בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מישל דה מונטיין, אבי הנרקיסיזם

כתיבתו של מונטיין היא האדרה של העיסוק בעצמי ושל הכתיבה על העצמי בתור התכלית הראויה בה”א הידיעה. עם הופעת תרגום הכרך השני של "המסות"

4תגובות

“מי שעוסקים בבדיקת מעשי אנוש, לרוב אינם חשים מבוכה אלא בנסותם להציגם כמקשה אחת ולהאירם באור אחיד. כי המעשים על פי הרוב סותרים זה את זה באופן כה מוזר, עד כי נדמה שלא אפשר שנבעו ממקור אחד”. כך אומר מונטיין במשפט הפתיחה של המסה הראשונה בכרך השני של המסות שראה אור בתרגומה, היפה כתמיד, של אביבה ברק ‏(הומי‏). מעט לאחר מכן מופיעה ההערה הבאה: “יש מידה של תבונה בשפיטת אדם על פי המעשים הרגילים ביותר שעשה בחייו; אך לאור האי־יציבות הטבעית של אורחותינו ושל דעותינו, נדמה לי תכופות שגם הסופרים הטובים טועים בהתעקשם לצייר אותנו כמכלול עקבי ומוצק”.

בקטעים אלה אפשר לראות את אחד הניסוחים המדויקים ביותר הן של אופי המחקר של מונטיין הן של דרך כתיבתו עליו. מונטיין טוען שכל ניסיון לתיאור לכיד של פעילות של אדם אחד נועד מראש לכשלון, מפני שהמעשים סותרים זה את זה תדיר באופן שמכשיל, תמיד ומראש, כל ניסיון לחבר ביניהם בצורה הגיונית. מה שמאפיין את היצור האנושי הוא “אי־יציבות טבעית”, ואי־יציבות זו מכתיבה בסופו של דבר את אופיו המהותי של אותו מכלול עצמו. במלים אחרות: גם אם כל אדם הוא מכלול ביולוגי אחד, הרי שבאופן מהותי הוא אוסף של מאפיינים ותכונות כל כך סותרים, עד שאין כל אפשרות לעשות עליהם הכללה משמעותית כלשהי.

מכאן מסיק מונטיין שגם אותה כתיבה שבמוקדה נמצא האדם חייבת להיות פרגמנטרית, ויותר מכך, נקודתית. מה שניתן לתיאור הוא תמיד אך ורק החלק ואף־פעם לא השלם, ואותו חלק, מעצם הגדרתו כאנושי, לא יוכל לעולם להצטרף לכלל שלם אחד ולכיד.
במידה רבה מזכירה אמירה זו את טענתו של אריסטו ב”פואטיקה”, כאשר הוא אומר שאין זה נכון לבנות את אחדוּת מארג־הסיפור על בסיס מה שקרה לאדם אחד, “שהרי רבים לאין ספור הדברים הקורים לאדם אחד מבלי שיתלכדו לאחדות אחת” ‏(פרק ח‏).

איור: ערן וולקובסקי

עם זאת, ההבדל בין אריסטו למונטיין הוא תהומי. אריסטו גורס שהבעיה היא טכנית, ומכאן שאפשר לפתור אותה באמצעים טכניים: האדם הוא יצור אחד ולכיד, וכדי לבנות יצירה אחידה שתשקף בצורה הולמת את מאפייניו של היצור האנושי כל שיש לעשות הוא לבנות את היצירה נכון, כלומר יש לארגן אותה על בסיס של רצף אירועים הבונים פעולה אחת לכידה. מונטיין, לעומת זאת, רואה כאן בעיה מהותית: מאחר שהיצור האנושי הוא פרגמנטרי מטבעו, אין כל אפשרות לחבר את חלקיו השונים, המפורקים והמפרקים, לכלל אחדות כלשהי.

מכאן נובע שכל ניסיון לתאר את האדם כפי שהוא, מחויב לפרגמנטריות גם בכתיבה. וכך, באותו מקום שאריסטו רואה כישלון של היוצר, שלא השכיל לבנות אותה אחדות המשקפת את התוֹאַם הנדרש בין המציאות לעיצובה האמנותי, מונטיין רואה ההיפך, הצלחה לתאר באופן הולם את מה שמטבעו אינו יכול להיות אחיד, ולכן לא יהיה אף פעם אחיד.

טענתו של מונטיין בפתח המסה הראשונה של הספר השני היא פרוגרמטית. הוא מבהיר בה כיצד צריכה להיראות הכתיבה שמטרתה היא האדם, ומכאן גם כיצד תיראה כתיבתו שלו. המסה השנייה בספר היא מימוש מיידי של העיקרון הזה. נושאה, “על השכרות”, הוא לא יותר מאשר חוט רופף שעליו נשזרים חרוזי דוגמאותיו שאינם מצטרפים לכלל מחרוזת, וזו דוגמה אחת בלבד מני רבות.

אך מה שמעניין במיוחד בכתיבתו של מונטיין אינו כל כך הפרגמנטריות שלה - פרגמנטריות המתבקשת כמעט מן האופי של הסוגה שבה בחר לכתוב, המסה. מה שמעניין הוא הקשר ההדוק בין השקפת העולם הזאת לבין נרקיסיזם, ויותר מכך: לאידיאליזציה של הנרקיסיזם.

אין צורך להיות מומחה ללוגיקה כדי להבין שאם המסות עוסקות באדם, ובהינתן שמונטיין הוא אדם, הרי שהמסות יכולות לעסוק במונטיין. אך מה שמונטיין עושה כאן הוא צעד אחד נוסף, צעד מכריע ולא בהכרח מתבקש, שהיתה לו השלכה עצומה על הכתיבה הצרפתית עד ימינו. שכן כתיבתו של מונטיין היא האדרה של העיסוק בעצמי, או יותר נכון: של הכתיבה על העצמי בתור התכלית הראויה בה”א הידיעה. וזאת, יש לזכור, בהקשר של סוגה שמלכתחילה נועדה להיות תקשורתית. ודוק, שהמסות אינן יומן פרטי ‏(סוגה בעייתית, כשהיא לעצמה, בכל הנוגע לטיב הקורא שנועד לה‏), אלא טקסטים שנועדו להיקרא על ידי אחרים, ולא לשם שעשוע אלא כדי ללמד. לשון אחר, מונטיין מעצב בכתיבתו אבן דרך לדורות הבאים של הכותבים, כאשר הוא טווה את מלותיו סביב ציר אחד וכמעט יחיד: ה”אני”.

כדוגמה - וספר המסות שופע בהן - אפשר להביא את המסה “על התִרגול”. וכך אומר בה מונטיין: “מה שאני אומר כאן אינו התורה שלי אלא לימוד עצמי. אין זה לקח לאחרים, אלא לקחי שלי. ואם אני חולק אותו עם זולתי, אל נא ינטרו לי בשל כך. אפשר כי מה שמועיל לי יוכל אגב אורחא להועיל למישהו אחר. אחרי ככלות הכל, איני חומס דבר, אני משתמש רק במה ששייך לי. ואם אני מתראה כמשוגע, על חשבוני אני עושה זאת ובלי נזק לאיש, שכן זה שיגעון שיגווע עמי ואשר לא יהיו לו השלכות” ‏(עמ’ 55–56‏).

יש כאן כמעט הכל: ההסתלקות מאחריות דידקטית ‏(זה רק לימוד עצמי, ואין הדבר קשור לאחרים‏), הצטנעות הלא משכנעת ‏(אני כותב למען עצמי בלבד, ואולי, אבל רק אולי, ייתכן שזה יועל לאחרים‏), ההצדקה המוסרית ‏(אני לוקח רק מעצמי ולכן זה מותר; איני גורם נזק לאף אחד‏) וההפחתה הלא אמינה בערך העצמי ‏(אני בעל שיגעונות, ומכאן שכתיבתי היא סוג של שיגעון שלא ישפיע על איש‏).

אך זה כמעט הכל. מה שישלים את התמונה לכלל “הכל” מונטייני לכיד נמצא בפיסקה הבאה מיד לאחר מכן, פיסקה שחושפת את התשתית האמיתית לכל הניסוחים הללו: “ידועים לנו רק שניים או שלושה קדמונים שכבשו דרך זו ברגליהם, אך איננו יכולים לומר אם עשו זאת באופן דומה לגמרי לזה שלי, שעל כן איננו מכירים אלא את שמותיהם. מאז לא הלך איש בעקבותיהם. משימה קשה היא - אף יותר ממה שמשערים - לעקוב אחר מסלולו המתפתל של רוחנו, לחדור אל המעמקים האטומים של גומחותיו הכמוסות, לבחור ולהדמים רפרופים זעירים של פעילותו. זו גם פעילות חדשה ומיוחדת במינה המרחיקה אותנו מעיסוקי העולם הרגילים, אכן כן, ואפילו מן הראויים ביותר” ‏(עמ’ 56‏).

אכן כן, דברים כדרבונות: רק שניים לפנַי עשו את שאני עושה, וגם הם לא בדיוק כמוני; מה שאני עושה הוא קשה מכל; הפעילות שלי היא לא רק “חדשה”, היא גם “מיוחדת במינה”; והשיא: הכתיבה עומדת בסתירה לפעילות בעולם, ובמידה רבה היא מוסרית ממנה. שכן אם אותה “פעילות חדשה ומיוחדת במינה” מרחיקה אותנו “אפילו מן הראויים ביותר” מבין עיסוקי העולם, אין ספק שיש בה בכתיבה משהו נעלה עליהם ערכית.

אין לשכוח כי היתה זו בחירה של מונטיין, שהיה ראש העיר של בּורדוֹ, להקדיש את עיקר מרצו לכתיבה ולא למחויבויותיו ל”עיסוקי העולם”. מה שמעורר השתאות במלים הללו הוא המעבר החד כל־כך מאותה המעטה בערך העצמי לעבר הדימוי הנשגב שלו, דימוי הנמשך ביתר שאת בפיסקה שבאה אחרי הציטוט האחרון: “כבר שנים לא מעטות אין למחשבותי תכלית אחרת מלבדי אני, שאיני לומד ואיני בוחן אלא את עצמי; ואם אני בוחן דבר־מה אחר, אני עושה זאת כדי להחילו מיד על עצמי, או ליתר דיוק בתוכי. נראה לי כי איני שוגה, כפי שעושים בתחומים אחרים, לאין ערוך מועילים פחות, אם אני חולק עם אחרים את מה שלמדתי בלימודי זה, אף כי איני מרוצה כל עיקר מהישגַי בתחום זה. אין תיאור שישווה בקושיו - ובוודאי לא בתועלתו - לתיאורו של העצמי. מלבד זאת, צריך אדם להצטחצח, להתקין ולהיטיב את עצמו כדי להופיע בציבור. ואני מתקין את עצמי בלי הרף כיוון שאני מתאר את עצמי בלי הרף. הנוהג הרווח הפך את הדיבור על עצמו לחטא והוא אוסר בתוקף לעשות כן משנאת ההתרברבות, המתלווה כמדומה תמיד לעדויות שאדם מעיד על עצמו” ‏(עמ’ 56‏).

מונטיין, אם כן, מודע לכך שהפעילות שלו עומדת בסתירה לא רק לקודים החברתיים של ההתנהגות, אלא גם - וזה משמעותי פי כמה - לאופי המתרברב שלה שהוא, כשהוא לעצמו, דבר ראוי לגנאי. אך כל זה נמוג לאורה הזוהר של התועלת שבתיאור העצמי ובחקר העצמי. כי שום דבר לא ישווה בתועלתו, קל וחומר בקושיו, לתיאור ה”אני”. למעשה, אומר מונטיין, המאמץ הכרוך בתיאור עצמי גדול מהמאמץ של הופעה בציבור, שכן העיסוק האובססיבי בעצמי מחייב מודעות מתמדת לחובת השיפור, ומכאן מאמץ סיזיפי אינסופי להשתפר כל הזמן.

זה, לכאורה, מוסרי מאוד. אבל רק לכאורה. שכן ההעדפה הפרוטו־רומנטית של הכתיבה על פני החיים, הטענה שעיסוק בעצמי, ובעיקר כתיבה על עצמי לצורכי פרסום ‏(עצמי‏) היא מועילה פי כמה מכתיבה על תחומים אחרים, ובעיקר השילוב, הדוחה למדי, של מעין צניעות ‏(“אני חולק עם אחרים את מה שלמדתי בלימודי זה, אף כי איני מרוצה כל עיקר מהישגַי בתחום זה”‏) עם יוהרה חסרת גבולות, כל אלה אינם מוסריים. למעשה, הם די ההיפך מכך.

את כל זה יש לזכור לא רק בהקשר של הקריאה במונטיין, אלא גם בהקשר של החשיבה על יורשיו הרוחניים, והנרקיסיסטיים לא פחות, בתרבות הצרפתית, יורשים שהשפעתם על חשיבתנו כיום היא עדיין עצומה: ז’אן ז’אק רוסו, ש”הווידויים” שלו פותחים בשיר הלל לחקר ה”אני” ולאופיו המוסרי של חקר זה, וכמובן ז’אק דֶרידָה, שהפליא כל־כך לא רק להלחים את העיסוק בעצמי עם משנתו הפילוסופית, אלא גם להפיץ את תורתו הנרקיסיסטית כאתיקה החדשה של הפוסט־מודרניזם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו