בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלום בהקיץ / סיפור מאת ג’ובאני וֶרְגָה

תגובות

פעם, כשהרכבת עברה ליד אצ’י־טרצה, הצצת בחלון הקרון וקראת: “הייתי רוצה להישאר כאן לחודש!”

אז חזרנו, והעברנו שם לא חודש אלא ארבעים ושמונה שעות; תושבי הכפר, שעיניהם נפערו לרווחה כשראו את המזוודות הענקיות שלך, בטח האמינו שתישארי לשנה או שנתיים. בבוקר היום השלישי, מותשת מהצפייה האינסופית בכחול ובירוק, ומספירת העגלות העוברות בדרך, היית בתחנה, ותוך שמוללת בקוצר־רוח את שרשרת בקבוקון הבושם שלך, מיתחת את צווארך לצפות ברכבת, שנדמה שלא תגיח מהאופק לעולם. באותן ארבעים ושמונה שעות עשינו כל מה שאפשר לעשות באצ’י־טרצה: פסענו באבק הדרכים, וטיפסנו על הסלעים; כשניסית ללמוד לחתור גרמת לעצמך פצעים מתחת לכפפות, שכדי לרפאם נדרשו נשיקות; העברנו לילה רומנטי להפליא בים, והשלכנו רשתות דיג במה שליושבי הסירות היה נראה מועיל רק לפיתוח דלקת פרקים. השחר הפתיע אותנו בפסגת גושי הסלע שהיתמרו מתוך הים - שחר חיוור וצנוע, שאני עוד רואה לנגד עינַי, זרוּע השתקפויות סגולות רחבות, על פני ים ירוק כהה, מתהווה כלטיפה מעל חופן הבקתות, שהתנמנמו כמו מכורבלות בחול שפת הים, שעה שמעל פסגת הצוק, בעומק תכלת השמים הצלולים, דמותך השתקפה בבירור בקווי המתאר המתוחכמים שטוותה התופרת שלך, ובצדודית נאה ואלגנטית שהיא כולה שלך. שמלתך היתה אפורה ודקה, ונדמה שנתפרה במיוחד כדי להתאים לגווני השחר. באמת תמונה נאה! ואפשר היה להבין שגם את יודעת זאת היטב, על פי האופן שבו הידקת את השַל הקטן לגופך, וחייכת בעיניך הגדולות, העייפות והפעורות לרווחה לנוכח המחזה המוזר, ולנוכח המוזרות הגדולה שבעצם הימצאך שם. אילו מחשבות עברו אז בראשך, מול השמש הבוקעת? אולי שאלת אותה באיזה חלק של כדור הארץ תמצאי את עצמך בעוד חודש? כל מה שאמרת, בתמימות רבה, היה: “אני לא מבינה איך אפשר לחיות כאן את כל החיים”.
ובכן, הביני, הדבר קל משנדמה לך: די שלא תהיה לך הכנסה שנתית של מאה אלף לירטות, בראש ובראשונה; בתמורה עליך לסבול את מנת חלקך של תלאות וקשיים בין סלעי הענק האלה, התחומים בכחול הים, שהביאו אותך למחוא כף בהשתאות. כל כך מעט דרוש כדי שהאומללים שחיכו לנו בנמנום על הסירות ימצאו בצריפים הציוריים והרעועים הללו, שמרחוק נראו לך כסובלים ממחלת־ים אף הם, את מה שאת כה מתאמצת לחפש בפאריס, בניס או בנאפולי.

זה משונה; אבל אולי אין רע בכך שאלה פני הדברים - בעינייך ובעיני כל האחרים כמותך. את חופן הצריפונים מאכלסים דייגים - “אנשי ים”, הם אומרים, כפי שאחרים היו אומרים “אנשי שם” - שעורם קשה יותר מהלחם שהם אוכלים, כשהם אוכלים, מכיוון שהים לא תמיד רוגע כמו שהיה אז, כשנשק לכפפותייך... בימים השחורים שלו, שבהם הוא רוטן וזועף, צריך להסתפק בצפייה בו מהחוף, בחיבוק ידיים או בהשתטחות לארץ על הבטן, שעדיפה למי שאוכל לא בא אל פיו. בימים כאלה יש התקהלות גדולה בפתח המסבאה המקומית. אבל מעט מאוד מטבעות כסף מצטלצלים על דלפק הפח, וילדי הרחוב, שלפתע פתאום שורצים בכפר כמו היתה האומללות מצרך מזין, צועקים ושורטים זה את זה כאילו השטן נכנס בהם.

מדי פעם הטיפוס, הכולירה, הבצורת והסופות שוטפים ומפזרים לכל עבר חלק נכבד מהנחיל הזה, כאלה שבאמת אפשר היה להאמין שלא נותר להם לבקש אלא להישטף, ולהיעלם מעל פני האדמה; ועדיין הם תמיד שבים ונקבצים באותו מקום; אינני יודע לומר לך איך, או מדוע.

האם אי פעם קרה לך, אחרי מטר סתווי, שפיזרת גדוד נמלים כשרשמת בבלי דעת בחולות השדרה את שמו של בן זוגך האחרון לריקודים? כמה מהן, יצורים מסכנים שכמותם, ודאי נותרו דבוקות לחישוק הברזל של המטרייה שלך וגססו בייסורים; אבל כל היתר, אחרי חמש דקות של בהלה והתרוצצות אנה ואנה, שבו ונצמדו בייאוש לתלולית החומה שלהן. את לא באמת תחזרי לשם, וגם אני לא, אך כדי להבין את הדבקות הזאת, שבהיבטים מסוימים היא הירואית, עלינו לדמות שאנחנו קטנטנים כמותן, שאופקינו חסומים בגבולם של שני רגבי עפר, ולבחון במיקרוסקופ את הסיבות הזעירות לפעימתם של הלבבות הזעירים. היית רוצה להביט בהן דרך העדשה הזאת? את, שרואה את החיים מצדו השני של הטלסקופ? המחזה ייראה לך מוזר, ועל כן אולי ישעשע אותך.

היינו חברים קרובים מאוד, את זוכרת? וביקשת שאכתוב עלייך כמה שורות. לשם מה? A qoui bon כמו שהיית אומרת. מה אכפת למכרייך ממה שאכתוב, ומי את בשביל אלו שאינם מכירים אותך? למען האמת, נזכרתי בגחמה הזאת יום אחד כשפגשתי באותה אשה ענייה, שעמה עשית חסד וקנית את התפוזים שהניחה בטור על הספסל הצנוע מול דלתה. הספסל כבר לא נמצא שם עכשיו; עקרו את עץ השסק בחצר, ובבית התקינו חלון חדש. רק האשה עצמה לא נשתנתה, היא עמדה קצת יותר רחוק ופשטה את ידה אל נהגי העגלות, שעוּנה על תלוליות האבנים שחוסמות את הגישה אל עמדת המשמר הלאומי הישנה; ואני, כששוטטתי שם עם סיגר בפי, חשבתי על כך שגם היא, מסכנה כפי שהיתה, ראתה אותך בעבר חולפת על פניה לבנה וגאוותנית.

אל תכעסי אם אני זוכר אותך באופן כזה, ובכזה הקשר. בין הזיכרונות היפים שהשארת לי יש גם מאה אחרים, מעורפלים, מבולבלים, שונים זה מזה, מפוזרים בכל עבר, כבר אינני יודע היכן - אולי חלקם הם זיכרונות של חלומות בהקיץ - ובתסבוכת שהם חוללו בראשי, כשעברתי באותה סימטה שבה קרו כל כך הרבה דברים משמחים ומכאיבים, השכמייה הדקה של אותה אשה מכורבלת וקפואה מקור עוררה בי צער עמום, והזכירה לי אותך, ועד כמה שבעת מכל זה, אפילו מהחנופה שהשליך לרגלייך מגזין האופנה, והזכיר את שמך בכותרות טורי החברה הגבוהה - עד כדי כך שבראשך עלתה הגחמה לראות את שמך בין עמודיו של ספר. כשאני אכתוב את הספר, אולי כבר לא תחשבי על כך; הרי הזיכרונות שאני שולח לך כה רחוקים ממך, בכל מובן שהוא; ממך, השיכורה מחגיגות ומפרחים. לך הם יהיו משב רוח צונן ומענג, במסיבות הליל הסוערות של הקרנבל הנצחי של חייך. ביום שבו תחזרי לשם, אם אי פעם תחזרי, ושוב נשב זה לצד זה, ונגלגל אבנים ברגלינו וחלומות במחשבותינו, אולי נדבר גם על הריגושים שהחיים מזמנים במקומות אחרים. את יכולה גם להניח שמחשבותי נעוצות בפינה נידחת זו של העולם כי הצגת בה את כף רגלך, או כדי להתיק את עיני מהשובל שהותירו צעדייך - יהיה זה שובל של אש או של אבנים טובות - או אולי דווקא כי חיפשתי אותך ללא הועיל בכל המקומות שבהן האופנה מעניקה מאושרה. את תראי אם כן שאת תמיד בשורה הראשונה, כאן כשם שבאולם התיאטרון!
האם את זוכרת גם את אותו קשיש שאחז בהגה הסירה שלנו? את חייבת לו לפחות את המחווה הזאת, כי הוא מנע מהגרביונים הכחולים היפים שלך להירטב לפחות עשר פעמים. הוא מת אי שם, בבית החולים שבעיר, האיש האומלל, בחדר לבן כשלג על מצעים לבנים כשלג, לועס לחם לבן ונתמך בידיהם הלבנות של אחיות הסעד, החפות מכל מגרעה מלבד אי יכולתן להבין את מלמוליו של המסכן על ייסוריו הקשים, בדיאלקט ברברי למחצה.

אבל אם יכול היה לבקש דבר כלשהו, הוא היה רוצה למות בפינה השחורה שלו, קרוב לאח, שם היתה מיטתו הדלה “תחת הגג והרעפים שלו”, עד כדי כך שכשלקחו אותו משם הוא בכה, ייבב חרישית כדרכם של הזקנים.

הוא חי את כל חייו בין ארבעת הקירות האלה, ומול הים היפה והבוגדני הזה, שבו הוא נאלץ להילחם מדי יום כדי לחלץ ממנו את פרנסתו בלי להשאיר לו את עצמותיו; אבל באותם רגעים שבהם, בשקט בשקט, נהנה “לתפוס קצת שמש”, שעוּן על רגליות הסירה, ברכיו בין ידיו, הוא לא היה מרים את ראשו כדי לראות אותך, ואת לשווא היית מחפשת בעיניו את ההשתקפות המובחרת ביותר של יופייך; כמו בסלונים הנוצצים, כשכל כך הרבה ראשים גאים קדו לכבודך והשתקפת בעיניהן אחוזות הקנאה של חברותייך הטובות ביותר.

החיים עשירים, כפי שאת רואה, במגוון הבלתי מתכלה שלהם; ואת יכולה ליהנות מהחלק הזה של אותו עושר שפקד אותך, לעשות בו כרצונך בלי להגות בכך יותר מדי. אותה בחורה, למשל, שראשה הציץ מבין כדי הריחן כשרשרוש בגדייך הפך את הסימטה על פניה, כשראתה מולה בחלון פנים כה מוכרות היא חייכה כאילו אף היא לבשה משי. מי יודע מהם גבולות האושר הצרים שעליהם חלמה, רכונה על אותו אדן חלון ספוג ניחוחות הריחן שלפניו, שעה שעיניה קבועות בבניין שכן, מוכתר גפנים מטפסים? ואולי אי שם, בעיר הגדולה, הרחק מהאבנים שחזו בלידתה והכירו אותה, החיוך של עיניה לא היה מסתיים בדמעות מרות, אילולא מת סבה בבית החולים ואביה טבע למוות, ואילולא נפוצה המשפחה באותה רוח פרצים שנשבה מעליה - פגיעת רוח קטלנית, ששיגרה את אחיה עד מעבר לשערי בית הסוהר בפנטלריה - “עמוק בצרות!” כמו שאומרים שם.

המזל הגדול ביותר נפל בחלקם של אחיה שמתו; אחד בליסה, הגדול ביותר, זה שנראה לך כמו דוד מנחושת, זקוף ואוחז צילצל באגרופו, מואר באורה הגס של להבת הלפיד. גדול וחזק ככל שהוא היה, כשקבעת בו את עיניך העזות הוא הסמיק כגחל לוהט; כך או אחרת הוא מת כימאי טוב, על מוט חבל התורן הקדמי. הוא נותר איתן במקומו על חבלי הספינה, הרים את כובעו לשמים והצדיע לדגל בפעם האחרונה, בקול צעקה מהדהד, גברי ופראי, של שוכן־איים. השני, אותו אדם שבאי הקטן שלנו לא העז לגעת ברגלך כדי לשחרר אותה ממלכודת הארנבים שבה נלכדת, פזורת נפש שכמותך, אבד בלילה חורפי ואפל, לבד, בין משברי הים הסוער, כאשר בין הסירה לבין החוף, שעל שפתו עמדו ההורים שלו וחיכו, צועדים אנה ואנה כמטורפים, הפרידו מאה קילומטר של סופה ואפלולית. לעולם לא היית משערת באיזה אומץ נואש ומבעית מסוגל להילחם על חייו אותו אדם, שיצירת המופת של הסנדלר שלך הפילה עליו כזאת אימה.

מוטב לאלו שמתים, ולא “אוכלים את לחמו של המלך”, כמו אותו מסכן שנשאר בפנטלריה, או את הלחם שאוכלת האחות, ולא נודדים ללא הרף כמו אשת התפוזים, כדי לחיות מחסדיו של האל - חסד מצומק למדי באצ’י־טרצה.

אלה לפחות כבר לא זקוקים לדבר! כך אמר בנה של בעלת המסבאה, בפעם האחרונה שהלך לבית החולים לדרוש בשלומו של הזקן ולהביא לו בחשאי את אותם שבלולים מבושלים, שכה טובים למציצה למי שכבר אין לו שיניים, ומצא מיטה ריקה ומוצעת היטב, ואחרי שחמק לחצר התייצב מול דלת שכולה קרעי נייר. מבעד לחור המנעול ניבט חלל גדול וריק, מהדהד וקר גם בקיץ, ובקצהו שולחן שיש ארוך שהושלך עליו סדין, כבד וקשה. ובחושבו על כך שלאלו שכבר שם לפחות אין עוד צורך בדבר, הוא החל למצוץ בזה אחר זה את השבלולים שכבר לא ישמשמו איש, כדי להעביר את הזמן.

את, כשתצמידי לחזך את ידונית פרוות השועל הכחולה שלך, ודאי תיזכרי בעונג רב שנתת לו מאה לירטות, לזקן המסכן. עכשיו נותרו אותם ילדי רחוב סוררים שהתחקו אחרייך כתנים, וצבאו על התפוזים. הם נותרו שם, רוחשים ומחזרים על הפתחים ומושכים בכנף הבגד של הקבצנית הזקנה כאילו מוסתר שם לחם, נותרו לקושש שורשי כרוב, קליפות תפוז ובדלי סיגריות, כל הדברים הללו שמשליכים לקרקע אבל כנראה שיש להם עוד ערך כלשהו, כי ישנם עניים שמיטיבים להתקיים מהם; כה מיטיבים להתקיים, למעשה, שהקבצנים הקטנים האלה, הנפוחים והמורעבים, גדלים בבוץ ובאבק הרחובות, והם יגדלו ויהיו חזקים כמו אבא או סבא שלהם, ויאכלסו את אצ’י־טרצה בזאטוטים חדשים, שייאחזו בחיים בעליצות ככל שרק יוכלו, כמו הסב הקשיש, בלי לבקש דבר נוסף, מלבד תפילתם לאלוהים שעיניהם ייעצמו באותו מקום שבו נפקחו, בידיו של רופא הכפר שתמיד מגיע על חמורו, כמו ישו, לסייע למי מהבריות שמסתלק לתמיד.

“בקיצור, ערכים של צדפה!” היית אומרת. “חד וחלק ערכים של צדפה! ולנו אין שום סיבה לראות בכך דבר מגוחך, אלא שאנחנו לא נולדנו כצדפות”. אבל היאחזותם העיקשת של הבריות האומללות הללו באדמה הסלעית הזאת, שעליה הצניח אותם הגורל, שעה שלצדם פיזר נסיכים מכאן ודוכסיות מכאן, קבלתם האמיצה של חיים מלאי תלאות, דת המשפחה הזאת, שניכרת היטב במלאכתם, בבתיהם ובאבנים שמקיפות אותם - כל אלה נראים לי, ולו לשעה קלה, רציניים ומכובדים ביותר אף הם.

נדמה לי שהאי־נחת של המחשבה התועה תמצא מזור כשתתערסל בשלווה הרוגעת של תחושות ענוות ופשוטות אלו, שעוברות מדור לדור בוטחות ובלתי משתנות. נדמה לי שהייתי יכול לראות אותך עוברת, בטפיפת הסוסים שלך ובקישוטיהם המצטלצלים מעדנות, ולברך אותך בשלווה לשלום. אולי מפני שהייתי עסוק מדי בניסיון להציץ בסערה שאופפת אותך ונותרת אחרייך, עכשיו נדמה שאני מזהה את הצורך שהכתיבה יד הגורל בחבירתם העיקשת של החלשים, באינסטינקט של הקטנים להיצמד זה לזה כדי להילחם בסערות החיים, וניסיתי לפענח את הדרמה הצנועה והסמויה שבטח טלטלה עד ליסוד את השחקנים הפלבאיים שהכרנו יחד. דרמה שאולי אגולל בפנייך יום אחד בעתיד, ושהמפתח שלה צריך לדעתי להיות זה: שאחד מהקטנים האלה - או החלש ביותר, או הפזיז מכולם, או אולי אגואיסט גדול מהשאר - רצה להינתק מסביבתו לטובת שיטוט אל הלא־נודע, מתוך תשוקה לעתיד טוב יותר או מתוך צמא להכיר את העולם; העולם, שורץ דגים טורפניים כמו שהוא, קרע אותו לגזרים, אותו ואת קרוביו יחד אתו. ובהיבט זה את תראי שהדרמה הזו איננה נטולת עניין. לגבי אותן צדפות, הסיפור המעניין ביותר ודאי יהיה זה שעוסק בצבתות הסרטן, או בסכין הצוללן שמנתק אותן מרצפת הסלע.

הסיפור הופיע בקובץ Vita dei Campi ב–1880. קורותיהם של תושבי הכפר שנזכרים בו הן הבסיס העלילתי לרומאן “בני המלבוליה”. מבחר סיפורים ונובלות פרי עטו של ורגה עתידים לראות אור בעברית בהוצאת כרמל.

תירגם מאיטלקית יונתן פיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו