בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף העולם

סיפור

3תגובות

בוקר אחד לקראת השעה עשר הופיע אגרוף עצום בשמי העיר. אחר כך נפתח לאט והיה לטופר, וכך נשאר ללא תנועה כחופה עצומה מבשרת חורבן. דמה לאבן ולא היה אבן, דמה לבשר ולא היה, נראה עשוי ענן אך לא היה ענן. היה אלוהים; וסוף העולם. מלמול שנהייה יבבה ואחר צעקה, התפשט ברבעי העיר עד שנהפך לקול אחד, דחוס ונורא, שהוסיף והגביה כחצוצרה. לואיזה ופייטרו היו בכיכר קטנה, מוצפת שמש אותה שעה, מוקפת ארמונות מופלאים ופה ושם גנים. אבל בשמים, בגובה בל ישוער, היתה תלויה היד. חלונות נפתחו לרווחה בקריאות אזהרה ופחד שעה שהצעקה הראשונית של העיר שככה אט־אט. צעירים, עירומים למחצה, הציצו מבעד לחלונות כדי לראות את האפוקליפסה. אנשים יצאו מהבתים, בריצה על פי רוב, אובדי עצות, חשים צורך לנוע, לעשות משהו. לואיזה פרצה בבכי תמרורים: “ידעתי”, גימגמה בין פרצי הבכי, “שככה ייגמר... לא הולכים לכנסייה, לא מתפללים... אני, לא אכפת לי, לא אכפת, ועכשיו... ידעתי שזה ייגמר ככה!..” מה יכול היה פייטרו לומר כדי לנחמה? בכה כתינוק גם הוא. רוב האנשים בכו, בייחוד הנשים. רק שני כמרים, שני זקנים קטנים מלאי חיים, התהלכו שמחים וטובי לב: “זה הסוף, בשביל כל החכמים!” קראו בהנאה, עושים דרכם בצעדים נאים ופונים אל האזרחים המכובדים יותר. “אתם כבר לא חכמים כל כך, אה? עכשיו אנחנו החכמים!” ‏(הם גיחכו‏). “אנחנו תמיד הטיפשים, המאמינים השוטים, עכשיו הראינו לכם מי חכם”. עליזים כתלמידי בית ספר עברו בלב ההמון הגדל שהתבונן בהם במבט מרושע ולא העז להגיב. שתי דקות אחרי שנעלמו באיזה סימטה, נדרך אדון אחד כעומד לצאת למרדף שלא להחמיץ הזדמנות פז: “למען השם!” צעק והכה במצחו, “היינו יכולים להתוודות”.

“אלוהים אדירים!” קרא אחר, “איזה טיפשים אנחנו! הנחנו להם לעבור לנו ככה מתחת לאף!” אבל מי יכול היה עוד להשיג את שני הכמרים הזריזים?

נשים וגברים רבים, שחשבו שנפתרו בעיותיהם, חזרו בינתיים מהכנסייה מקללים; הם היו מאוכזבים ומיואשים. הכמרים הטובים יותר נעלמו - כך דווח - ככל הנראה האליטה השלטונית והתעשייתית שמרה אותם לעצמה. מוזר, אבל על־אף שהגיע סוף העולם, שמרו המעות על כוחן באורח יוצא מן הכלל. מי יודע, אולי חשבו שיש עוד כמה דקות, או שעות, כמה ימים אולי. על הכמרים שנשארו בסביבה לא היה אפשר בכלל לחשוב בגלל ההמון הנורא שהתאסף בכנסייה. דיברו על תקריות חמורות שקרו בגלל ההמון; או על הפרחחים המחופשים לכמרים שהציעו לקבל וידויים גם בבית, במחירים אגדיים. מצד שני, זוגות צעירים הסתלקו להם במהירות, וללא מעצורים השתרעו על הדשא בגנים כדי להתעלס עוד פעם אחת. בינתיים נהייתה היד מפחידה עוד יותר וקיבלה צבע עכור על־אף שזרחה השמש. השמועה שהאסון קרוב החלה להתפשט. אחדים קבעו שלא יגיעו אף צהרי היום. באותו רגע, באכסדרה הדורה של ארמון, מעט מעל מפלס הרחוב ‏(מגיעים אליה דרך שני גרמי מדרגות בצורת מניפה‏), נראה כומר צעיר. הוא פסע במהירות, ראשו מכונס בין כתפיו, כאילו חשש לעבור שם. מוזר היה הדבר, כומר, בשעה זאת, בבית המפואר הזה המלא יצאניות. “כומר! כומר!” נשמעו צעקות מכיוונים שונים. במהירות הבזק הצליחו אנשים לחסום אותו לפני שהספיק להימלט. “ערוך לנו וידוי, ערוך לנו וידוי!” צעקו אליו. חיוור, הוא נדחק למעין בימה קטנה ונאה שבלטה מהאכסדרה כמו בימת מטיף מחופה. נראה כאילו עשה זאת במתכוון. עשרות גברים ונשים התקבצו מיד, גועשים, מתפרצים מלמטה, ובעזרת הבליטות המעוטרות מטפסים מעלה, נצמדים לעמודים ולקצות המעקות. לא נותר עוד לאן לטפס.

הכומר החל לקבל וידויים. במהירות האזין לווידויים חסרי הנשימה של פלוני ואלמוני ‏(שכעת לא הטריד אותם שאחרים שומעים אותם‏). סימן בימינו צלב חטוף עוד בטרם סיימו, מחל להם ועבר אל החוטא הבא. אבל היו הרבה. הכומר הסתכל סביב אובד עצות, מנסה לאמוד את השטף הגואה של חוטאים שיש למחול על חטאיהם. במאמצים כבירים הגיעו למטה גם לואיזה ופייטרו, הגיע תורם והם הצליחו להשמיע את קולם. “מעולם לא הלכתי למיסה, שיקרתי...” צעקה במהירות הנערה הצעירה מפחד שלא תספיק, בטירוף של השפלה, “וכל החטאים שאתה רוצה... תוסיף הכול...ולא מפחד אני כאן, תאמין לי, רק מתוך רצון להיות קרובה לאלוהים, אני נשבעת...” היא היתה משוכנעת בצדקתה. “Ego te absolvo”, מילמל הכומר ועבר לשמוע את פייטרו. אבל חרדה בלתי מוסברת התעוררה בהמון. אחד שאל: “כמה זמן עד לפסק הדין?” אחר, יודע דבר, הסתכל בשעון. “עשר דקות”, ענה בסמכות. שמע אותו הכומר וניסה פתאום להסתלק. אבל האנשים שלא באו על סיפוקם החזיקו בו. הוא נראה קודח, היה ברור שזרם הווידויים לא הגיע לאוזניו עוד אלא כמלמול חסר פשר. הוא חזר על סימן הצלב ואמר “Ego te absolvo” שוב ושוב, באופן מכני. “שמונה דקות” הודיע קול של מישהו מההמון. הכומר רעד, פשוטו כמשמעו, רגליו היכו בשיש כתינוק בהתקף זעם. “ואני? ואני?” החל להתחנן, נואש.

הארורים הללו מנעו ממנו את הצלת נפשו שלו. ייקח אותם השטן, כל כך הרבה היו שם. אבל איך ישתחרר? איך ידאג לעצמו? הוא היה על סף דמעות. “ואני? ואני?” התחנן לפני ההמונים הפונים אליו, המתאווים לגן עדן. אבל איש לא התייחס אליו.

תירגם מאיטלקית: שחר ברם

דינו בוצאטי (1972-1906) מוכר לקוראים ברחבי העולם בעיקר בזכות הרומאן "מדבר הטטארים" (1940; ראה אור בעברית בהצאת זמורה ביתן, 1987, בתרגומה של מרים שוסטרמן). גיבורו, ג'ובאני דרוגו, קצין צבא צעיר במוצב נידח, ממתין לפלישה אפשרית של הטטארים, ממתין ומתאמן, ממתין ומצפה, ממתין והזמן עובר: מעבר למדבר, מדבר חייו של דרוגו, קצין מזדקן, מתכוננים אולי הטטארים לפלישה. הרומאן, המציג בווירטואוזיות וברגישות את חידת הזמן ופשר הקיום האנושי, הקנה לבוצאטי מעריצים רבים באיטליה ובאירופה. בוצאטי מעמעמם את הגבול בין הריאלי והפנטסטי על ידי הסגנון הדיווחי שלו.

בוצאטי, שהיה אף צייר מחונן וספרו האחרון היה רומאן גרפי חלוצי, הוא ללא ספק אחד מאמני הסיפור הקצר של המאה העשרים. בעברית ראו אור מקצת סיפוריו בקובץ "אימה בלה-סקאלה" (כרמל, 1992, תרגמו ארנו בר וגאיו שילוני). ספרו "אהבת" ראה אור בזמורה ביתן, 1993, בתרגום שמעיה סמילן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו