בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יעקב לדור ה"כאילו" וה"חחח"

יאיר זקוביץ רוצה להנגיש את ספר הספרים. לכן הוא הקדיש את ספרו האחרון לתיאור דמותו של יעקב, האנטי־גיבור החנוך לוויני שהיה לאחד מאבות האומה

29תגובות

יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה
יאיר זקוביץ. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן,191 עמ’, 94 שקלים


צמד המלים הכי מפתיע בכותרת הספר הוא “הסיפור המפתיע”, שעל גב הכריכה גם מבטיח לקורא ש”יגלה את אבי האומה מחדש”. שהרי בצדק ישאל עצמו יהודי: מה כבר יכול להיאמר על השלישי באבות האומה שעדיין לא סופר על ידי פרשני מקרא לדורותיהם או אפילו גויים כשרים למהדרין כמו תומאס מאן ב”יוסף ואחיו”? העניין הוא שכל ביוגרפיה של גיבור מקראי מוגבלת על פניה למקור אחד ויחיד, לסיפור חייו שבמקרא; מעין “ביוגרפיה על ביוגרפיה”, כפי שמטעים זקוביץ עצמו במבוא. מה שנותר לחוקר הוא לבחון את הסיפור המקראי “תחת מיקרוסקופ, ואז להיווכח כי אחדות הסיפור היא במידה מרובה אשליה, פרי מעשה עריכה אמנותי”, שלא רק בא לספר לקורא מה היה, אלא לחנכו כיחיד וכעם למען יראה ויירא.

כאובייקט מחקר אין ספק שיעקב הוא מאכל תאווה לביוגרפים, קל וחומר אחרי שמנתקים את הסנטימנט הדתי וההקשרים ההיסטוריים. זו דמות רבת סתירות של יוזמה ופסיביות, צדיקות ונוכלות, נאמנות ובוגדנות, אב מסור וכישלון חינוכי, שידע חיים רבי תהפוכות שיש בהם כמעט כל רפרטואר הרגשות והיצרים המפעילים את החיה האנושית. יחסי הורים־ילדים, קנאת אחים ואחיות, בגידה, מרמה, גזל, יחסי עובד־מעביד, חלומות, תשוקות אסורות, אהבות נכזבות, ואהבה אחת גדולה מהחיים של יעקב לרחל, שכל שנות הציפייה לה היו “כימים אחדים באהבתו אותה”. ארבע המלים האלמותיות הללו אולי אומרות מהי אהבה יותר מכל השירים בעולם.

הסיפור שלו הוא שילוב של טלנובלה לטינית וטרגדיה שייקספירית. החל בגניבת הבכורה מעשו, נזיד העדשים והבריחה מארץ כנען. אחר כך החלום, העבודה אצל לבן, רחל ולאה, 12 הבנים והבת היחידה, יוסף וכתונת הפסים, הירידה למצרים. סך הכל, 60 אחוזים מספר בראשית מוקדשים למעללי יעקב ומשפחתו הענפה, מה שהביא את ישעיהו ליבוביץ לתהות אם לא היה נכון לקרוא לבראשית “ספר יעקב”.

“מעט ורעים היו ימי שני חיי”, סיכם יעקב את גורלו באוזני פרעה, כמי שהצליח רע מאוד בחייו, בלשון חנוך לווינית. גם המספר המקראי לא ידע מה לעשות עם הנוכל הערמומי והתחמן שהיה לאבי האומה. הפתרון היה לגולל את הסיפור במין אמביוולנטיות מקבילה של חטא ועונש, עם עידון של נסיבות מקלות. מסיבה זו אנו למדים, למשל, כי רבקה טוותה את מזימת הונאתו של יצחק, כשפקדה על בנה האהוב “שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך”. בכך נטלה לכאורה את האחריות למעשיו ‏(אף ש”הילד” כזכור היה בן 40‏), מה שלא מנע את רצף עונשיו העתידים לבוא, לאחר שגלה מארצו, נוצל על ידי לבן, לאחר שבחירת לבו הוחלפה בליל כלולותיו, בתו דינה נאנסה ואשתו האהובה מתה בטרם עת.
המקרא, כפי שמאיר זקוביץ את עינינו, אינו פוסח על שום חטא, והעונשים באים לרוב בדקדקנות סימטרית של מידה כנגד מידה. יעקב גנב את הבכורה בחסות עיוורונו של אביו, ואילו רחל מוחלפת בלאה בחסות החשיכה. וכשם שיעקב מרמה את אביו באמצעות בגדי עשו, כך עתידים לרמות אותו בניו על ידי שימוש בבגד יוסף המגואל בדם: בשני המקרים משמש הבגד לכסות את הבגידה.

היעדרן של דמויות מופת מן המקרא, לפי זקוביץ, נועד למנוע פולחני אישיות ‏(“מה נוכל אנו, שאיננו מושלמים, ללמוד מדמויות מושלמות?”‏) וגם לחדד את מסריו הפדגוגיים של הסיפור, לאמור: הפנקס פתוח, היד רושמת וכל חוטא בא יומו. כך או כך, גם אם עצוב לגלות שאפילו אבותינו לא היו מושלמים, צריך לומר תודה לאל שברא אותם אנושיים, אנושיים מדי. כך קיבלנו ספר מעניין ועסיסי יותר, שהרי אין דבר משמים מסיפורי צדיקים, וכך גם יכולים אנו, בני התמותה, להתנחם ולהירגע שלא רק יצרינו אפלים ומעשינו קלוקלים.

בראיונות שליוו את הוצאת הספר קונן זקוביץ על דלדולה של הרוח בחברה הישראלית, שהפקירה את המקרא ל”ארון הספרים החרדי”, ומכאן שליחותו כפרופסור חילוני למקרא להנהיר ולהנגיש את ספר הספרים לדור ה”כאילו” וה”חחחח”. “יעקב” לצורך העניין הוא ללא ספק ספר מלומד, יסודי, רהוט ומאיר עיניים, שמנסה לרקוד על שתי החתונות, האקדמית והפופולרית, אך עלול להיוותר לבד בליל הכלולות. מנקודת מבט אקדמית אין בספר גילויים מפתיעים, שאת חלקם גם סיפר זקוביץ עצמו בספרו “מקראות בארץ המראות” . מי שנותרו כקהל יעד הם אפיקורסים שייאותו להתמודד עם עומקו הלמדני של הספר, או לחילופין קהל קוראים אמוני הרואה בחקירה אקדמית/ספרותית כ”יעקב”, סוג של הכנסת צלם. “יעקב... הוא אבא שלי”, אמרה לי שומרת מצוות שעלבונה הזועם שירטט את גבולות התהום בין המאמין לחוקר החילוני, שלדידו סיפורי המקרא הם “עלילות” ו”מאורעות”.

הצד האופטימי בסיפור הוא שגם כל מעלליו הנלוזים של יעקב אינם מצליחים לחבל בתוכנית האלוהית הגדולה: יישובה של ארץ ישראל. ללמדנו שכך או אחרת “הכל צפוי והרשות נתונה”, על פי האוקסימורון הגדול של האמונה היהודית, המאחדת באותו יקום דטרמיניזם ורצון חופשי. יתר על כן, “עורמת ההיסטוריה” ‏(כמו שקרא לה הגל‏), אף הפכה את פרי חטאיו של יעקב - נשותיו, פילגשיו וילדיו - לזרע שבטי ישראל. כאילו רצה המספר המקראי לאשר את מלות המשורר העברי בן ימינו, שלא רק שהכל זה מלמעלה, אלא הכל גם לטובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו