי שטקסטים על מצבות יהיו דומים לעולם הטקסטים שבקרבו חיו החיים, או לפחות המלומדים שביניהם. אולם אין זה מובן מאליו. טוב היה אם היינו מצליחים לשמור על תודעת הפליאה כלפי הפנינים שנחרטו באבן, כלפי היצירתיות המילולית השקטה שהיא ביטוי לחיים רוחניים עשירים ותוססים. איסר קצוביץ בספר זיכרונותיו אומר שהוא מתאר גם את “חיי היהודי הנצחי, אשר רוחו לא נכנע מפני רודפיו ומעניו; ובשעה שצורריו הפכו לו את התבל לתפתה, וכל העולם כולו חשך בעדו, ידע איך לברוא לו עולמות עליונים, מפיקים הוד ומפיצים אור”. ואכן מצבות וירצבורג מכילות גם עדויות לזוועות שעברו על היהודים, מצבות של קדושים ושל הרוגים ושל בנים של קדושים. גם הזוועות נאמרות בטון ענייני ושקט, ולפעמים רק התאריך רומז לרגש: “ציון הלז הוקם על ר’ משה הנהרג בר’ אברהם, נפט‏(ר‏) יג באדר השני לפרט ונוקם השם במה‏(רה‏) בימ‏(ינו‏) א א א אס - ‏(אמן אמן אמן סלה‏)” ‏(עמ’ 619‏).

אני מבקש להציע פרשנות תרבותית שלפיה הדיבור על האבן במצבות הוא דרך לדבר על מפגש של מישורים שונים, טקסט ואבן, מפגש המייצג את המישורים השונים של החיים והמתים. האבן נוכחת לא רק בתור המצע של המצבות בבית הקברות אלא גם בכתובות שעל המצבות: עֵד הגל הזה, האבן הזאת אשר שמתי מצבה, זאת האבן שמתי מצבה, ועוד הרבה. מדוע יש צורך לדבר על האבן? לא רק משום שהמוסכמה של כתובת המצבה העברית היא שעליה להיות משפט תקני הכולל נושא ונשוא, אלא אולי גם משום שהנוכחות של האבן מנוגדת לחלוטין להעדרותם של המתים. מישל פוקו הביא את בית הקברות בתור דוגמה להטרוטופיה, כלומר למיקום־נגד. בניגוד לאוטופיה, שיש לה יחס כללי של אנלוגיה ישירה או מהופכת עם המרחב הממשי של החברה, ההטרוטופיות הן מחוץ לכל מקום, מהופכים, אחרים לחלוטין מכל המקומות האחרים, שאותם הם משקפים ושעליהם הם מדברים.

אם בית הקברות הוא הטרוטופיה של הקהילה, הרי שהקבר הוא ההטרוטופיה של המת, והאבן היא המציין של ההטרוטופיה הזאת. בית הקברות הוא המקום שבו טמונים המתים; אפשר אולי להרגיש שם בנוכחותם, אבל אין אפשר לראות אותם. אפילו לטקס המעבר של הקבורה וההטמנה הם מגיעים עטופים ומכוסים. לעומת זאת אפשר לראות את האבנים, ובינם לבין המתים שמתחתיהן נרקם קשר משונה של ייצוג, שונה לחלוטין למשל משלט שעל הבית. זה אחד ההקשרים שבו אני מציע לראות את הנוכחות החזקה של האבן בכתובות המצבה.

הזהות הזאת אינה רק פנימית. בווירצבורג, וגם במקומות אחרים, הרצון לסלק ולעקור את היהודים היה גם הרצון לסלק את בית הקברות שלהם ואת המצבות. מבחינה זו יש דמיון בין מצבות היהודים לבין הספרים של היהודים, שגם בהם עושים שימוש משני, בפלימפססטים או בכריכות, והשימוש המשני הזה מועיל הרבה פעמים לקיום החתרני, התת־קרקעי, של הטקסטים הכתובים - ליתר דיוק של הטקסטים שהיו כתובים בהם, כי שאלה היא אם טקסטים שאי אפשר לקרוא אותם הם כתובים. גם אנחנו משתתפים בסיפור הזה, כפי שעומד להעיד מוזיאון הסובלנות שיקום על הריסות בית הקברות המוסלמי בממילא. אולם כמו עוף החול, אם בגלל עורמת התבונה ואם בגלל מטוטלת ההיסטוריה, הכתבים יוצאים מן הכריכות והאבנים יוצאות מן הקירות ומספרות את סיפורן.
הקריאה במתנה היקרה שהעניקו לנו קרלהיינץ מילר, שמעון שוורצפוקס ורמי ריינר מזכירה את חזון העצמות היבשות של יחזקאל. אצלו הבקעה היתה מלאת עצמות, ואילו בווירצבורג היא מלאה אבנים. התחיינה העצמות האלה? נשאל הנביא. בזכות החוקרים שהתמסרו למלאכה, האבנים היבשות האלה אכן חזרו לחיים, קרמו עור ובשר, והן מעמידות לפנינו קהילה יהודית מפוארת שחרבה אבל לא נמחתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו