בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורי נשים מקופסאות הבטון של ירוחם

חמש נשים מירוחם, העיר הענייה בישראל, מדברות עם האנתרופולוגית פנינה מוצפי־האלר. קראתי את סיפוריהן כמו שקוראים רומן

תגובות

בקופסאות הבטון, מאת פנינה מוצפי־האלר, הוצאת מאגנס, 2012, 262 עמודים


לפני שבוע מת בלונדון הקרימינולוג סטנלי כהן, שמשך כמעט שלושה עשורים חי ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים, עד שבאמצע שנות התשעים חזר ללמד שוב ב”לונדון סקול אוף אקונומיקס” כחבר האקדמיה המלכותית למדעי החברה. אחד ממאמריו האחרונים פורסם גם בעברית, והוא כולל התקפה על האקדמיה הישראלית. אני מבקש לצטט מן הפתיח משהו שאינו קשור להתקפה שלו:

“ישנו רעיון מטופש - המרומם לכדי מתודולוגיה בקרב כמה אינטלקטואלים ‘רדיקליים’ - ולפיו רק אלו המשתייכים לקבוצה חברתית מסוימת ‏(נשים, יהודים, הומוסקסואלים, נכים‏) ראויים לחקור, לבקר, להבין, או אפילו לדבר על אותה קבוצה” ‏(מאנגלית דנה לובינסקי‏).
כהן תיעב את הגירסאות הפוסט־מודרניות של המחקר הסוציולוגי. ובכל זאת, אני מבקש לשאול שאלות על השלילה הזאת, לזכרו, באמצעות ספר מחקרי מרתק, המייצג את ההיפך הגמור מתפישתו.

האנתרופולוגית פנינה מוצפי־האלר, בספרה “בקופסאות הבטון”, רשמה סיפורי חיים של חמש נשים מירוחם. מה שהרשים אותי בקריאה של הספר הזה אינו קשור במתודה הסוציולוגית שלה, וגם לא באילנות התיאורטיים, שמוצפי האלר מתייחסת אליהם, אלא ביכולתה לשרטט חמש דמויות, בלשונן שלהן, ומתוך הכרה במשהו שלשמו עקבה אחריהן: יכולתן להתקיים בתנאי חיים קשים, ולנהל אסטרטגיות קיום של ממש, כל אחת בדרכה השונה מאוד.

אילן אסייג

חמש נשים, ששמותיהן בדויים. הראשונה היא נורית, אם חד־הורית. במרכז הסיפור שלה עומדים מאמציה לקיים חגיגת בר מצווה לבנה. השנייה היא אפרת, אם לחמש בנות, החוזרת בתשובה, ועצם חזרתה לדת מאפשרת למשפחתה לצאת מהשוליים, ובלשונה של המחברת: יש קשר “בין תהליך החזרה בתשובה לבין היכולת לפרוץ מסגרות מעמדיות ואתניות”. מעניינת מאוד היא אסתי, ה”מורדת”, המסרבת להתחייב לחיי נישואים. רחל, שנישאה בגיל העשרה, ילדה ארבעה ילדים, התגרשה, והצליחה להתייצב בכוחות עצמה. גילה למדה באוניברסיטה, היתה למנהלת בית ספר, ומצד שני לא הצליחה להתנתק רגשית מהעולם שעזבה, בעזרת מצוינותה.

עד כאן הרפרטואר של החוקרת המצוינת, בבואה להתמודד עם העיירה היהודית הענייה בארץ ועם חמש נשים משם.

צריך לומר משהו גם על הדיסציפלינה הפופולרית של “סיפורי חיים”. חיפוש ב”מפתח חיפה”, המעלה תוצאות של מחקרים מקוטלגים מהאקדמיה הישראלית, מעלה כרגע 369 מחקרים, שעניינם סיפוריהם האישיים של נציגים מקבוצות אוכלוסיה, סטודנטיות, ותיקי קיבוץ, ניצולי שואה, אסירים, וכו’. הניסיון בדיסציפלינה הזאת איננו, באופן עקרוני, לרכוב על הגל הפופולרי דיו בחברה הישראלית, לספר את סיפור חייך, אלא להפך - לכאורה לפחות - לעקוף את מה שסופר עליך במחקר, ולא שעה לקולך האבוד.

הסיכוי לתת קול למי שהושתק הוא המטרה המוסרית של המחקר. העובדה שלמחקר יש “מטרה מוסרית” בעייתית בפני עצמה.

עכשיו השאלות הפשוטות על ההאזנה. האם גבר הוא מאזין טוב יותר לסיפורי נשים, או הוא “פסול לעדות”? האם מוצאה של המראיינת משמעותי, כלומר אלמלא היתה מזרחית, ממגדל העמק, האם יכולתה ליצור אמון אצל נמענותיה, היתה נפגמת? האם היותה אשת אוניברסיטה אינו יוצר מחסום? האם מקצוע האנתרופולוג, שניזוק מאוד בעידן הפוסט־קולוניאלי, בהיותו המקצוע הקולוניאלי המובהק ביותר, “ניצל” באמצעות החזרתו, בדלת האחורית, של הקורבן מהתיאוריות הכי שמרניות של סוף המאה התשע־עשרה ‏(“הפושע”, “העני”, “הזונה” וכו’‏)? עד כאן הדילמה המתודית.

יכול להיות שירוחם, העולה מהספר היפה הזה, אינה ירוחם שצריך לתאר. ויכול להיות שהכאוס, המוּכר מהטלוויזיה, הוא באמת סטריאוטיפי וחסר תשומת לב, כמו שאומרת המחברת, ויכול להיות שחסרים מספרים, הכנסה של נשים ושל גברים, נישואים בין־עדתיים, בריתות עם הבוסים מבחוץ. יכול באמת להיות שכל הניתוחים הללו חשובים יותר. מה ששבה את עיני היה הסיפור.

קראתי את חמש הדמויות, אני מודה, כקורא של רומן. הספרות העברית סביבנו מתעסקת מעט בדמויות אלו וקולן באמת לא נשמע ב”תרבות”. לכן לא כל כך מעניין אותי, אני מודה, ההקשר התיאורטי, ובלבד שאוכל להסביר עד כמה שבו אותי חמש הנשים המשורטטות בספר. אתן דוגמאות מתוך הטקסט. כך מדברת נורית:

“אני, תראי, אני רגילה לו. זה הבחור הראשון שלי. אני אף פעם לא בגדתי בו. לא מעלתי בו. אני רוצה שייקח את הפרק זמן הזה ויחזור כמו בן אדם. את שמעת אותו. הוא אמר פה שהוא רוצה להיות בן אדם. באיזה שהוא שלב אני מבינה אותו... אבל אני לא יכולה לקבל אותו. אתה רוצה להיות בן אדם, אז אתה צריך לקחת את זה על עצמך. לשלם חשמל, לשלם הוצאות שוטפות. אש שהוא נלחץ הוא תמיד חוזר לסמים. הוא... כל לחץ... אסור להחזיר בן אדם כזה ללחץ. הוא בורח לסם כנחמה. ועכשו הוא אצל אמא שלו. היא דווקא מתה עלי...”

ובהמשך: “זה סיפור מהחיים זה. תראי פנינה. זה... אפשר לקרוא לזה חיים? אני חד הורית. אני גרושה. זה משעדי היתה בת חצי שנה אני גרושה ממנו. והוא היה הולך לגמילה והיה חוזר. ואני הייתי מפרנסת את הילדים. אין מה לעשות”.

מה שמעניין את החוקרת אינו הקורבן בנורית, אלא דווקא יכולתה להרים פרויקט, במקרה זה, חגיגת בר מצווה באולם, צילום וידיאו של האירוע, הישג שאחרים, בסביבות אחרות, מזלזלים בו, צוחקים עליו, או קונים אותו בקלות. זה הקול שמוצפי האלר מחלצת, בלי להשמיע ולו גם בדל של “האשמה” של הקורבן, האשמה העולה לפעמים ממחקרים בדיסציפלינת הסיפורים האישיים.

והנה, אפרת, החוזרת בתשובה:

“קודם, אחרי שוורד נולדה, נכנסתי עוד פעם להריון. הייתי בערך בחודש החמישי ובלילה מה אני חולמת? שאני רואה את הדוד שלי. הוא בא לכיוון שלי עם חלוק לבן, עם תיק ביד, ואני רצה אליו, אני אומרת לו: ‘דוד, אני מחכה לך’. אני מנשקת אותו וכשאני מנשקת אותו אני רואה לידי, במקומו, רבי עם זקן לבן לבוש כולו לבן. והוא אומר לי, הרב הזה: ‘למה נישקת אותי? אני לא מנשק נשים’. אמרתי לו: ‘אבל אני לא יודעת מה קרה לי. אני נישקתי את הדוד שלי ופתאום...’ אז הוא אומר לי: ‘תחזיקי ת’יד שאני אעזור לך’. והחזקתי לו את היד וזה היה עוד פעם הדוד שלי....”

אפרת איבדה ארבעה עוברים זכריים. היא קשרה בין ההפלות לאי קיום מצוות. באווירה השוטמת את החזרה בתשובה, בעיקר של מזרחים, יש בראיון הזה, ובהמשכו - לטעמי, זהו שיאו של הספר - יכולת לשרטט מפה סוציולוגית, בעזרת אשה אחת. כל כמה שהדבר הזה בעייתי מהבחינה התיאורטית, עברית טובה בספר יכולה להיות מחוץ לאחריותו של המחבר, בזכות העורכים. דווקא העברית העולה מסרטי ההקלטות מעידה על החוקרת משדה בוקר, שיש לה יכולת תיעוד מרשימה לפיסות חיים, שעדיין אין שומעים את קולן.

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו