בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדרמה היוונית של "ידיעות אחרונות"

תחילת סיפורו של “ידיעות אחרונות”, כפי שמתארת עדי מרקוזה-הס בספרה "העיתון", נשמעת כמו טרגדיה יוונית וסופו כמו קללת קסנדרה

תגובות

העיתון, מאת עדי מרקוזה־הס, הוצאת כרמל, 2012, 473 עמודים

אף שהספר הזה מספר את תולדות “ידיעות אחרונות”, הוא מתמקד בסיפור מעשיו של דב יודקובסקי, מי שעיצב, על פי הספר, את העיתון והביאו למעמדו החשוב, עד שבסתיו 1989 הודח מתפקידו כעורך ראשי, ועזב ל”מעריב”, האויב הגדול של משפחת מוזס, שיודקובסקי נמנה עליה: הוא היה בן־דוד של יהודה מוזס, איש העסקים שקלט אותו, כאשר הגיע מאושוויץ לכאן. הדברים הבאים יוקדשו לאופן המרתק שבו מתוארות תולדותיו של העיתון.

ב–1939 קנה איש צעיר ובעל בית דפוס, אלכסנדר מוזס, עיתון בשם “ידיעות אחרונות”. כאשר פרצה מלחמת העולם, רצה אביו של אלכסנדר, יהודה מוזס, את העיתון, אולי מפני שעיתון בארץ מנותקת נראה פתאום מקור הכנסה. הוא הבטיח לבנו להדפיס את העיתון בבית הדפוס שלו, הבטחה שהופרה יותר מפעם בעשורים הבאים. הסיפור נשמע כמו תחילתה של טרגדיה יוונית, לא רק בעיקר עליונות האב החזק על הבן, אלא בגלל הנחישות והיכולת לשמר תשוקה לוהטת כזאת של בעלות, ומצד שני מרירות - משך עשורים, גם אצל היורשים.

דניאל רוזנבלום/סטארפוט

מכל בניו, טיפח יהודה, כיורש, רק את בנו נוח, והעדיפו על פני הבנים האחרים. הורשת העיתון מהסב יהודה לנוח, ולא לאחרים, ואחר כך מנוח לנוני, ולא לאחרים, נעשתה מתוך דבקות לוהטת אחת: שמירת העסק בתוך המשפחה. מכיוון שהמשפחה גדלה, נגזרה על העיתון ברירה: להתפורר או להישאר בידי החזק. זה המוטיב המרתק ביותר בספר, ואילו כתבתי סדרת טלוויזיה על פיו, הייתי מטפח את הדמויות הקשוחות הללו, בתוך ההקשר הסוציולוגי של ישראל והמהגרים אליה: קפיטליזם ומשפחה.

את הקשיחות בשמירה על השליטה איפיינה, מצד שני, גם גמישות גדולה של משפחה מורחבת. כל עוד היה די לכולם, הכל קיבלו את מרות האב, יהודה, ואחר כך נוח ואחר כך נוני.

בהקשר זה מרתק תפקיד הנשים במשפחה. בעיקר תפקידה של פולה מוזס, אחרי מות בעלה נוח בתאונת אוטובוס, ליד מערכת העיתון. החשש המתמיד מפני איבוד שליטתה של המשפחה על העיתון היה המנוע של נוח, שבימיו נהפך העיתון מבוליטין בן שני דפים והגרלות לאותו ענק שאנחנו מכירים. היחסים בין נוח ליודקובסקי היו אף הם עניין מרתק.
המחברת עושה שימוש בנקודת הראות של יודקובסקי. מדי פעם נפגע נוח מיחסו של “אחיו המאומץ”. ועוד: במשך שני עשורים כמעט היתה מפלגת השלטון, מפא”י, שותפה סמויה בעיתון. מתישהו נודע למשפחת מוזס שב”מעריב” וב”הארץ” יודעים על כך, והשותפות, מפחד הנזק, פשוט בוטלה, בלי הרבה רעש.

מי שמתעניין ביחסי הון־שלטון צריך לקרוא לא רק את הפרק הזה, אלא גם את האופן שבו נהפך יוסף אלמוגי, האיש החזק של מועצת פועלי חיפה, ואחר כך שר, לחביב העיתון. הוא היה, אומרת המחברת, המדליף הכי חרוץ של ממשלת ישראל בעיתון, עוד לפני שהיה ל”עיתון של המדינה”.

נחזור אל הראשית: בפברואר 1948, בזמן הקרבות, פרש העורך הנערץ, עזריאל קרליבך, כותב מוכשר ובעל אגו לא קטן, יחד עם כל הצוות שלו, והקים בחשאי עיתון מתחרה - “מעריב”. היה זה פּוּטש, בלשון משפחת מוזס. ההבדל בין שני העיתונים משמש את המחברת ‏(בעצמה נצר למשפחת מוזס‏), כציר לסיפור של העיתון המשפחתי. קרליבך היה עיתונאי מהסוג הישן: בורגני, משכיל, לאומן, הומניסט. את הפוטש אירגן באופן שבו יהודה ונוח, ומתוך הזדהות גמורה אתם גם יודקובסקי - לא שכחו אף פעם.
אלא שמרוב הזדהות עם כאב הנבגדים, שוכחת המחברת את הלקח היותר מעניין: הדגם של “מעריב” היה לסיפור חוזר של כישלון, ואילו הדגם של “ידיעות אחרונות” ‏(ו”הארץ”‏) נהפך לדגם המנצח. עכשיו, כש”ידיעות אחרונות” נשאר עיתון ענק, ואילו “מעריב” גווע, מעניין השוני: “מעריב” היה ונשאר עיתון שעיתונאיו מחפשים בעלים. קרליבך מצא את עובד בן עמי, ואחר כך הגיעו רוברט מקסוול, משפחת נמרודי, נוחי דנקנר, והסוף, פחות או יותר, ידוע. עיתון של עיתונאים לא התקיים בארץ. היו כאן עיתוני מפלגות. נשארו שני עיתונים של משפחות ‏(מוקדם מדי להעריך כמה זמן יישאר “ישראל היום” בזירה‏).

“ידיעות אחרונות” נועד מתחילה “לעשות כסף”. המחברת מתארת בפרוטרוט את בנייתו של העיתון מאז הפוטש, כאשר הוזעק מירושלים הסטודנט לספרות צרפתית ופילוסופיה, יודקובסקי, כדי לעזור בבנייה מחדש של העיתון. איש בעל טעם, היא אומרת, ולעיתון הגיע כמין חוב לדוד הנדיב והחם, שהכניסו למשפחה ומימן את לימודיו. הנוסחה של יודקובסקי נהפכה למוטו: עיתון “שיקראו אותו, בלי להתבייש, גם ברמת אביב וגם בדרום העיר”.

נקודת המפנה של ה”ממוצע” הגיעה באמצע שנות השישים, כאשר השבועון הסאטירי שיסד דן בן אמוץ, “ציפור הנפש”, קרס, וצורף בשכר נאה ל”ידיעות אחרונות”, בהשתתפות בועז עברון, עמוס קינן, חיים חפר ואחרים. בבת אחת הגיעה “רמת אביב” והחזיקה את העיתון בגלוי. לעיתון היה עורך מכובד, במקום קרליבך, אף הוא מחוגי הימין של תל אביב - ד”ר הרצל רוזנבלום. מאמרי המערכת הימניים שלו לא שיקפו אף פעם את התנהגותו החדשותית של העיתון, שהתעקש להיות באמצע. היעד היה תפוצה רחבה. עיתונאים התלוננו על היעד הזה, אבל פרנסתם היתה בטוחה למדי וטובה. אגב, רוזנבלום לא יכול היה לשאת את הסאטיריקונים מהשמאל ובעקבות מריבה, שבה חשב דן בן אמוץ כי יוכל לנשוך את רוזנבלום מעל דפי “העולם הזה” כגמול על מה שכתב נגדו העורך בעיתון, הראה יודקובסקי לדן בן אמוץ את הדרך החוצה. האחרים נשארו.

הספר עמוס חומרים מרתקים. עריכה טובה יותר היתה חוסכת מאתנו את הקו הכרונולוגי, שכולל השוואות חוזרות עם עיתונים אחרים לאורך הזמן. פרק טוב אחד על הדומה והשווה בין “ידיעות אחרונות” ל”מעריב” או בין שני אלה ל”הארץ” היה פוטר אותנו מערימות החומרים המיותרים, תוצאה של עבודת איסוף מאומצת.

ב–5 ביוני 2000 נשבר האיגוד המקצועי של עובדי הדפוס ב”ידיעות אחרונות” אחרי מאבק בין בעלי אינטרסים מנוגדים. החזקים ניצחו, כמובן, כלומר בעלי העיתון. לעזרת ההנהלה, נגד פועלי הדפוס, באו העיתונאים. את מכתב התמיכה בהנהלת העיתון קרא במסיבת העיתונאים העורך־לשעבר דורון גלעזר. הס־מרקוזה מציינת כי רק גדעון עשת, הכתב הכלכלי, ביחד עם העיתונאי בני ברק, כתבו לוועד שלהם מכתב ובו תיארו מה יקרה בעתיד לעיתונאים. מכיוון שהתחלנו בניחוח של הדרמה היוונית, מותר לומר כי גם קללת קסנדרה מילאה כאן תפקיד. איש מהעיתונאים לא הקשיב לעשת ולברק. לפני 12 שנים.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו