עונות

מסע כתיבה שיתופי

פרויקט חדש של כתיבת סיפור במשותף. מיטב הסופרים כותבים את הפרק הראשון, ואתם, קוראי וקוראות "הארץ", לוקחים את זה הלאה

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הארץ

אליס/ איל מגד

ידידה שלי, שהמוזיקה היא נר לרגליה, סיפרה לי שאחרי שגיליתי לה על כוונתי לכתוב ספר על אליס עצמון, המלחינה המסתורית הנערצת, היא הלכה לישון אחר הצהריים וחלמה על הספר. בחלומה אליס החליפה דמויות: פעם היא היתה אסטרונומית, ופעם סוחרת בבגדי משי, ופעם כוהנת במקדש הינדי. חשבתי שהחלפת הדמויות בחלומה נבעה ממה שאמרתי לה על הצורך שלי להגיע לספר הזה בדרך מיוחדת, שאין לי מושג מהי. לכתוב משהו בלתי רגיל לגמרי על מורתי הדגולה, שכל מי שניסה עד כה לפצח את חידת חייה לא ראה ברכה בעמלו. סופר אמיתי תמיד חולם לכתוב משהו יוצא דופן, אבל במקרה הזה לא מדובר בחלום של סופר, אלא בחובה של תלמיד למורו.

כלומר, לא הזווית המיוחדת היא המטרה. המטרה היא להגיע אל חייה של מורתי לא מבחוץ, אלא מבפנים, אם רק אפשר. לתאר איך היא מרגישה, אם זה אפשרי. למשל, ביום אירופי חורפי, שעות ספורות לפני קונצרט בניצוחה, בחדר המלון שלה בשרלוטנשטראסה, סמוך לקו הגבול בין מזרח ומערב ברלין. האור כבר נוטה להיגמר ואליס משקיפה על התנועה הזורמת מתחתיה. היא אומרת בלבה: "אני בעולם הגדול". ואז משתהה ומוסיפה מחשבה: "אז מה?" ובעקבותיה עוד מחשבה: "האם אני מאושרת כאן כמו שחלמתי שאהיה כשהייתי ילדה, או שמא אני עדיין אומללה כמו שהייתי אז? האם באמת לא השתנה אצלי כלום?" ובמחשבתה היא משיבה: "אני לא מאושרת ולא אומללה. אני פוֹשרת. זה לא מה שקיוויתי מהחיים, אבל גם זה משהו".

היא עושה כמה תנוחות של יוגה ומצב רוחה מתרומם. לכמה דקות היא יכולה לומר, שאולי היא בכל זאת מאושרת להיות כאן, מנותקת, רחוקה מביתה, מבעלה המריר ומבתה המעיקה. לשמוח בזרוּת, בנוכריוּת, למרות שהיא כבר לזרא לה; מוכרת מדי, שחוקה מדי, לא קורצת ולא נוצצת, לרוב מתישה ומעייפת. אבל בערב, כשהיא מנצחת על יצירתה באולם הקטן והנידח בפרבר פאנקוב, מתעורר לפתע לחיים מה שמת בה, היצירה ובעקבותיה היצר, אבל רק לזמן קצר למרבה הצער. רק למשך הקונצרט, וגם אז לא לכל אורכו אלא בהבלחות, כאילו הפסקות חשמל מתחוללות בתוכה. חשמל שנדלק וכבה.

האם המטרה שלי היא לנסות לתאר את השָמות שהשנים עשו בה? לפרוט לפרוטות את השאלה הפשוטה איך היא מרגישה? נניח באמת בשארלוטנשטראסה, כשהעולם הקטן שלה נפגש עם העולם הגדול כביכול? לפעמים המחשבה היא שזאת שאלת השאלות, השאלה הנשאלת מתוך הידיעה הברורה והמובחנת של הסופיות, של המקריות, של חוט השערה. כי עדיין היא בעולם, למרבה הפליאה. עדיין היא שורדת כאן נגד כל הסיכונים, לעומתית אפשר לומר, אם משווים לחברות החולות והמתות, לקרובים החולים והמתים; ואפילו היא שבה על עקבותיה, מבקרת באותה עיר רחוקה יותר מפעם אחת. לפעמים אפילו יותר מעשר פעמים. חוזרת על עצמה באותה שאיפה להיות מאושרת כל עוד היא חיה. מה אפשר לומר על זה, חוץ מאשר להתפלא ולקחת נשימה עמוקה מהעולם הצונן, המחשיך כל כך מהר. כי אפילו תפילה כבר לא מועילה. שום דבר כבר לא מועיל, חוץ מהמחשבה שאין בלתהּ שאת חיה, תגידי מה שתגידי.

"עונות" (גם במובן של SEASONS וגם במובן של ANSWERING) הנוכחי הוא סיפור בהמשכים בן ארבעה פרקים וארבעה מחברים. הקוראים והקוראות מוזמנים להציע את הפרק הבא (עד 400 מלה) אותו יש לשלוח עד יום ראשון, 27 בינואר, לכתובת onot.haaretz@gmail.com . מבין ההמשכים שייתקבלו, המערכת תבחר אחד, שיתפרסם בקרוב


תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ