בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות משורר תימני לפני המשגת המזרחיות

לאורך דרכו הפואטית ניסה אהרן אלמוג לחלץ את השירה מן המסגרות הבורגניות, תוך שהוא ער בכאב למקומו האתני בתוך ההוויה השירית של אז

4תגובות

1956. אהרן אלמוג מפרסם את ספר שיריו הראשון, “אביב עצבת ביהודה”. למרבה הצער, קשה לדמיין ספר שירים שנכתב היום שיישא כותרת דומה. השם יהודה התייחד לצירוף “יהודה ושומרון”, והמלה “עצֶבֶת” נדחקה לטובת העצב השגרתית יותר.
“אביב עצבת ביהודה” היה נקודת הראשית. משם החל לנבוע מעיין יצירתי שיצר שירה, פרוזה ומחזות. ההתחלה של ההתחלה, השיר הראשון שכתב אלמוג, נכתב בעקבות סיקורו ככתב פלילים הפגנת מובטלים שצעדה ברחוב אלנבי: “אמש בכיתי ברחוב ברנר / בינות להמון / בכיתי על מאות המובטלים שהעלו עשן / ודיברו בממשלה. / ובכיתי על הבית ענק המידות / ועל דגלי המעמד הקרוע. / פועלים אנשי בניין / וכל אדם המעוניין להצטרף אל הפגנת הלחם / בואו נצעד כתף אל כתף / ושכם אל שכם”, כתב אלמוג.
הבכי, ההזדהות עם המון העם הרעב הצועק “לחם” הוא נקודת המפנה. רגע ההולדת של המשורר הוא רגע משברי. המציאות הברוטלית פילחה אותו לגזרים, מטביעה בו את חותם ידיה האכזריות, וחתמה מכוות אש בבשרו. אלמוג אינו מי שהיה לפני־כן. הוא מגלה כי אי אפשר להחריש את הזעקה, וזו הופכת בידיו לשיר מחאה.

זו היא שירה כפרקטיקה המאפשרת את הטלת הטראומה אל חיק הקורא, שירה כמעשה של כפרה. “לבי לבי לנערי שכונת שפירא / הללו רובם גורשו מבית הספר / כבר בשנתם השישית. / לבי, לבי להם. הם שוחרי השירה האמיתית”, כותב אלמוג בשיר אחר באותו ספר, השיר “זמנים מודרניים”.

הקישור שעושה אלמוג בין נערי שכונת שפירא לשוחרי השירה הוא קישור שנשמע נועז גם היום, 40 שנה לאחר מכן. מי שמוטל אל הרחוב בצעירותו, כמו אומר לנו אלמוג, אינו דומה למי שגדל בחממה מרופדת כל ימיו. מי שנאלץ לשרוד, מפתח רגישויות לכל צליל של זיוף, לחוסר אותנטיות ואמת. הכיול הזה, ש”בא מן החיים”, יכול לאבחן בהרף עין שיר נוקב או שירה מיופיפת, כמו אומר לנו אלמוג.

לאורך כל דרכו הפואטית ניסה אלמוג לחלץ את השירה מן המסגרות הבורגניות, תוך שהוא ער בכאב למקומו האתני המסומן כמשורר תימני בתוך ההוויה השירית של אז. שירו הידוע “ביאליק לא היה תימני” מנכיח עמדה זו בעוצמה. אולם נדמה כי הוא הקדים את זמנו בשנות דור, הרבה לפני ההמשגה התיאורטית של מושגים כמו “מזרחיות”.

בשנת 2004 התפרסם מבחר משירתו של אלמוג, תחת הכותרת “אם תראו סוכה עפה”, וסבינה מסג, שכתבה ביקורת על המבחר בעיתון “הארץ”, כתבה: “אין כשירתו למזרחיות ולמקומיות”. שימו לב למשל לשיר “לא קוקוס” ‏(עמ’ 62‏) בספרו של אלמוג, “הצדעה לישראל הילטון ירושלים”. השיר פונה לקהל קוראי שירה המסומנים בשיר כקהל שבֵע. עמדת הדובר שתופס אלמוג היא זו של איש הביניים, של מי שמספר לקהלו, ציבור אשכנזי, על מצוקות אחיו התימנים. “לא סובין לא קקאו לא קוקוס / אִכלו חילבה רבותי הוקוס פוקוס ותראו / שתהיו טובים כמלאכים ותפתחו / רגישויות סמויות כילדים // דברים שלא ראיתם עד כה יהיו לפתע / ברורים. הגבעות יהפכו להיות / הרים. העקוב יהיה למישור ותוכלו כמאמר / הבריות לתפוס את השור / בקרניו. ילדיכם ישחקו תופסת ויירבו / כרימונים. תרצו לנשק אפילו לשכנים / תוכלו לטאטא מדרכות כאילו היה זה // משחק ילדים. מדינתכם תשגה. עצמותיכם / כדשא תפרחנה ומן החוח / יעלו ורדים”.

כאן, תחת מסווה הומוריסטי וקליל, מסתתר שיר מחאה חריף ביותר, הזועק הן כנגד הסטריאוטיפים המיוחסים לתימנים והן כנגד מיצובם הסוציו־אקונומי הנמוך, והעסקתם בעבודות דחק כמו טִאטוא מדרכות. הזדהותו של הדובר השירי עם התימנים דווקא, אל מול קהל קוראיו, מוטעמת בעמדה הלעומתית שהוא נוקט, המובלעת במלה “מדינתכם”. הצירוף “מדינתכם תשגה” מסתיר את הכעס האצור במלים אלו: מדינתכם תשגה בשל הניצול המחפיר שאתם מנצלים את התימנים.

השיר פותח בציווי דמוי פרסומת, “איכלו חילבה”, צירוף העושה שימוש בתבנית הידועה איכלו סובין, איכלו קוקוס, או שתו קקאו, הידועים כטובים לבריאות. המהלך שמבקש השיר לבצע הוא מהלך של היפוך. לא אכילת דבר מה הידוע כבריא, אלא להפך, התבוננות במזונם של מי שעובדים מן הבוקר עד הערב, ומכאן - הסקה בדבר בריאות מזונם. הֱיוּ לתימנים, ואו אז, יתחולל השינוי הגדול באישיותכם: “דברים שלא ראיתם עד כה יהיו לפתע / ברורים” טוען הדובר באירוניה.

לשון הפרסומת מחד גיסא, והסיסמה הציונית מאידך גיסא, הן לשונות התעמולה שעמן מתפלמס השיר. עולמות התוכן הנפרשים במלים “סובין”, “קקאו” ו”קוקוס” מושמים ללעג ולקלס: דומה כי החילבה מכילה את כולם. הסובין מזוהה עם כוח חקלאי, עם חיי משק. לכך עונה השיר: “ותוכלו ‏(...‏) לתפוס את השור / בקרניו”. הקקאו מזוהה עם בריאות ילדים, והשיר משיב: “ילדיכם ישחקו תופסת ויירבו / כרימונים”, והקוקוס נתפש כאקזוטי, אפריקאי, מכיל חיות ושמחת חיים, והמשורר כותב: “תרצו לנשק אפילו לשכנים”.

רוצה לומר: התימנים עונים על כל משאלותיכם, הלא כן? ולמרות זאת ברור כי אינם מצויים כלל בעמדה נחשקת, אלא להפך, הם מוצבים בתחתית הסולם. מיקומו הקונפליקטואלי של אלמוג עצמו מתנפץ אל תוך הפואטיקה השירית שלו, ומציע לנו התבוננות מיוחדת במינה בכוריאוגרפיה הנפשית שלו - ושלנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו