בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דה מונטיין הטרחן

קטילה חריפה על מונטיין מאת הפילוסוף הקתולי בן המאה ה־17 ניקולא מַלְבְּרַנְשׁ, שלא סלח לבעל ה”מסות” על רות ההתנשאות שלו

תגובות

ניקוֹלא מַלְבְּרַנְשׁ ‏(1638–1715‏) היה פילוסוף, פיסיקאי ותיאולוג שדרש ליצור סינתיזה בין הרציונליזם של דֶקארט לבין המחשבה הדתית־הנוצרית. מאלברנש פיתח את הגותו בספרו הגדול “על חקר האמת” שהתפרסם לראשונה ב–1674, ומיד יצא שמו לתהילה, אך גם עורר מחלוקות עזות. בשנת 1709 החליטה הכנסייה הקתולית לכלול אותו ברשימת הספרים האסורים לקריאה.

מסותיו של מונטיין עשויות ללמדנו על כוח ההשפעה שיש לדמיון: מונטיין נראה כאדם חופשי ומחשבתו מנוסחת בטבעיות ובחיונית עזה, עד כי קשה לקרוא בספרו בלי להיתפש לדאגה. חוסר הקפדנות שלו הולם אותו היטב, וגורם שיהיה חביב על רוב הקוראים בלי שיהיה מוקד לבוז. גאוותנותו היא מעין גאווה של אדם הגון, אם אפשר לומר זאת כך, וזו מעתירה עליו כבוד בלי שיהיה מוקד לשנאה. הרושם הבוטה - עם עידון מסוים של איש החברה הגבוהה - והמהול בסגנון מלומד - כל אלה מצליחים לעורר פליאה רוחנית, וכך נשבה הקורא בקסמו וכמעט תמיד מקבל את קביעותיו, בלי להעז להעמידן למבחן, ולעתים אף בלי שיבין אותן כלל. כוח השכנוע של מונטיין אינו טמון בטענותיו; רק לעתים רחוקות מאוד הוא מקדם טענות מקוריות משל עצמו, ויותר מזה: רק לעתים רחוקות מאוד הוא מציב טענות מוצקות בכלל. לראיה, הוא אינו משתית את דרך המחשבה שלו על עקרונות ואינו מציע סדר להסקת מסקנות פרטניות מתוך העקרונות. אירוע היסטורי אינו הוכחה, סיפור מעשה קטן איננו אימוּת; טורים משירתו של הוראטיוס, אימרות כנף של קלאומנס או של יוליוס קיסר אינם צריכים לשכנע אנשים בעלי תבונה: ועם זאת, ספר המסות שלו אינו אלא אריג של אירועים היסטוריים, סיפורים קטנים, מלים יפות, טורי שירה ואימרות כנף. אל לנו להתייחס למונטיין כאל אדם החושב בתבונה, אלא כאל אדם המשתעשע במסות שלו, אדם המבקש לענֵג, ואינו שואף ללמד אחרים דבר. יש להודות שספרו של מונטיין לא יזיק למי מהקוראים המבקשים למצוא בו רק שעשוע. שהרי זה כמעט בלתי אפשרי שלא לאהוב את מה שמענג, כשם שאין זה אפשרי שלא לאכול לשובע מבשר הערב לחיך. ‏(...‏) אבל יש מידה של סיכון בקריאה כזאת, מכיוון שבלי משים, העונג גורר אחריו את הרגשות. העונג הזה נפשע יותר משחושבים, שהרי במהותו הוא נולד מתוך חמדנות, ותכליתו אינה אלא לטפח ולחזק את התשוקות; צורת הכתיבה של מונטיין נעימה אפוא רק מפני שהיא מרגשת ומעוררת את תשוקותינו באופן בלתי נתפש. ‏(...‏)

נדמה לי שמעריציו הגדולים של מונטיין מהללים אותו על כך שכמחבר הוא רואה נכוחה, אין בו שמץ של טרחנות ועל שום היכרותו המצוינת עם טבעה וחולשותיה של הרוח האנושית. אבל, בוטה ככל שאהיה, רצוני להראות שמונטיין יכול להיות טרחן כרבים אחרים, והיכרותו עם הרוח האנושית עשויה להיות בינונית מאוד. כך יתברר שמעריציו הגדולים ביותר אינם נוהים אחר הוודאות שבטענותיו, אלא שהם פשוט נכבשו בכוח הדמיון שלו.

המונח “טרחן” אינו ברור מאליו; נדמה לי שעל דרך ההרגל, וגם על־פי התבונה עצמה, התואר טרחן ניתן לכל אלה המתהדרים בידע כוזב, בכך שהם מצטטים בלא הבחנה סופרים שאין ביניהם דבר מן המשותף; כל אלה המדברים בשביל הדיבור בלבד ובשביל למצוא חן בעיני אווילים, כל אלה העורמים בלא הבדל ובלא דעת אימרות כנף ואירועים היסטוריים, כדי להוכיח או לדמות שהם מוכיחים את מה שאפשר להוכיח בטענות תבוניות.
הטרחנות מנוגדת לתבונה. ומה שגורם לאניני דעת לתעב את הטרחנים זו העובדה שהטרחנים אינם תבוניים. באופן טבעי אניני הדעת אוהבים לחשוב בתבונה, ובשל כך הם אינם יכולים לסבול את שיחתם של אלו שאינם חושבים כלל. הטרחנים לא יכולים לחשוב כי רוחם קטנה, או שהיא עמוסה בלמדנות כוזבת; הם אינם רוצים לחשוב, כי הם נוכחים לראות שיש אנשים שמכבדים אותם ומשבחים אותם לעילא ולעילא כאשר הם מצטטים איזה סופר לא מוכר או איזה פסוק עתיק, יותר מבשעה שהם מתיימרים לחשוב. ומאחר שהכבוד שחולקים להם מסמא את עיניהם, היוהרה עצמה היא המביאה אותם לדבוק בלימוד מקיף של המדעים הנשגבים, כדי שהאנשים יישאו אליהם עיניים בפשטות. הטרחנים הם גאוותנים ויהירים, בעלי זיכרון רחב ושיפוט דל. הם מוצאים שמחה וכוח בציטוט של אחרים, ועצב וחולשה במחשבותיהם שלהם. יש להם דמיון נועז ורחב יריעה, אבל זהו דמיון הפכפך ופרוע וחסר כל מידה של בהירות. נדמה עכשיו שלנוכח ההגדרה הזאת של המונח “טרחן” ביחס לתבונה ולהרגל, לא יהיה זה קשה כל־כך להוכיח שמונטיין היה טרחן כמו רבים אחרים. אינני מדבר על אותם טרחנים הלובשים גלימה ארוכה.

הגלימה אינה יוצרת את הטרחן. הרי מונטיין דחה מכל וכל את הטרחנות, ולכן יכול להיות שלעולם לא עטה על עצמו גלימה ארוכה, אך גם כך לא היה ביכולתו להיפטר ממגרעותיו. הוא עמל רבות כדי ליצור לעצמו חזות בוטה, אך לא שקד מספיק כדי להבהיר לעצמו את מחשבותיו, או לכל הפחות, לא הצליח בכך. באופן הזה הוא ברא את עצמו למעשה כטרחן בלבוש בוטה, וממין מיוחד למדי, מפני שלא הפך להיות תבוני, שקול דעת ואדם הגון.
ספרו של מונטיין מכיל הוכחות כה רבות לגאוותנותו וליהירותו, עד כי נדמה אולי שאין טעם להשתהות ולהצביע עליהן. צריך להיות מלא בעצמך, כפי שהיה מונטיין עצמו, כדי לסבור שאנשים ייעתרו לקרוא ספר עבה כל כך, וללמוד ממנו משהו על המזג האנושי. לשם כך נדרש היה בהכרח לרומם עצמו מן העם ולראות עצמו כבריה יוצאת מגדר הרגיל. ‏(...‏) מונטיין כתב את ספרו רק בשביל לצייר את עצמו ולהציג את מזגיו ונטיותיו; הוא עצמו מודה בכך בפנייתו אל הקורא, המובאת בכל המהדורות, “את עצמי אני מצייר”, הוא אומר, “אני הוא החומר שממנו קורץ ספרי”. זה ניכר למדי בקריאה: מעטים הפרקים שאין הוא נמנע מלדבר על עצמו. ולעומת זאת ישנם פרקים שלמים שבהם הוא מדבר רק על עצמו.

‏(... לדבר בכל רגע על כישוריך שלך, זו יוהרה רברבנית ונלעגת של מונטיין. אבל יהירותו נעשית מופרזת עוד יותר כאשר הוא מתאר את מגרעותיו. מפני שאם לרגע לא ניזהר בקריאתנו, נבחין שמונטיין חושף אך ורק את המגרעות שהחברה נוהגת להאדירן, בשל שחיתות המידות של התקופה. מונטיין מאמץ לעצמו ברצון את המגרעות העשויות לגרום לו להראות כבעל שיעור קומה, או אלה המעניקות לו חזות בוטה, וכך באמצעות הכנות המדומה שבה הוא מתוודה על ההפרעות שלו, נוכל להאמין לו ביתר שאת כאשר הוא מדבר על יתרונותיו. הוא צודק כאשר הוא אומר: “שהערכה העצמית והבוז העצמי נולדים מאותה רוח של התנשאות”, זוהי טביעת אצבע מוכחת של אדם המלא את עצמו. ונדמה שמונטיין מתמלא בגאוותנות וביהירות כאשר הוא מבקר את עצמו עוד יותר משהוא משבח את עצמו. להתפאר במגרעות שלך, במקום להצניען, זוהי התנשאות בלתי נסבלת. אני מעדיף אדם שמחביא את חטאיו במבוכה, מאדם אחר המוציא אותם לאור בחוצפה. נדמה לי שאפשר להתפלץ מדרכו הבוטה של מונטיין, המנוגדת לדרך הנוצרית, באופן שהוא מציג את מגרעותיו...

תירגם מצרפתית והעיר עילי ראונר. סייעה בעריכת התרגום נדין קופרטי־צור

עוד בחייו כונה מאלברנש “אפלטון הנוצרי”, ומסופר שמצא את מותו בעקבות ויכוח סוער עם הפילוסוף האירי ג’ורג’ ברקלי, שבא במיוחד לבקר אותו בביתו.

מאלברנש הקדיש פרק קצר ביצירתו ל”מסות” של מישל דה־מונטיין כחלק מדיון נרחב יותר “על הדמיון”. הוא מאשים את מחבר “המסות” בטרחנות ובגאוותנות, בין היתר כחלק ממגמה מחשבתית רחבה יותר השוללת את העיסוק ב”אני”, כי מהו האדם בכלל? מי שייצג באופן מובהק מגמה זו היה הוגה הדעות בּלֶז פסקל.

עם זאת ועל דרך ההיפוך, אפשר לחוש בין השורות ומעבר לביקורת העוקצנית של מאלברנש את הערכתו לתעוזה ההומניסטית של מונטיין ולפריצת הדרך האינטלקטואלית והיצירתית שייצגו ה”מסות” שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו