בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשבור את השיא שהציב טשרניחובסקי

כעשר שנות עבודה מאומצת נדרשו למשורר העברי־האמריקאי החי בוושינגטון, רוברט וייטהיל־בשן, ליצירת כליל הסונטות המתפרסם כאן לראשונה

17תגובות

מעטים המשוררים העברים שעלה בידם לחבר כליל סונטות ולשבור את השיא שהציב שאול טשרניחובסקי בסוגה זו. כעשר שנות עבורה מאומצת נדרשו למשורר העברי־האמריקאי החי בוושינגטון, רוברט וייטהיל־בשן, ליצירת כליל הסונטות המתפרסם כאן לראשונה

חשיפות - כליל סונטות

א

בָּבוּאָתֵךְ כְּאִלּוּ מְדֻמָּה,
עוֹכֶרֶת אֶת נִסְיוֹנוֹתַי לָדַעַת,
בֵּין קַרְדִּיּוֹת אָבָק בַּמַּצְלֵמָה,
אִם כָּךְ מִרְקַם דְּמוּתֵךְ אוֹ לְכוּדָה אַתְּ

בְּטוּר שַׁנְסוֹן שֶׁל בְּרֶל אֲשֶׁר עֻבַּד
לְהַגָּהַת שִׂיחָה, אְַךְ מְתֻקֶּנֶת
מִּסְּחִי הַהִגָּיֹון הַמְרֻבָּד
עַל כּוֹס קָפֶה עִם הֶל וְעִם שַׁמֶּנֶת.

חָכְמָה שֶׁלְּאַחַר הַמַּעֲשֶׂה
אוֹ תֶּבֶן הַמֻּכְנָס לַעֲפָרַיִם:
מַזִּיל רִירוֹ בְּלַהַט מְכֻסֶּה
הָעַכָּבִישׁ מִתַּחַת לַכִּירַיִם

וּמְתַכְסֵס לַפֶּשַׁע הַמֻּשְלָם
בְּקֶרֶן עוֹלָמֵךְ הַנֶּחֱלָם.

ב
בְּקֶרֶן עוֹלָמֵךְ הַנֶּחֱלָם
הִתְעוֹרְרוּת בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת,
וּמְשַׁפְשֵׁף פָּנַי מִשִּׁעוּלָם
(בְּאֶמְצָעוּת שַׁרְווּל אוֹ בְּמַגֶּבֶת)

שֶׁל סוּקוּבּוּס וְאִינְקוּבּוּס, רוּחוֹת,
בְּטַעַם הַלְּוַאי אַתְּ מְחַכָּה לִי
בְּיַעַד לֹא מוֹפִיעַ בַּלּוּחוֹת,
מָקוֹם לֹא רוּחָנִי, לֹא פִיזִיקָלִי.

הוּא גֵיהִנֹּם (גַּן עֶדֶן שֶׁמֻּחְזַר);
לְמִנְהָרָה קְרוֹן הַשֵּנָה בּוֹקֵעַ,
וְאַתְּ דְּבוּקָה לַפַנְטוֹם, הַחַיְזָר,
הַמִּסְתַּנֵּן אֵלַיִךְ לְשַׁקֵּעַ

זַרְעִי בְּעֶרְוָתֵךְ, וְהִתְרַקְּמָה
זִיגוֹטָה מְחֻתֶּלֶת בְּדָמָהּ.

ג
הקוסם מארץ עוץ מגיע לחופה עם בחירת ליבו, מכשפת המערב ז"ל

זִיגוֹטָה מְחֻתֶּלֶת בְּדָמָהּ:
קְרִיסַת הָאַהֲבָה עַל הַמִּרְפֶּסֶת
בְּעִיר הָאִזְמָרַגְדּ, אַתְּ בִּגְלִימָה
שְׁחוֹרָה עִם מַטְאֲטֵא. מִי יְפַסְפֵּס אֶת

אֵרוּעַ הַשָּׁנָה? -- עַד שֶׁיַּלְדָּה
נוֹחֶתֶת מִשְּׂדוֹת קֶנְזֶס בְּטוֹרְנָדוֹ
הֶחְזִיקָה בִּדְלִי מַיִם בְּיָדָהּ –
הוֹ נִשְׁמָתִי, צִבְעֵךְ גּוֹן אָבוֹקָדוֹ! –

מֻקֶּפֶת שׁוֹשְׁבִינֵינוּ הַקּוֹפִים,
הִפְשַׁרְתְּ לִגוָאקָמוֹלִי־אֶנְצִ'ילָדָה,
הַזָּב בֵּין אֲרִיחִים מְטֻנָּפִים,
עָרֵב לַחֵךְ עִם גְּלִידָה אוֹ רוֹלָדָה.

גָּהַרְתִּי לְלַקְלֵק לִפְנֵי כֻּלָּם
בְּפּוֹזָה נְבוֹכָה מוּל הַצַּלָם.  

ד
בְּפּוֹזָה נְבוֹכָה מוּל הַצַּלָם
מַה חַבָּלָה תִּגְרֹם לְעַצְמְךָ אִם,
כְּמוֹ אוֹחֵז עֵינַיִם מְדֻפְּלָם,
תַּחְשֹׂף לֹא כְלוּם וּתְכַסֶּה טְפָחַיִם?

לוֹרְד מְשַׁנֶּה צוּרוֹת! אַתָּה יָכוֹל
לָכֹף לִמְצֹץ בָּרֶפֶשׁ בְּאוֹסְמוֹזָה
מִגּוּף הָאֲדָמָה יְקוֹד כָּחֹל
בְּשָׁרָשְךָ כְּאֶדֶר אוֹ מִימוֹזָה.

וּבָעַצְמִית דּוֹעֵך שִׁקּוּף מֻכָּר,
רוֹחֵף בְּרַעֲדוּד כְּרֶטֶט נֵבֶל;
שֶׁמִּסִּפְרוֹ חָסֵר רַק הָעִקָּר
לַזּוּג הַמְלֻפָּף כְּחוּטֵי חֶבֶל,

הַמִּתְנוֹדֵד, אֲבוּד דַּרְכּוֹ, וָתָר
אַחַר מִצְלוֹל הַנָּד לְלֹא מֵיתָר.

ה
אַחַר מִצְלוֹל הַנָּד לְלֹא מֵיתָר
אֲנִי רוֹדֵף, וּמַגָּעֵךְ בַּחֶדֶר
שִׂמְחָה שֶׁל מַה בְּכָךְ, לִחוּשׁ נוֹתָר
מִשִּׁכָּחוֹן וְהַבְטָחוֹת בְּלִי נֶדֶר.

וּמִי מִמּוּל, חָמוּשׁ בְּמַצְלֵמָה,
קְלִיק סֶגֶר, תְּנוּ חִיּוּךְ! וְאַי קָרַמְבָּה!
מְשֻׁנָּנִים אֲנַחְנוּ כְּסִיסְמָה
בָּעוֹר וּבַגִּידִים אֲשֶׁר קָרַם בָּהּ.

דְּמִי חֲדַר הַחֹשֶׁךְ כֹּה חָצוּב
בִּצְרוֹר תִּקְווֹת הַלֵּב וּבָעֵינַיִם;
אֶמוּלְסְיָה שֶׁל קִבּוּעַ וְיִצּוּב,
תַּשְׁלִיל שָׁחוֹר לָבָן בְּלִי גּוֹן בֵּינַיִם.

בָּאָרֶץ וּמְלֹאָהּ בְּרִיחַת מוֹחוֹת
מֵחֲשִׂיפָה כְּפוּלָה לְתַהְפּוּכוֹת.

ו
מֵחֲשִׂיפָה כְּפוּלָה לְתַהְפּוּכוֹת
סְחוּטָה יִפְחָה מִכַּפְתּוֹרֵי צִפֹּרֶן,
וּזְבוּב בִּנְטִיף עִנְבָּר אֵינוֹ פַּחוֹת
מִכְלָל שֶׁל עוֹלָמוֹת כְּלוּאִים בְּאֹרֶן.

תְּחִינָתוֹ וּתְפִלָּתִי אַחַת
הֵן, הָאוֹבְּסֶסְיָה נִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ
בִּשְׁטַר עִרְעוּר לֶאֱלֹהִים מֻשְׁחָת,
בְּשֹׁחַד מִתְגַּבֵּשׁ וּמִסְתַּלֵּעַ.

וִיסְטֶרְיָה וּמַרְוָה מִבְּלִי מֵשִׂים
זוֹרְקוֹת בַּחֲצֵרֵךְ צֵל גִּילְיוֹטִינָה:
הוֹרֵג וַהֲרִיגָה מְאֹרָסִים;
לִבְחִיר לִבָּהּ חַיִּים שְׁלֵמִים הִמְתִּינָה.

סִפּוּר פָּשׁוּט, נוֹבֶלָה בְּלִי כּוֹתָר;
גַּרְדֶּנְיָה מִתְאַבֶּלֶת בַּמָּטָר.

ז
גַּרְדֶּנְיָה מִתְאַבֶּלֶת בַּמָּטָר;
לְבוּש כָּזָב פָּתֶטִי כְּמַסְוֶה לָךְ.
עִתִּים הוּא מִתְקַלֵּף, וְאָז נוֹתָר
קְלַסְתֵּר בַּת שֵׁשׁ קוֹרֵן עִם קֹרֶט מֶלַח.

הַדּוֹד שְׁמַרְטַף מַגִּיעַ לַמִּטָּה,
נוֹשֵׁף, מַפְצִיר, גּוֹבֶה מַּתָּת קְטַנְטֹנֶת,
"טִפֵּש עֶשְׂרְה", אָמְרוּ, "וְאַתְּ בּוֹטָה?"
"וְאַחְלָה עִם כְּלָבִים, וְזֶה תִּסְמֹנֶת?"

אֵלַי אַתְּ מְחַיֶּכֶת, שְׁעוּנָה
עַל הַחַלּוֹן בְּרֶדֶת גֶּשֶׁם יוּנִי
(בְּיַחֲסֵי גּוֹמְלִין אַתְּ מְבִינָה,
שֶׁלִּי הָיוּ גַּם הֵם שֶׁאֲנָסוּנִי),

נוֹעֶצֶת בִּי עֵינַיִךְ הַתְּפוּחוֹת
מִבַּעַד לְמַרְאוֹת וּמַסֵּכוֹת.

ח
מִבַּעַד לְמַרְאוֹת וּמַסֵּכוֹת
אוֹרֵחַ זָר מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתַיִם
סְגוּרוֹת, כֻּלּוֹ אָדֹם, הַבָּא לִמְחוֹת
יוֹצְאִים בִּמְחוֹל, עֵינָיו נְקֻדָּתַיִם;

בְּהַזְמָנַת פְּרֶלוּד לְאַהֲבָה
(מוֹכֵר שֶׁל מַצְנְמִים תּוֹצֶרֶת אַסְיָה),
וְצָפָה עַל הַפּוּנְץ' אַדְוָה אַדְוָה
גֻּלְגֹלֶת שֶׁל חָבֵר מֵהַגִּימְנַסְיָה.

רוֹצֵחַ, סוֹף הַדֶּרֶךְ, לֹא יֻפְלַל;
חֲדַר הָעִנּוּיִים טָמוּן בְּשַחַת.
נַכְתּיר בְּזֵר דַּפְנִים אֶת הֶחָלָל,
כִּי הַנּוֹתֵן יוֹדֵעַ גַּם לָקַחַת.

הַמַּחַט מִתְחַבֵּאת; מַה בְּעָיָה
בֵּין נֶשֶׁף תַּחְפּוֹשׂוֹת וְהַלְוָיָה?

ט
בֵּין נֶשֶׁף תַּחְפּוֹשׂוֹת וְהַלְוָיָה
יֵשׁ רַק לְהִתַּמֵּם, וּמִי יֻפְתַּע אִם
בְּצַעֲדַת הַמָּוֶת "קוּמְבָּיָה"
הַשִּׁיר מִסְפָּר אַחַת עַל הַשְּׂפָתַיִם?

בְּמַסְלוּלָהּ בְּנֹפֶשׁ הָאֵימִים
הָאָנָקוֹנְדָּה שׁוּב בְּדֶרֶךְ מַעְלָה.
כְּדַאי בָּהּ לְבַלּוֹת בַּנְּעִימִים
תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה כְּעֶרֶב גָּאלָה.

כְּצֶלֶם בַּמַּרְאָה הָעֲקֻמָּה
הַסִּילוּאֶט שֶׁלָּךְ הוּא מְגַלֵּם אֶת
חוֹמַת הַזְּכוּכִית הָאֲטוּמָה
נִמְתַּחַת הַשָּׁמַיְמָה, נֶעֱלֶמֶת.

צִלֵּךְ נוֹשֵׁר וּבָהּ בָּעֵת עוֹלֶה,
אוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמַשְׁלֶה.

י
אוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמַשְׁלֶה,
הָרִיתְמוּס שֶׁבֵּינֵינוּ פַּנְטוֹמִימָה.
אֲנַחְנוּ, הַחוֹזְרִים בְּתַרְגִּילֵי
בָּמָה, נַפְשֵׁךְ בְּאָמָּנוּת הִפְנִימָה

כָּל מֶחֱוָה.  נְטוּל רִגְשׁוֹת הַלֵּב,
טֹהַרְתִּי מֵהַיֵּשׁ, כְּאִלּוּ זוֹמְבִּי,
שֶׁגֻּלְגָּלְתּוֹ חֻבְּרָה בִּידֵי מַכְלֵב,
זוֹלֵל מוֹחִי; מָה עוֹד יוּכַל לִיזֹם בִּי?

וְכָךְ הַזְּמַן לֹא רָץ אֶלָּא עוֹמֵד,
וְהֶחָלָל שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים בּוֹ
כֻּלּוֹ אֲפַרְפָּרוּת -- פֹּה אֵין קְלָאבּ מֶד;
בַּמַּעֲבָר לַתֹּפֶת חָל הַלִּימְבּוֹ.

נִמְזֹג כּוֹסִית, נִפְרֹס סֻפְגָּנִיָּה
בְּלִי מֶסֶר בַּחֲשַׁאי, בְּלִי אַשְׁלָיָה.

יא
בְּלִי מֶסֶר בַּחֲשַׁאי, בְּלִי אַשְׁלָיָה,
גַּלְגַּל חוֹזֵר חֶשְׁוָנָה וְכִסְלֵוָה:
הַסְּתָיו בַּהֲדָרוֹ; עוֹד קֻבִּיָּה    
זָרַק הָאֱלֹהִים כְּחֹק הַטֶּבַע.

וְהַסְסָן כְּלַהַק יַסְעוּרִים
מַגְּבִּיהַּ עוּף וְחָג לְרוּחַ בֹּקֶר
לִצְלֹל לַתְּהוֹמוֹת אוֹ לְהַדְרִים,
אֲנִי מוּל מַבָּטֵךְ, פְּנֵי הַפּוֹקֶר,

הַּמֵּישִׁירִים חֲשָׁד, אִם תִּשְׁאֲלִי;
קֵיצִי וַאֲבִיבִי אַתְּ כְּבָר לָקַחַתְּ.
אֲנִי פֶּה שָׁר, וְאַתְּ הַשִּׁיר שֶׁלִּי;
עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים שָׁנִים פָּסַחַתְּ.

וּמִתְיַבֵּשׁ כְּנִימִיּוֹת עָלֶה,
הַזְּמַן נוֹשֵׁר לְבֵית קִבּוּל מָלֵא.

יב
הַזְּמַן נוֹשֵׁר לְבֵית קִבּוּל מָלֵא
בְּפָרָשׁוֹת דְּרָכִים אוֹ בְּזִ'יטוֹנִים;
קְלָפִים זְרוּעִים בְּרֶצֶף בְּשׁוּלֵי
קוֹלוֹת קַדְמוֹנִיִּים בְּתַקְלִיטוֹנִים

כְּמוּזִיקַת הָרֶקַע בְּהֵיכָל
שֶׁהוּא מַרְבָד בְּבַיִת בְּלִי כְּתֹבֶת.
שָׂרִינוּ עִם הָאֶרוֹס וַנּוּכָל;
שָׁתַקְנוּ וְדִבַּרְנוּ בְּתִכְתֹּבֶת:

אִגְּרוֹת בְּלֹא דִּיאֶז, בְּלֹא בֶּמוֹל,
מְחֻטָּאוֹת מֵחַיְדַּקִּים שֶׁל רֶגֶשׁ.
הִסַּקְתִּי: אֵין לָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל;
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי פִּילֶגֶשׁ.

קֹר רוּחַ מִתְפַּתֵּחַ לְעוֹנָה
בְּצֶבַע מִתְקַלֵּף מֵהַתְּמוּנָה.

יג
בְּצֶבַע מִתְקַלֵּף מֵהַתְּמוּנָה
חִיַּכְתְּ, סָחַטְתְּ פֶּלַח שֶׁל פַּפָּיָה
עַל שִׂפְתוֹתַי, וּקְלַף טָארוֹט מֻצְנָע
בְּמַחְשׂוֹפֵךְ מֵאַגָּדוֹת הַמָּאיָה.

נִחַשְׁתִּי שֶׁזֶּה קְלַף הַקֵּיסָרִית
עַל הַפִּירָמִידָה בְּצִ'יצֶ'ן אִיצָה;
מָלְכָה וְנֶהֱוְתָה לְשַׁפִּירִית
עָמֹק בַּחֲלוֹמָהּ וְלֹא הֵקִיצָה.

זְאֵב פָּרַץ לַבַּיִת וּבָלַע
אֶת סַבְתָא.  הֶעֱבִירוּ לְמָכוֹן אֶת
מוֹחוֹת שְׁנֵיהֶם, שֶׁלּוֹ וְגַם שֶׁלָּהּ;
הַקַּרְמָה מַזְכִּירָה לִי בְּדִיחֹנֶת:

גּוֹרַל שׁוֹטִים, וּמַה הַכַּוָּנָה?
לִחְיוֹת דַּפָּר, לָמוּת בְּתוֹבָנָה.

יד
לִחְיוֹת דַּפָּר, לָמוּת בְּתוֹבָנָה;
חָשַׁבְתִּי שֶׁאוּלַי יִהְיֶה אֲחֶרֶת,
בִּמְקוֹם לִהְיוֹת בּוּל עֵץ. (אַתְּ מְבִינָה
יוֹתֵר מִמֶּנִּי, מִן הַסְּתָם זוֹכֶרֶת

אֶת בְּנֵי הַכְּלוֹנְסָאוֹת, שְׁקוּעִים לָעַד
בְּמֵי הַמַּדְמֵנָה; בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה
גָּזַר שֶׁיֵּעָשׂוּ מֵיתָר מֻרְעָד
מִצְּפוֹן הַיּוּקָטָן עַד גּוּאָטֵמָלָה.)

אִם כָּךְ פְּסַק הַדִּין, אָז כָּךְ יִהְיֶה.
אֲנִי טוֹעֵם אוֹתָךְ בְּמָאג קָקָאוֹ;
הַהֶבֶל מְשַׁכֵּר וּמְחַיֶּה,
אַף מְגָרֶה כְּזֵכֶר נְשִׁיקָה, אוֹ

כְּשֶׁתָּרָה לְשׁוֹנִי בָּךְ בִּדְמָמָה,
בָּבוּאָתֵךְ כְּאִלּוּ מְדֻמָּה.
 
טו
בָּבוּאָתֵךְ כְּאִלּוּ מְדֻמָּה
בְּקֶרֶן עוֹלָמֵךְ הַנֶּחֱלָם
זִיגוֹטָה מְחֻתֶּלֶת בְּדָמָהּ
בְּפּוֹזָה נְבוֹכָה מוּל הַצַּלָם

אַחַר מִצְלוֹל הַנָּד לְלֹא מֵיתָר
מֵחֲשִׂיפָה כְּפוּלָה לְתַהְפּוּכוֹת
גַּרְדֶּנְיָה מִתְאַבֶּלֶת בַּמָּטָר
מִבַּעַד לְמַרְאוֹת וּמַסֵּכוֹת

בֵּין נֶשֶׁף תַּחְפּוֹשׂוֹת וְהַלְוָיָה
אוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמַשְׁלֶה
בְּלִי מֶסֶר בַּחֲשַׁאי בְּלִי אַשְׁלָיָה
הַזְּמַן נוֹשֵׁר לְבֵית קִבּוּל מָלֵא

בְּצֶבַע מִתְקַלֵּף מֵהַתְּמוּנָה
לִחְיוֹת דַּפָּר, לָמוּת בְּתוֹבָנָה

פוטומק ותל אביב
כסלו תשע"ג דצמבר 2012

 

על כתיבת “חשיפות”


התחלתי לכתוב כלילֵי סונֶטות ב–2003 או ב–2004. עבדתי אז עם השתדלן הידוע לשמצה ג’ק אברמוף, מי שסחב מיליוני דולרים משבטים אינדיאניים. הוא גם הקים בית ספר יהודי המסובסד ‏(כך למדנו אחר־כך‏) מכספים מולבנים, ועבדתי שם כמורה לעברית. כל רגע של פנאי ניצלתי לעריכת שירים ישנים, שבמשך העשור וחצי מאז פרישתי מפרסומים בארץ דחסתי אותם למגירות.

שאול טשרניחובסקי היה בחלקו אחראי לנסיגתי זאת. ראיתי שמה שהוא כתב בגיל עשרים עלה על כל מה שאני כתבתי מגיל שלושים והלאה, שלא לדבר על ביאליק, שהחל לכתוב בעודו כמעט ילד. עברו שנים, ובשלהי שנות התשעים התעוררתי מהשתיקה, לטוב או לרע.

תמיד הערצתי את טשרניחובסקי ואת שני כלילי הסונטות שלו “לשמש” ‏(1919‏) ו”על הדם” ‏(1922‏). וכך, בצל קורתו של לוביסט מפוקפק גמרתי ואמרתי שאם טשרניחובסקי עשה זאת פעמיים, אני אעשה זאת לפחות פעם אחת.

את הגירסה הראשונה כתבתי די מהר. נזרעו בו פנינות חוכמה ופיקחות ומיסטיות ניו־אייג’ית לכודות בסונטות כתובות בצורה האיטלקית, מורכבות משני קוורטנים: “אבבא־אבבא גדה־גדה”, בצורה לא שונה כל־כך מהז’אנר המקורי כשהומצא בסיציליה במאה ה–13 בידי ג’אקומו דה לנטיני, ושעובד לעברית בתת־צורה הפטררקית בידי עמנואל בן שלמה הרומי במאה ה–14‏(מאתיים שנה בטרם היכנסות הסונטה לספרות האנגלית‏).

החלטתי מההתחלה לא להשתמש בחריזה “עוברת” ‏(בלון/צפון‏), אלא רק בחריזה משובחת ‏(שלֵמָה / מצלֵמָה‏) או ראויה ‏(מכר / מחר‏) ולא מה שמאתגר יותר ומגביל את המשורר בבחירת חרוזים.

בשלבים הראשוניים לא התמחיתי כל־כך במשקל. היתה בסונטות תערובת של יאמבים, אנפסטים ודקטילים. והרטוריקה היתה מעורפלת. ישבתי עם הפרופסור צבי לוז, שדיבר אתי דוגרי. אולי צורה זאת איננה בשבילך, אמר. בסבלנות הסביר לי את יסודותיה של הפרוזודיה העברית המדוברת, וגיליתי שעבדתי עד כה בפרוזודיה ימי־ביניימית ‏(!‏).
בחודשים הבאים כתבתי את כל השירים מן המסד עד הטפחות ובמשקל אחיד: טטרמטר אנפסטי: שלוש תנועות והאחרונה מוטעמת, ארבע פעמים בכל טור. נדבקתי לחריזה מלרעית ‏(“זכרית”‏), עם שתים עשרה הברות לכל טור.

לשמחתי התקבל הכליל, בכותר “מראה עקומה”, לפרסום ב–2009, בגיליון 7 של “הוֹ”. חשבתי בתמימותי שהגעתי לסוף הדרך. לאחר שנה, כשהיה לי זמן להתקרר קצת, ראיתי שגם בגירסה הנוכחית, על אף השיפורים מהגירסאות הקודמות, נשארו בעיות רציניות ברטוריקה ובמבנה. החלטתי לשכתב את כל הסונטות, אבל הפעם במשקל יאמבי: שתי הברות כשהשנייה מוטעמת. זהו משקל קשה יותר בעברית, והוא נמצא, כידוע, אצל שייקספיר בסונטות וגם בשורות הפואטיות של מחזותיו, שלא לדבר על השירה המודרנית.
שוב יושב לפני מקלדת, עשיתי ניסויים בהקסמטר יאמבי ‏(משקל אלכסנדרוני‏): שתים עשרה הברות לכל טור. אבל לאחר כחמש סונטות, ברור היה לי שאין זה אלא גיבוב מלים. הפכתי שתי הברות, ועכשיו: פנטמטר יאמבי. שיכתבתי את כל הסונטות. השתנתה הרטוריקה.

הבעיה היא של הישנות החריזה. בסונטה איטלקית, החריזה בבית הראשון נשנית בשני, וגם ככה בטֶרְצינים. בכליל סונטות, החריזה בטורים 5 ,3 ,1 ו–7 נשנית 19 פעמים במשך הכליל, והמשורר מתקשה למצוא פתרונות שאינם משעממים או מאולצים, במיוחד אם הוא עומד על שימוש רק בחריזה משובחת וראויה.

הפתרון בשבילי היה הסונֶטה השייקספירית, המורכבת משלושה קוורטנים וקופלט: “אבאב גדגד הוהו זז”. החריזה אינה בהכרח נשנית מבית לבית, וכך נתונות למשורר אפשרויות שאינן מונחות לפניו בצורה האיטלקית. החלטתי גם לשזור בקוורטנים גם חריזה מלעילית ‏(“נקבית”‏) אבל לא בקוּפְּלֶט שבסוף השיר, וכך מתאפשרת חריזה מעניינת יותר.

בקיץ ובסתיו 2012 הרסתי את כל הכלילים הקודמים ובניתי את הכל מחדש. וכך הגענו לסוף הסיפור. אני מרגיש, לאחר שמונה־תשע שנים של עבודת פרך, תקוות שווא ותסכולים, שעכשיו הסיפור מסתיים בסוף שמח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו