בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הופך שירה למזרחית? הקללות?

האם אין ליוצרים המזרחים כלום מלבד ה”אחֵרוּת” שלהם? ואם כן, למה אין איש מציין מהם מאפייניה הפואטיים של השירה המזרחית?

40תגובות

אין זה סוד כי אחד ממשחקי החברה האינטלקטואליים שנתחבבו על חוקרי ספרות ומשוררים מקומיים אחדים אינו אלא השעשועון “מיהו המוּדר”. ברוח משחק הטריוויה הטלוויזיוני jeopardy, שנודע לתהילה באמריקה ומחוצה לה, אפשר לשאול, בהקשר זה: “מהי שירה מזרחית?” שאלת השתקתה של שירה זו צפה ועולה מפעם לפעם, ומעניין לעמוד על הבדל עקרוני בין שניים ממופעיה המרכזיים.

בראיון עם קציעה עלון לרגל צאת ספרה “אפשרות שלישית לשירה: עיונים בפואטיקה מזרחית” ‏(הקיבוץ המאוחד, 2011‏) היא קבעה: “מושג ה’טוב’ מקובע היטב בתוך תרבות מסוימת. איך שופטים מה טוב? הלא הרבה אנשים יביטו בשיריה של יונה וולך ויאמרו ‘קשקוש, תועבה, דבר חסר ערך’. האלמנט האסתטי אף פעם לא מנותק לגמרי מההקשר התרבותי. רחל נחשבה במשך שנים למשוררת שולית, אמרו שזו ליריקה של נשים, השתפכות הנפש, לא מתוחכמת, והנה היום שיריה נהפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. בשירה המזרחית הקיצונית אני מזהה משהו שדומה לגרפיטי רחוב. אפשר לבוא ולטעון שזו אינה אמנות, שזה סתם קשקוש. אבל דווקא שם לפעמים מתחולל משהו מאוד יצירתי, ראשוני, מרגש. לפעמים המשוררים המזרחיים האלה כל כך פרועים שיש בזה משהו מאוד רענן, מאתגר” ‏(אלי אליהו, “קול מושתק מן המזרח”, “הארץ”, 25.10.11‏).

שלילתו הגורפת של כל קריטריון אסתטי ‏(“איך שופטים מה טוב?”‏) כבסיס לשיפוט אמנותי נעשתה חביבה אף היא על אחדים מנציגי “הפואטיקה המזרחית”, ודומה שעובדה זו אינה מקרית. הקורא בספרה הנזכר לעיל של עלון, למשל, יתקשה לזהות בו את מה שמשתמע מכותרתו, כלומר, הגדרה ברורה של מאפייניה הפואטיים של השירה המזרחית. שילובן האינטגרלי של מלים במרוקאית בשיר עברי בן זמננו אין פירושו, למרבה הצער, חדשנות צורנית. גם ישירותה של שירה זו - בכלל זה החדרת קללות אל “קודש הקודשים של השירה” - לא יכולה להתפרש עוד כאקט פרובוקטיבי. כך גם בכל הנוגע לשפת הגרפיטי ה”ראשונית” ‏(לשון נקייה המתארת לא פעם עולם לשוני של אנאלפביתים‏) של אחדים מנציגיה הצעירים של הפואטיקה המזרחית. ובלא תימוכין מתחום האסתטיקה, הקביעה כי השירה המזרחית “מודלקת”, “מתסיסה” או “חברתית” כמוה כקביעה שמפלגת ש”ס “חברתית”; מעבר לממד ההצהרתי, אין לה כיסוי ממשי.

לכן ראוי לתהות מה טעם בהישנותה של הקביעה הזאת, שאינה מנציחה אלא את “אחֵרוּתוֹ” של היוצר המזרחי - האם המשוררים המזרחים אמנם מסתפקים ב”אחרוּת” זו, שנהפכה ל”הון הסימבולי” של מהפכנותם? כלום אין להם תכונות ממשיות פרט ל”אחרות” זו? קביעה כגון זאת אינה תורמת אלא להתבוננות ב”מזרחים” מבעד לזווית ראיה מצומצמת מאוד, שאינה עושה צדק עם יוצרים מוכשרים רבים ‏(ואף מקלה על הכפפת רבים מהם למרות שיפוטה של ה”הגמוניה”‏).

מדוע אפוא שבה קביעה זו להופיע בראיונות עיתונאיים ובמחקרים מסוימים שניחוח כמו־מדעי עולה מהם?

התשובה לכך אינה טמונה ברזי הפואטיקה המזרחית, כי אם בחוקיו הפשוטים של היומיום הספרותי: יש בנמצא חוקרים ומשוררים שזקוקים להנצחת “אחרוּת” זו כדי להצדיק את קיומם, איש איש בזירתו שלו. הללו ימשיכו לעסוק במשחקי יצירתו של אנטי־קאנון, וישחיתו לריק מחקרים חשובים ונחוצים שקודמיהם המוכשרים מהם ‏(חנן חבר, יהודה שנהב, דרור משעני ואחרים‏) העמידו על מדפי התרבות העברית. זהו, אם כן, מופעה הראשון של השאלה “מהי שירה מזרחית”.

מופעה השני של שאלה זו, כך נדמה, מעניין בהרבה, ואחת מעדויותיו תימצא בספרו של יוחאי אופנהיימר, “מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל” ‏(רסלינג, 2012‏). אופנהיימר עומד במחקר זה על דרישת הקול המזרחי המושתק לייצוג ‏(הן במובן זה של יכולתו לייצג את עצמו, הן במובן זה של ייצוג “השירה הישראלית”‏) - אך שב ומדגיש כי בחינתה של דרישה זו צריכה להיעשות מנקודת המבט הרחבה של מה שהוא מכנה “תודעת הגלותיות בישראל”.

אופנהיימר אינו מתעקש לומר מה “מזרחי” ביוצר המזרחי המסוים ‏(והרי התשובות לשאלות אלה, בכלל זה השאלות המטאפיסיות הגדולות, תמיד מאכזבות במקרה הטוב, או פשוט חסרות משמעות במקרה הרע‏) אלא עומד על משמעותה של ה”מזרחיות” במסגרת תופעת ה”גלותיות” בחברה הישראלית הרב־תרבותית. זה, כמדומה, כר למחקר עתידי פורה ועשיר במיוחד, שאף יעסוק - שומו שמים - ביצירותיהם של “מזרחים”, בספרות ממש, ולא רק בשכפולי ההצהרות על אודות מזרחיותם ובמזרחיות שנהפכה לפֶטיש.

אין ספק שהשירה הנכתבת בישראל כארץ הגירה ממתינה למחקרים מעמיקים, שיניחו למשחקי הקאנון העקרים, אשר הגיעו לכלל מיצוי. רק אז תזכה הפואטיקה המזרחית להתייחסות הולמת. אכן, את משה סרטל, ויקי שירן, איתן נחמיאס גלס, מואיז בן הראש ואחרים ימשיך הקורא העברי שלא להכיר ‏(מי בצדק ומי שלא בצדק‏), כשם שלא יכיר את שירתם של אריה סיון, ישראל פנקס ואברהם סוצקבר. “כמה הכרה הוא ‏(=ארז ביטון‏) קיבל לעומת המחקרים וההכרה שמקבל אבות ישורון?” שאלה קציעה עלון באותו ראיון. “כמה הכרה” - ניסוח כמותי נפלא לכל הדעות - תהיה מנת חלקו של המהגר הרב־לשוני בישראל - זו, כמדומה, השאלה הראויה להישאל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו