בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני לא יכול לחיות ככה, בסדר!"

מבט פנורמי על יצירתו הסיפורית של סמי ברדוגו, שספרו “הילד האחרון של המאה” מועמד לפרס ספיר. גיבוריו של ברדוגו חצויים בין הבית, המגלם נחשלות, נידחות, אלם, סגירות ומוות של משפחה מזרחית לבין החוץ התוסס

תגובות

במרכז סיפורו האחד והחוזר על עצמו של סמי ברדוגו עומד גבר צעיר, מופנם, רגיש ביותר, המספר בגוף ראשון יחיד את סיפור הגירת הוריו מצפון אפריקה למדינת ישראל הצעירה, ואת חייו של בנם, יליד המקום. צבר זה חי במקום פריפריאלי נטול שם, מתחנך במערכת החינוך הישראלית האשכנזית, ההגמונית ומתקשה לעצב את זהותו וחוזר ונופל בפער העצום שבין המרחב הפרטי־המשפחתי למרחב הציבורי שאליו הוא כפוי לצאת.
קובץ סיפוריו האחרון של סמי ברדוגו, “הילד האחרון של המאה” (הספרייה החדשה, 2011) מאגד בתוכו סיפורים מכל שנות כתיבתו ומאפשר לקורא לעמוד על כתב־היד הייחודי לו ועל השינויים שעוברת כתיבתו. יסוד מארגן מרכזי בכל הסיפורים הוא הבית המעומת ומנוגד לחוץ. הבית הוא מרחב קיומה של משפחת המוצא, ושל הבן־המסַפֵּר שמנקודת התצפית שלו מסופרים רוב סיפורי הקובץ.

בסיפורים המוקדמים, “שוק”, “חיזו בטטה”, ו”נשארת שמחה”, מרכז הבית הוא האם הגדולה בגופה, בנוכחותה ובסמכותה הבלעדית והמכרעת בחיי הבן החי בצִלה. בה־בעת ניכרת נחיתותה וזרותה של האם להוויה הישראלית. ב”חיזו בטטה”, האם היא עובדת ניקיון, השומרת את מצרכי המזון מתחת למיטה הזוגית בחדר השינה, ומבקשת להוריש לבניה ערכים של סגירות, מוגבלות והתנזרות מהעולם.

בסיפורים אלה, דמות האב נעדרת לחלוטין, ובסיפורים אחרים, שבהם הוא נוכח, הוא מוטל חי־מת על מיטת חוליו. בסיפור המוקדם “פלארד” מבלה הבן, על ספו של גיל ההתבגרות, שנה שלמה במיטה עם אביו הגוסס: “מאז שאבא נשכב על המיטה, אני באמת חי אתו, ‏(...‏) אני צמוד אליו וכפות רגלי נוגעות בכפות רגליו הרזות, ואז אני יודע שאני מחובר אליו”.

ל”בית” ולנציגי משפחת המוצא יש מעמד כפול־פנים ביצירת ברדוגו. מצד אחד, במיוחד בסיפורים המוקדמים, הבית הוא מרחב פיסי ומשפחתי המעניק חסות והגנה מפני החוץ המאיים. מצד שני, זו טריטוריה מצומצמת, דלה, המנציחה את מוגבלותם, נידחותם וזרותם של בני המשפחה בעולם הישראלי. הבית הוא גם ה”מקום” וגם ה”מקום האחר”: לבני המשפחה זה המקום שממנו יוצאים לעמל היום ואליו חוזרים בערב. בסיפורים המאוחרים מאבד הבית את יכולת ההגנה שבו והכתם המתפשט בקירותיו בסיפור “קסנטיני, הילד האחרון של המאה” מעיד על ערעור ניכר של יסודותיו ושל החסות שהעניק.

דודו בכר

ככלל, הדמויות בסיפוריו של ברדוגו ממעטות לדבר. הסבתא, בסיפורים השונים, לא מדברת כלל, ואילו האם, שאינה קוראת וכותבת, ממעטת לדבר ומשפטיה קצרים ביותר ומבוללים ערבית ועברית, ותוכנם הבלעדי הוא הוראות־פעולה המיועדות לבן: “יאללה, תבוא תשב, אני הכנתי מילוי שתתפור”.

הגוף הוא טריטוריה מרכזית בכל הסיפורים והוא משמש גם כסיבה וגם כסמן לשונותה של הדמות ולתחושת הפגימות שלה בעיני עצמה ובעיני סביבתה. בסיפור “נשארת שמחה”, גופן השמן והמוזנח של האם ובתה מספר את סיפור דומוּתן הפיסית, את סיפור מחלתה של האם, את הפלישה הגסה לפרטיות ולאינטימיות של גוף האשה הלוקה בנפשה. אבל בתום הסיפור מוצאת הבת המתבגרת נחמה ומרגוע בשהות הממושכת בתוך גופה שלה. בסיפור “חיזו בטטה” מתבונן האח הגדול, מספר הסיפור, בגופו שלו, “לולב כפוף”, ומשווה אותו לגוף של אחיו הצעיר, החזק, הספורטאי.

דור הבנים, בהשפעתו המכרעת של דור ההורים, פסיבי במהותו ומיטלטל בין קבלה אוהבת של העולם לבין דחייה פסיבית שלו. כותרת הסיפור “נשארת שמחה” מבטאת את הקבלה העקרונית של נסיבות החיים הקשות של הבת, המספרת, החיה עם אמה ואחיה הלוקים בנפשם. בסיפור “שוק”, הבן החי בצלה הגדול של האם משמש לה גם בן אוהב וגם שרת בהסכמה מלאה לכל פעולות החיים הקטנות של אמו כמו פתיחת החזייה עם כניסת השבת וסגירתה בפתיחת השבוע החדש. הבן אינו יכול אלא לבטא את מחאתו הפסיבית במשפט: “אני לא יכול לחיות ככה, בסדר!”

ברוב סיפוריו מוותר ברדוגו על עלילה מתפתחת וממיר אותה בתיאור מצב סטאטי של משפחה חסרה. בסיפור “הטיול השנתי”, נקודת הפתיחה היא במקלחת, בשובו של הבן מהטיול: “המקלחת בבית שלי חונקת אותי מצוין ‏(...‏) השניות עדיין מתייסרות אתי מהנאה איומה של בית עם סימני עתיד נחשלים”. הצמדת הניגודים האוקסימרונית, החוזרת לאורך כל הסיפור, מתארת את יחסו כפול הפנים של הבן לביתו ולהוויית חייו. עניינו של הסיפור הוא בתיאור הניגוד הבולט בין הבית לחוץ. הבית ניכר בקיבעונו ובנחשלותו. עולם החוץ ניכר בדינמיות שלו, בתחרויות השחייה והריצה באולימפיאדת סיאול המשודרת בטלוויזיה הממוקמת ב”סלון המצומצם”.

בטורו האישי “בריכת המלים” מספר ברדוגו שתחום המחיה שלו הוא השפה העברית: “אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה, בתוך נזילותן של האותיות, ‏(...‏) יורד לעומק ועולה חזרה אל קו המים”. היכרות מעמיקה זו עם השפה העברית על מגוון אפשרויותיה, היא המבדילה בין הבן המספר לסביבתו הנחשלת ומאפשרת לו ליהפך לאיש כותב המוצא נחמה ותיקון במלאכת הכתיבה. כך, חוויית ילדות מוקדמת הנזכרת בסיפור “בנודיז”, הנועל את הקובץ, מתארת את רכישת השפה וניכוסה בדרך של העתקה מתוך טקסטים קנוניים האוצרים את חוקי השפה והתרבות - ה”מילון” וה”אינציקלופדיה”. קליטת המילים הנכונות, הפנמתן ויכולת השימוש המדויק בהן מקנות למספר תחושה של כוח שמאפשרת לו להעז ולהוביל.

היותו לסופר מוכר, הנוסע לשוחח עם קוראים על ספרו, כמתואר בסיפור הנועל את הקובץ, היא האחראית לשינוי שחל בדמות הגיבור לאורך סיפורי הקובץ. בסצינת הסיום של הסיפור, הסופר חוזר לעירו וכשהוא פוגש בחסר־בית הוא דוחף את לשונו, האבר המייצר מלים, לתוך פיו החולה של חסר־הבית, כאילו רצה לפלוש למרחבים הנידחים, הסמויים מן העין, להאיר אותם, להחזירם לחיים, כפי שהדבר ניכר בצבע פניו של חסר הבית: “אודם הצבע החי”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו