בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתקשים להתערות בנוף

הספרות והשירה העברית לא הצליחו להתגבר על הקושי בכתיבת הנוף של ארץ ישראל באופן שיהיה לא נוסטלגי ולא מיתולוגי

תגובות

בעצם הימים שהזירה הספרותית רחשה שירת נוף מקומי ‏(סיון, דור, עמיחי‏), או גינוי של נוף־זר־כאילו־נוף־מקומי ‏(זך על אלתרמן‏), נסעה גם נבחרת ישראל בכדורגל לשחק במוסקבה, 1956, ושחקניה נצטוו לעברֵת את שמותיהם באופן זמני. השוער, יעקב חודורוב - גיבור לאומי של ממש באותם ימים - תחת שיופיע בשמו היהודי־רוסי, ויוכיח קשר “בינינו” ו”בינם”, כלומר היהודים הרוסים, שהכינו עצמם למשחק, נהפך, במצוות המדינה, ליעקב חוד - כלומר למישהו “שונה מכם”, חדש ‏(גלזר היה גל־זר, וסטלמך היה פלד‏).

זו היתה הזירה החלוצית של “שם האב”. אין לכם אב. המדינה היא אביכם היחיד. עלינו להודות: התחייה הלאומית ייצרה אדם, וכמו תמיד בייצור אדם, עושים זאת באמצעות תשוקת־הידמות לדגם, אלא שהדגם לא ידע איפה הוא חי, כי המקום החדש התרחש בשפה אידיאלית, שהרוב לא דיבר מתחילה. לפרחים ולפירות לא היו שמות, עד שנקראו בשמות ‏(עתיקים וחדשים‏), ואפילו לעונות קראו בשמות זרים או מוזרים: “סתיו”, למשל, בתנ”ך זה “גשם”, והקיץ המתורגם בספרות נראה, כאיזו עונה משמחת, כמו באירופה, ולא הסיוט של חיינו כאן ‏(יוצא מן הכלל בעניין הקיץ היה אלכסנדר פן‏).

מכל מקום, בני אדם נהפכו כך לדמויות בדרמה שכתבו אחרים על חייהם. לא כולם, לא כל הזרמים הציוניים, לא תכף. ביאליק לא היה מעלה על דעתו לשנות את שמו לעברית, כלומר להניח ל”שם האב החדש” לבוא במקום “שם האב הישן”. ובכל זאת, התשוקה לשפה העברית הטהורה, כמו כל תשוקה אחרת, לא החלה מ”בפנים”, אלא “מבחוץ”, מחוץ לדובר, כציווי. ומצד שני, הציווי לא היה הופך לתשוקה, אלמלא מצא לו מיתר לנגן עליו: להתנגד ולציית, כך הרי בנויה התשוקה. שום ציווי אינו יכול להפיק תשוקה “נכונה”, אפילו לא אצל אסירים. התשוקה היא תמיד זיוף הציווי, והיא תהילתנו האנושית המזמרת תמיד מלים חדשות.

ברומאן “ברקיע החמישי”, אולי בהשפעת הביקורת של זך על אלתרמן, באותן שנים שבהן עבדה על הרומאן שלה, ואולי בלי קשר, התעמקה רחל איתן בעניין הנוף האירופי בשירה העברית. בבואה לתאר את גיבורה, דב מרקובסקי, מעין סופר, ובעיקר גזבר המעון שבו מתרחש הסיפור - היא כותבת:

“אותו קיץ, לפני תריסר שנים בבואו לארץ חלומותיו, חש כאילו נקרע בו דבר מה, ומאז לא אוחה, הכל איבד אז את רכותו, את עומקו, את ההזיות, הכל נחשף, הוכה אור אכזר מעורר חרטה, הפרחים נוכרים, בני־בלי־שם, ללא משא של זיכרונות, האילנות בני גילו או צעירים ממנו, כתפאורה של עראי. התמונה האוקראינית נהפכה במרוצת השנים לזיכרון אבוד, מוצץ לב, מתוק ושלם. אף כי אך בן ט”ז היה באותם הימים, לא נכבש לנוף החדש ונותר בו קיבעון מריר זה של התנכרות”.

בהתמוטטות העכשווית של הציונות כאידיאולוגיה ליברלית, התמוטטות שאין צומחת תחתיה אידיאולוגיה אחרת, ולא קשר אחר בין הרסיסים, כדאי לחזור לרגע לקשיים בכתיבת נוף הארץ, לא כנוסטלגיה. אלא כקריאה של המקום, שבו השפה לא הצליחה בסופו של דבר להיפרד מן המיתוס.

מכאן ואילך רק דוגמאות. יונתן רטוש כתב: “את יחידה כצֵל / את בוגֵדה כנחל / את תצעני לכל, לכל עובר ושב / את מתוקה כליל / את חמוקה כשחל / את מפכה כנחל בשרב”. זהו טקסט שצריך ליהפך לארץ, והארץ, עתיקה, כמובן, ומוצבת ביחד עם האשה המינית באותו מישור לא נשלט, מעורר תשוקה. באופן לגמרי לא מוזר, בדו ה”כנענים” את המיתולוגיה שלהם באירופה, ליתר דיוק בפאריס, קרובים מאוד לימין הצרפתי, אף הוא, כמו כל ריאקציה לאומנית, בדה את “הצרפתיות” כארץ של טקסט, ולא להפך.

ואולם, חלק מהמשוררים העברים התגייסו לכתוב את הנוף החדש, ומתוך מאמץ לא לגייס לעצמם מיתולוגיה. זה היה סוד כוחו של השמאל הציוני, ואולי גם תבוסתו ‏(אחרת מדוע המיתולוגיה סביבנו מנצחת?‏). אברהם שלונסקי הוא דוגמה טובה מאוד לתשוקת ההתערות בנוף, להפיכתה לחלק מהלשון ה”יומיומית”, החקלאית. הנה קטע מ”הרי את” ‏(מתוך “על מִלֵּאת”‏):

הרי את מקודשת לי בדשא
ברחש שרעפות ודרדרים
הרי את מזובלת לי
בגלל של צאנים ועדרים.

זהו מודרניזם מפואר, המבקש להתרחק ממיתוס ומסובלימציה ‏(זולת “מבנה העומק” של כל סובלימציה: להפוך את הצואה לזהב‏). ובכל זאת ראו כמה מאמץ מושקע בכתיבת הנוף הזה ‏(על שיר זה כתבה חנה קרונפלד עמודים יפים בספרה “בשולי המודרניזם”‏). מצד שני, כמה מעט סגולות מוצאים המשוררים בני הדור ההוא בעיר העברית, ואפילו בכפר.
על פאריס או על לנינגרד קל היה לכתוב, גם בעברית. יוכבד בת מרים, למשל ‏(אחרי בואה לכאן, שהרי גם בברית המועצות כתבה בעברית על רוסיה‏). הנה בית מהשיר “לנינגרד”:

בת ימים, בת־איים וכוכבת־לילות הפוסעים והולכים
להדליק בין כחול ושלהבת
פתרוני תעיות נזרחים...

ובהוד כזה היא כותבת על קייב, ועל פאריס. אבל כאשר היא כותבת על תל אביב, היא כותבת על בית כנסת בכרם התימנים, כדי למצוא “משהו יפה”, וכאשר היא כותבת על ירושלים, היא כותבת על כנסיות ומסגדים:

וזרה את פונה, מעוטפת
צליל פעמון מנזרים מצטלבים,
דמות סהר מן הצד שולפת,
כחרב ממסתר־האורבים.

וכמעט כמו אטיודים, היא כותבת שירים על דמויות מקראיות, ועוד ברוסיה קראה לעצמה בת מרים, כלומר בת “המשוררת הראשונה”. הנה הזרע ה”כנעני” של הספרות העברית: להיוולד מחדש, משמע לחזור לאחור, ולמחוק את הפער ההיסטורי, ששומרי המסורת בתוך התחייה הלאומית לא הצטרכו למחקו.

ביאליק כבר אמרנו. רחל הבחינה בקושי הזה. אין כמו השיר שכתבה לבת מרים, כדי להדגים את מודעותה לנוף חדש ושפה “עתיקה”, כלומר מומצאת.

אני מבֶּטֶת בה נפעמת,
נדמה: הנה זה אך
בחן קדומים, בשחור ולהט
עלתה מן התנ”ך.
‏(...‏) בנוף נֵכר הלוך ונוע
‏(דרכים בו מי יספור?‏)
אני המרתי שחור ולהט
בתכלת ובנהור.

אך אם מעלתי - לא לנצח,
כיחשתי - לא עד תום.
ושבתי שוב כשוב ההלך
אל כפר מולדתו.
‏עברייה)‏)

זה מול זה ניצבת האפשרות המיתולוגית ‏(שחור ולהט, תנ”ך‏), לעומת הנוף הקונקרטי: האור והתכלת. מתמיה בשיר הוא הספק, שמא הטעות היא של המשוררת, שמא היא שוגה בפואטיקה בלי מיתוס. ובכל זאת, אם צריך לסיים מאמר קצרצר - במקום לכתוב ספר שלם - על שירה ועל קשיי התערות בנוף, הנה שורות של אורי צבי גרינברג, בלי מבוכה אסתטית ‏(ולא בשירתו המוקדמת, ה”שמאלית”, אלא בשירים המאוחרים, כשכבר נודה אצל השמאל‏): “בכל מקום שנוף האדם הולך, הולכים איתו נופי הזיכרון” הוא כותב, ובהמשך:

והנחיריים - לא מפה, אלא משדות־ויערות־אורנים שם שואבים
אף־על־פי שגם פה השדות והיערים במלוא הלבלוב רווים -
מנופים רחוקי מהות.

מה גדול הוא הטל עלי אשכולות!
כל אשכול: צורת שד לא מגון הבשר
אבל מגד עולם בו ותאוות עולם
ובריא כחלב אם וקדוש כשד אם...
‏(...‏) ואתם עונים: ערֵבים מימיכם מֵי מערב
צמאו נפשותינו ממזרח אליהם..
את שלנו איננו רוצים
‏(מתוך ספר העמודים)‏
ועוד:
אלמלא הנופים ההם... מה היו חיינו בהווה?
 ‏(שיר הנופים היפים)

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו