בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השתיקה של מקהלת האינטליגנציה הצרפתית

תערוכה בפאריס מעלה אל פני השטח את ההתלהבות המשונה של סופרים, פילוסופים, ציירים משוררים צרפתיים מברית המועצות וסטאלין

תגובות

סרטו המונומנטלי של אורסון ולס, “האזרח קיין”, יצא לאקרנים ב–1941, כמעט במקביל לכניסת ארה”ב למלחמת העולם השנייה. חובבי הקולנוע הצרפתים לא ראו את הסרט עד אחרי השחרור, והוא הוקרן בפאריס רק ב–1946. לעומתם, ז’אן פול סארטר ראה את הסרט, כאשר ביקר בארה”ב ב–1945 ונחפז לכתוב מאמר ביקורת נגדו, בכתב העת L’ecran francais כבר באוגוסט באותה שנה. סארטר לא אהב את הסרט ‏(ומבקר הקולנוע אנדרה באזן עמל קשות אחר כך, כדי להזים את הטענות של סארטר בחיבור נפלא על אורסון ולס ועל סרטו‏).

חשוב להדגיש את הכתיבה ה”ז’דאנוביסטית” של הפילוסוף הגדול. חולשת הסרט, כתב, היתה פוליטית: הסרט “הוכיח” עד כמה מנותקים האינטלקטואלים האמריקאים מההמונים. עד כדי כך. במלים אחרות, הסרט הגדול הזה היה “אמנותי מדי”, ופחות מדי “מעורב”. אין זה הכתם היחיד שאפשר למצוא ב”מעורבות” אה־לה סארטר באותן שנים.

מה שחשוב להדגיש בסקירת התערוכה הפאריסאית ושמה “אינטליגנציה, בין צרפת לרוסיה, ארכיונים גנוזים מן המאה העשרים” קשור בדו־משמעות שמאלית מובהקת: הדיבור, כולל גיבוב; ומצד שני היכולת לשתוק במקהלה, מתוך איזה פחד “לבגוד” במשהו. השתיקה במקהלה, הבחירה לא לדבר, הידיעה שצריך לדבר, מהבחינה המוסרית, אבל העדפת השתיקה היא העניין שצריך לתאר באמצעותו את הכישלונות המוסריים הגדולים של השמאל.

בתוך נהרות הצופים ששטפו את מוזיאוני פאריס בדצמבר כדי לראות את תערוכות הענק של סלוודור דאלי ‏(במרכז פומפידו‏), אדוארד הופר ‏(בגראן פאלֶה‏), ויפה מכל תערוכה - שאיני מצליח להירגע ממנה - אוסף נדיר בהיקפו של חיים סוטין ‏(ב”אוראנז’רי”‏); בתוך כל אלה, כמעט הסתתרה, לצד תערוכה מצוינת, המוקדשת לאוסף התחריטים של דירר, באולמות השכנים של ה”בּוֹזאר”, משך כל הסתיו, תערוכה עיונית בשם “אינטליגנציה”.
התערוכה עוסקת ביחסים האניגמאטיים - אם לא פרוורטיים - בין האינטלקטואלים הצרפתים של השמאל ל”אינטלקטואלים של ברית המועצות”, כלשונם המכובסת של אוצרי התערוכה, ומוטב לומר, היחסים בין האינטלקטואלים של השמאל הצרפתי ובין ברית המועצות. זוהי תערוכה של תצלומים, קטעי עיתונות, יומני קולנוע, המוקרנים ללא הרף בחללים הגדולים, פרוטוקולים מארכיוניה העשירים של רוסיה, וארכיוניה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ‏(PCF‏).

יותר משלוש מאות מסמכים מוצגים שם, שלא היו ידועים עד כה, או אולי רק התעלמו מהם, התכתבויות, יומנים אישיים, כתבי יד, צילומים, חפצים אישיים, דיאגרמות. “כל אלה מאפשרים הבנה של היסטוריה דרמטית בדרך כלל”, מבטיח הקטלוג. ספק רב אם ההבנה המלאה באמת מתאפשרת.

מדוע מרתקת התערוכה הזאת? מפני שהיא מעלה אל פני השטח רומאן משונה, כמעט לא מובן, שבו התלהבה האינטליגנציה הצרפתית - סופרים ופילוסופים, ציירים ומשוררים - לא רק מברית המועצות וסטאלין של שנות הטיהורים הגדולים, שנות ה”בנייה”, שנים שהאליבי שלהן ‏(“לא תיארנו לעצמנו את גודל הפשעים”, או “גם כשסיפרו לנו, לא האמנו”‏) היה יכול לעמוד לחלק גדול מהאוהדים של הקומוניזם בשנות השלושים.

בניגוד לקהילות שמאל אחרות, הידידות הלוהטת הזאת המשיכה להתקיים, או נולדה מחדש, אחרי השחרור מהכיבוש הנאצי, כלומר מסוף שנות הארבעים, בשנים שבהן התרחשה כבר המלחמה הקרה והאינטליגנציה הצרפתית, זו של השמאל, לא רק ניצבה כחומה בצורה מול “אמריקה”, אלא גם המשיכה לתת כתף ל”בניית הסוציאליזם” כשבמרכז, כמובן, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.

הנה, משום כך, פתחתי את הרשימה דווקא בעניין השולי, רשימתו החפוזה של סארטר נגד סרט אמריקאי בשם איזה “קשר להמונים”. הפרק הראשון בתערוכה מוקדש לגולים הרוסים ה”לבנים” ועל האופן שבו התקבלו בפאריס האדומה. כאן, אולי קל יותר להסביר. “הם” היו האריסטוקרטים. ומצד שני, צאצאיו של רובספייר, אם לא של ז’אן פול מארא, לא נטו להם חסד. עד מהרה הגיעו לפאריס גם גולים שהשתתפו במהפכה ונמלטו ממנה. גם הם לא הצליחו לשנות את אווירת האהדה למהפכה הרוסית.

פרק מצולם ומרתק מוקדש בתערוכה לביקורו של הסופר אנדרה ז’יד בברית המועצות, ב–1936. ז’יד היה יוצא דופן. הוא נסע כמאמין וחזר ככופר. בדיוק על כך כתב ההיסטוריון הבריטי היהודי טוני ג’אדט בספרו “לחשוב את המאה העשרים”: “סיפורה של ברית המועצות לגבי אלה שהאמינו בה, כקומוניסטים, או חברים־למסע, לא נגע למה שראו. לשאול מדוע אנשים שנסעו לשם לא ראו את האמת, משמע להחמיץ את העניין. רוב האנשים שהבינו מה התרחש בברית המועצות לא הצטרכו לנסוע כדי לראות. מצד שני, אלה שנסעו לברית המועצות כמאמינים אמיתיים חזרו בדרך כלל באותו מצב”.

מה עוללה האמונה לבני אדם? מה מאפשר להם לשתוק? ג’אדט, כמובן, מסביר עד כמה היה מסעו של ז’יד יוצא דופן. האחרים, נסעו והצטלמו עם נערות מחייכות ופרחים בידיהן, בפגישת עם סופרים סובייטים, בעיקר עם מקסים גורקי, עד שמת ‏(סלילי סרט על הלווייתו מככבים באולם ומעוררים הרבה סקרנות; סטאלין רציני מאוד, וכנראה מתאבל באמת, מתעקש לשאת את הארון על גבו, בבגדי המהפכן הנזיריים, אי שם בולט ראשו של חרושצ’וב‏).

האמת היא, שהצרפתים אוהבים תצלומים של סופרים. בכך אין ספק. מהקירות ניבטים גיבורי תרבות גדולים. תצלומים שהגיעו מארכיונים רוסים. פול אלואר, לואי אראגון, רומן רולאן עם סטאלין, בוריס פסטרנק, איליה ארנבורג, סולז’ניצין.

קשה להבין את סיפור האהבה המתמשך בכל מה שקשור לשנות החמישים. לפני הפלישה להונגריה, וגם אחריה ‏(לואי אראגון, למשל, או פאבלו פיקאסו‏). יש דוגמה אחת, מתועדת היטב בתערוכה, היא אינה מפורסמת, ואולי באמצעותה אפשר להמחיש משהו מהחידה: משפט הדיבה של דויד רוּסֶה ‏(Rousset‏), יליד רוּאן. סופר זה, איש שמאל, שרד את מחנה הריכוז הנאצי בבוכנוואלד. הוא היה הראשון שהשתמש בצרפת במונח “גולאג” על המחנות הסובייטים. ב–1949 החל לארגן יוצאי מחנות ריכוז נאציים כדי למחות נגד מחנות העבודה בברית המועצות. בינואר 1951 זכה במשפט דיבה נגד כתב העת הקומוניסטי לספרות “Les Lettres Francaises”.

כתב העת טען כי רוּסֶה זייף מסמכים כדי להוכיח את טענותיו ה”כוזבות”. בית המשפט, בשיאה של המלחמה הקרה, חייב את כתב העת ועורכיו לשלם לרוסֶה על ההשמצה נגדו. מכיוון שהנתבעים ניהלו טקטיקה של השהייה, הפכו הוצאות המשפט, לעדים, שהוטסו מרחבי העולם, לנטל הגבוה ביותר על כתב העת. העובדה שהמשפט הזה נבלע בתוך אותן שנים, שבהן בודדים בשמאל הצרפתי, הקומוניסטי והלא קומוניסטי, העזו להודות בזוועות שהתרחשו מאחורי מסך הברזל היא המכרעת.

מתוך השנים ההן, שנות השלושים עד הפלישה הסובייטית להונגריה, בלטו שמות בודדים של מי שלא הסכימו לקבל את הדין, בנוסף לאנדרה ז’יד. אחרי מלחמת העולם, קראנו על הקרע בין אלבֶּר קאמי לסארטר שנגע לעצם השאלות הללו. רֵמוֹן אָרון “עבר” את הקווים, מתישהו נטלי סארוט נטשה. ככלל, וזהו הדבר המרשים מכל בתערוכה: הכל נחתם, כאילו קרה בעבר רחוק מאוד, כאילו לא היתה זו מלחמת דת, בעיקרה, אם להשתמש במינוח של היסטוריון ‏(קומוניסט‏) אריק הובסבאום, כאילו השתיקה לא זקוקה כלל להסבר.

ב–1952 ציינו בברית המועצות את יום הולדתו ה–150 של המשורר הצרפתי ויקטור הוגו. סרט דוקומנטרי שהובא מארכיוניה של רוסיה, מתעד שורה שלמה של סופרים צרפתים, לצד סופרים סובייטים, נושאים נאומים נלהבים על הוגו באולמות מוסקבה, לנינגרד, קייב וריגה. יכול להיות שהכל רק עניין של טיסות ואירוח? אולי. הרי גם משרד החוץ הישראלי מכיר את התאווה הזאת אצל אוהדינו.

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו