בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להחזיר את הכבוד של החינוך הקיבוצי

תערוכה בעין חרוד מציגה את החינוך בקיבוצים כתפישה שביקשה להעמיד אלטרנטיבה חינוכית לעדריות וצרות האופקים של החינוך הקונבנציונלי

11תגובות

שי לילדינו, תרבות ילדים בקיבוצים ‏(תערוכה וספר‏), מחקר ותיעוד: עינת אמיתי, משכן לאמנויות עין חרוד, 2012


עינת אמיתי חזרה לילדותה הקיבוצית, ובדרך הארוכה הביתה העניקה לתרבות הישראלית מתנה משולשת ומשמעותית: בלוג, תערוכה וספר על התרומה של הקיבוץ בתחום החינוך.

בנעוריה עבדה עינת אמיתי בענף התמרים בקיבוץ גשר, אבל האמינה שכשתגדל תהיה גננת ותחבר בין שתי אהבותיה - חינוך וספרות. בסופו של דבר התגלגלה לתחום אחר לגמרי, בלשנות חישובית ולעבודה בחברת איי־בי־אם אבל לפני כמה שנים יצאה למסע תרבותי מעמיק ורחב, שתועד בבלוג שלה, “יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים”, והוביל לספר ותערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, שכותרתם “שי לילדינו”.
שאלה: איך נולדה השלישייה הזאת - בלוג, תערוכה וספר?

עינת אמיתי: “מאז שוויתרתי על העבודה בחינוך לא הפסקתי לחלום על חזרה לעולם הזה בתקופת הפנסיה, אבל בסביבות גיל ארבעים החלטתי להפסיק לחכות - ולהתחיל לעשות. בתור התחלה, הקלטתי את אבא שלי מספר סיפורים. כילדה הוא סיפר לנו הרבה, וזיכרון־השמע הזה נשאר לי גם אחרי יותר משלושים שנה. רציתי שגם לילדים שלי יהיה זיכרון כזה, אז הקלטתי אותו מספר סיפורי ילדים קיבוציים של משה שמיר, תקוה שריג, מרים זינגר, גרדה כהן, ע’ הלל ועוד”.

הספרות שגדלת עליה?

“כן, אבל רק עכשיו, בתהליך הזה של איסוף ומחקר, הבנתי שכל אלה הם סיפורי מקום, כלומר סיפורי הרפתקאות על גיבורים אמיתיים - ילדים ומבוגרים וחמורים וכלבים ועצים - שמתרחשים במקום אמיתי כמו קיבוץ מגידו ‏(“איה פלוטו”‏) או שער הגולן ‏(“מעשה בחמישה בלונים”‏). בחלק גדול מהמקרים, גם ההרפתקה בסיפור היתה מקרה שקרה באמת. אלה היו מין “אגדות אמיתיות”, שמתרחשות במקומות שהסופרים הכירו היטב. חשוב להבהיר שז’אנר הזה היו מתנגדים, למשל לאה גולדברג, שזילזלה מאוד בסיפורי המקום האלה והאמינה שהמורשת האירופית של אגדות רוסיה, אנדרסן והאחים גרים היא המורשת הספרותית ה”נכונה” - שהרי היא שרדה במשך מאות שנים.

“אבל אנשים כמו אמה תלמי־לוין ממשמר העמק הבינו כבר אז שספרות הילדים האירופית נגועה בכל הפגמים והחוליים שהחלוצים ברחו מהם: מלוכה ומעמדות ופערים ואי צדק, שוביניזם גברי והערצת היופי החיצוני, ואמונה דתית פטליסטית, שמפקפקת בכוחו של אדם לעצב את חייו. לכן הם ביקשו ספרות אחרת, שוויונית יותר, שמעניקה כוח לאדם. זאת היתה ספרות של מקומות אמיתיים ואנשים אמיתיים שמעשיהם משפיעים ומעצבים את המציאות”.

אנשים כמו הקיבוצניק המבוגר?

“בדיוק. כל העשייה בקיבוץ - ולא רק העשייה החינוכית - התבססה על משוגעים־לדבר שהאמינו בעצמם והצליחו לגייס תמיכה למימוש הרעיונות שלהם. אפשר לראות את זה בחגים הקיבוציים ובגני המשחקים ובטיפוח הסביבה ובהרבה מהמפעלים שהוקמו בקיבוצים. מה שעצוב הוא שהרוח הזאת דעכה. אנשים גילו שהרבה יותר קל לקנות צעצועים מאשר לייצר אותם, ונורא פשוט לקנות הופעה במקום ליצור ערב תרבות מקורי. בעצם הם הפסיקו להאמין בעצמם כיוצרים וכאמנים, כאילו רק “אמנים מקצועיים” יכולים ליצור אמנות מעניינת. וזה בכלל לא נכון, כי התרבות הקיבוצית לא קמה על אמנים מקצועיים - המאיירת אילזה קנטור, למשל, עבדה במסגרייה של נען - אלא על אנשים שהיצירה בערה בהם, והם נהנו מקהל שהיה זמין תמיד: הקהילה.

“אבל הקהל הזה התפזר בהדרגה. כן, הקהילות מתפרקות, הקהל מתפזר והאמנות הקהילתית נעלמת. בעיני זה תהליך עצוב מאוד, שקשור גם בהתייחסות הקיבוצית אל היצירה הפנימית. הקיבוץ נולד מתוך מרד ברוחניות ובנטיות ‘גלותיות’, ומתוך שאיפה ליצור אדם שורשי, עובד אדמה, ועל הערכים האלה התגבש החינוך הקיבוצי. בתחילת הדרך באמת היתה השקעה עצומה וחשיבה מאוד מעמיקה ופרטנית, והבעיה היא שהשקפת העולם העשירה והמקורית שהתפתחה שם לא תמיד הועברה באופן מוצלח הלאה. הרבה מהתובנות ההן תורגמו ל’מתכונים חינוכיים’ - עשה ואל תעשה - בלי שהדורות הבאים יבינו את הרציונל והחשיבה שמאחוריהם”.

וכך התקלקל החינוך המשותף, שכיום סופג אש מכל עבר.

“יש כיום גל כזה של ביטוי אמנותי של טראומות הילדוּת, אבל אף אחד לא טורח לדבר עם האנשים שעיצבו את החינוך הזה, או לפחות לקרוא אותם ולנסות להבין את המהפכה שהיתה כאן. החֶסֶר הזה היה אחד המניעים שלי בפרויקט הזה, כי אנשים פשוט לא מבינים שהחינוך הקיבוצי קם מתוך עשייה מודעת מאוד, שהציבה במרכז את הילד ואת התפתחותו. נורא קל לבוא ולמתוח כותרות כמו ‘שטיפת מוח’ או ‘רמיסת היחיד’, אבל ההוגים והמחנכים ההם ראו את העדריוּת ואת צרות האופקים דווקא בחינוך הקונבנציונלי, וביקשו להעמיד אלטרנטיבה חינוכית.

“מרדכי סגל, למשל, כותב כבר ב–1947 על בית הספר העממי, שתכניו ‘מותאמים אף הם יפה לצרכי המשטר. המקצועות הריאליים מכשירים את איש העם לעבודתו, אולם לא לעבודת יצירה... אלא לעבודת מבצעים מקבלי הוראות, ברגים במכונה’. זאת הרי ביקורת מהפכנית ועמוקה אפילו במושגים של היום”.

מה למדת בדרך לתערוכה ולספר?

“עברתי על המון חומרים - כתבי עת ומכתבים ורשימות בארכיונים הקיבוציים. גיליתי מוסיקה וספרות ומפעלי צעצועים ותכתובות עם סופרים. פגשתי את לוטה אנגל מגינוסר, שהקימה בקיבוץ שלה ובקיבוצים שכנים תרבות שלמה של מחול והצגה - והכל מפני שבילדותה ראתה מופע מחול שהותיר בה רושם עמוק, וכאדם מבוגר רצתה שהאנשים סביבה יחוו את החוויה האדירה הזאת.

“למדתי על קֶליטו צלס מקיבוץ מפלסים, שהקים בקיבוץ מפעל צעצועים מפני שהוריו מעולם לא קנו לו צעצועים - רק נעליים וחליפות ועניבות. גיליתי המון המון דברים חדשים על פניה ברגשטיין, וגם את הציורים המקוריים של “ויהי ערב” - איורים של אילזה קנטור, שנגנזו כשגילתה שהספר ראה אור עם ציורים של מאייר אחר, חיים האוזמן. ביקרתי בעשרות מגרשי משחקים עם מתקנים מדהימים ומקוריים, ולמדתי על הפוליטיקה בהוצאות הספרים הקיבוציות, ועל ההיסטוריה של ‘משמר לילדים’, ועל אינסוף הצגות ילדים שהועלו בקיבוצים.

“התערוכה והספר הם תודה ענקית אישית שלי לכל האנשים שיצרו את תרבות הילדים בקיבוצים. ומעבר לזה, זו ‘הוצאה לאור’ של כל היצירה הזאת, הספרותית והאמנותית והחינוכית, ולהראות כמה הרבה אנחנו יכולים ללמוד ממנה גם כיום. ללמוד על מחשבה חינוכית מתקדמת מאוד, שהתעצבה לפני כמעט מאה שנה, ועל הכוח של הקהילה, ועל האמונה בכוחו של האדם וביכולתו לשנות את המציאות שבה הוא חי. אני שונאת פאתוס ומאוד מתרחקת ממנו, אבל צריך לומר שוב ושוב שהיה כאן באמת מפעל אדיר, שסופג כיום ביקורת עצומה, אמוציונלית ברובה, מאנשים שלא ממש מבינים אותו”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו