בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהרן אלמוג, אבא שלי, ברחוב הרצל 85

אבא שלי הוא ללא ספק אלמוג שחור. אלמוג שלא יכול היה לברוח משחורו. אליענה אלמוג כותבת על אביה, המשורר אהרון אלמוג

22תגובות

כשהייתי ילדה, היינו נוסעים כל שבת, אבא ואני, לרחוב הרצל 85 לבקר את סבא - בן ציון מבורת. אבא שלי שינה את שמו לאלמוג. כאילו מן הים תבוא לו הישועה. כאילו שבעל החיים הימי הזה, שאין לו זהות עדתית כלל, שאינו משויך לא לתימנים ולא לאשכנזים, יגאל אותו מן הקונפליקט המתמשך של הזהות המשוסעת. תימני מצד אחד, משורר מצד שני, היסטוריון של חייו אבל חי בהווה.

ב”ויקיפדיה” כתוב, שלכמה ממיני האלמוגים חשיבות רבה בבניית שוניות אלמוגים שהן מבתי הגידול המרהיבים ביותר הקיימים על פני כדור הארץ. גם הבית שגדלתי בו, בית משפחת אלמוג, הוא אחד מבתי הגידול המרהיבים ביותר הקיימים על פני כדור הארץ. שם גדלתי. עם אבא שלי, אהרן, שבחר לעצמו את השם אלמוג וכתב שירים ולקח אותי מדי שבת לרחוב הרצל 85, ערש השירים.

אבא סיפר לי פעם שסבא היה פקיד אצל עורך דין אשכנזי. דונקנבלום שמו, שהסביר לו שהדרך של האשכנזים היא הדרך הטובה ביותר. לימד אותו כל מה שצריך ללמוד מהאופן שבו אשכנזים חיים. הסביר לו שלא צריך הרבה ילדים. שניים זה מספיק. וסבא שלי, בן ציון, הבין ולמד והביא לעולם רק שני ילדים. אבא שלי היה הבכור. ילד שובב וחולם. משורר מיום היוולדו, שאיש לא הבין לנפשו. ואולי איש לא מבין עד היום.

ב”ויקיפדיה” כתוב שמקובל להבחין בין אלמוגים שיוצרים מושבות לבין אלמוגים יחידאיים - סוליטריים, שנשארים לבדם. אבא שלי הוא כזה. אלמוג ששומר את עצמו לעצמו, כותב את עצמו בעצמו. כותב את חייו, את ההיסטוריה האישית שלו שהיא גם ההיסטוריה של התימנים, ההיסטוריה של אלה שגדלו בתל אביב הקטנה, הבתולית, הבלתי נגועה.
ברחוב הרצל 85 היינו עולים במדרגות לקומה החמישית. בחורף היינו יושבים בתוך הדירה הקטנה. בקיץ היינו יוצאים לגג. על הגג הזה היה סבא בונה כל שנה את הסוכה המפורסמת שלו. שלד הסוכה היה נשאר שם שנה שלמה, עד לסוכות הבא. הייתי ילדה. שירה לא עניינה אותי. על הגג ברחוב הרצל 85 היינו שומעים את הקולות שמגיעים מבלומפילד. הפועל תל אביב היתה הקבוצה המועדפת. אבא וסבא היו מדברים בחי”ת ועי”ן גרוניות. אב ובן. תימנים, תל אביבים, אורחים בתוך העולם הזה. כשמישהו היה מכניס גול בבלומפילד היינו שומעים את הצעקות עד הגג של סבא. אבא וסבא היו מקשיבים היטב לרדיו, לועסים רקיקים שסבא קנה בשוק לוינסקי, שותים טמפו קולה מבקבוקים גדולים של שני ליטר. אבא ובן על הגג ברחוב הרצל 85.

המאבק בזהות החל כבר אצל סבא בעזרתו הנדיבה של עורך הדין הטוב דונקלבלום, ואבא המשיך לבדוק מהי הזהות הזאת. איך אפשר להיות בן העדה שכל אנשיה צנועים וטובים, יראי שמים ואינם דורשים דבר, איך אפשר להישאר בן העדה הזאת וגם להיות משורר, לפרסם ולהתפרסם, לזכות בפרסים, לדרוש פרסים, לרצות פרסים. הלא התימנים אף פעם לא רצו דבר.

אבל אבא לא היה התימני הראשון בן משפחת מבורת שהיה משורר. אחיו הבכור של סבו, סעיד אל מבאורת, היה משורר בחצר האימאם של תימן. מבאורת היה שם המשפחה המקורי שלהם. הוא בא מהמלה ברות שמשמעה חומר נפץ. אבות אבותינו בתימן עסקו כנראה בייצור חומר נפץ. אבא לא יודע אם היו לצד המורדים או המלוכנים. כמו שכתב פעם: הוא נותן להם ליהנות מהספק.

סבו של אבא ברח מתימן כשהיה בן 14. נער יתום שנשקפה לו סכנה שיאסלמו אותו ולכן הבריחו אותו אחיו בשיירה שיצאה לארץ ישראל. אחרי תלאות רבות הגיע ליפו, שם נכמרו רחמיהם של אנשים טובים עליו ונתנו לו לחלק חלב. מאוחר יותר קנה יחד עם משפחות חג’בי, עמרני וצארום חלקת כרמים גדולה בתל אביב ליד הים. שם בנו את הכרם. את כרמם של התימנים. לשם היה הולך אבא כל שבת עם הוריו לבקר את סבא וסבתא, בדיוק כפי שאני הייתי נוסעת אתו כל שבת לבקר את סבא בן ציון, שהיה בוחן אותי על פרשת השבוע ותובע ממני לדבר בחי”ת ועי”ן כמו התימנים.

“בית היה לסבי בכרם התימנים / בליל הסדר רקדו שם על השולחנות / סבא מת הלכו השולחנות”. כך כותב אבא באחד משיריו. ואני כותבת: בית היה לסבי ברחוב הרצל 85. בסוכות ישבנו בסוכה שעל הגג. בשבתות שמענו את הצעקות שעלו ממגרש הכדורגל. סבא מת הלכה הסוכה והלך הכדורגל.

גם אבא שלי שיחק כדורגל. בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב. הוא היה נער נמרץ, שובב, מלא דמיון וחלומות, בועט בכדור, מחייך עם עיניו השחורות, עיניים תימניות, מדבר בחי”ת ועי”ן גרוניות.
למנצח על מות
שחקן כדורגל ותיק
משחק שש בש בערוב ימיו
נזכר בימים הטובים שהקיפוהו מעריצים
‏(גם מעריצות כמובן היו‏)
תשואות מהלומות גביע, בית”ר תל אביב, פנץ
ורמש, בוגדנוב, מיטנר, הפועל תל אביב
מי היה מאמין שיהיה אחד אפס...
‏(מתוך “למנצח על מות שחקן כדורגל")‏

ב”ויקיפדיה” מתארים סדרת אלמוגים בשם אוכמנאים. אלה הם, כך כתוב שם, אלמוגים גמישים, אך קשים בשל שלד מוצק התומך בהם וידועים בכינוי “אלמוגים שחורים”. בעבר הכינו מהם חרוזי תפילה שחורים.

אבא שלי הוא ללא ספק אלמוג שחור. אלמוג שלא יכול היה לברוח משחורו. מצבעו. מזהותו כצאצא של משפחת מבאורת שאחד מיתומיה בא ברגל כל הדרך מתימן הרחוקה. הוא אלמוג שחור שחוזר כל העת בשירתו אל השחור שבזהות שלו. אל התימנים. הוא אלמוג שחור שעושים ממנו חרוזי תפילה כי כל שיריו של אבי הם תפילות, וכל חרוז בהם הוא חרוז תפילה. הוא מתפלל בשיריו בשביל התימנים כולם, ובעבור השירה, ובשביל שהיופי ישכון בתוך העולם, בתוך תל אביב עירו, בתוך ביתו, היופי שממלא את חדרי לבו ויוצא החוצה עם חרוזי התפילה השחורים. הוא מתפלל שיוכל לגלות מיהו. משורר, תימני, מבאורת או אלמוג, מורה לספרות, אב לילדות קטנות שגדלו, צאצא לאלו שבנו את כרם התימנים, שחקן כדורגל, בן לאב שיושב על הגג ושותה טמפו בשכונה שתכף תהפוך לשם דבר בתל אביב שכבר לא תהיה עירו, בעולם שהוא כבר זר בו ואינו מכירו.

שיריו של אבי מלאים את ההיסטוריה האישית שלו ומלאים בזהותו: “שבתי בערוב ימי אל המקומות שמהם יצאתי”, הוא כותב, והוא שב אליהם שוב ושוב בשירים, לא מסוגל לעזוב, להיפרד. “ביאליק לא היה תימני”, הוא כותב. אחר כך הוא כותב על שתיקתם של התימנים, על חבית מי הגשמים שעמדה בחצרו של סבו בכרם התימנים, על החמורים שנעלמו מן הארץ הזאת, על מקווה ישראל בשנת 1947, על הלילות הארוכים והקרים בחורף, על המכות שקיבל הילד הזה בהרצל 85 בדירת גג בדמי מפתח.

אבא הוא גם האיש הכי מצחיק שאני מכירה. שיריו מלאים בהומור, לצד העצב, לצד הגעגועים והזיכרונות. איזה שירים מצחיקים.
בשיר “פואמה רחוב הרצל”, כותב אבא:
זה לא מה שהיה הימים עשו את שלהם... אבל האלמוג השחור עדיין שחור, וכל מלותיו הן חרוזי תפילה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו