בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללכת בדרכים של ג'ק קרואק

ההשפעות מן הספרות הצרפתית, מות האח הבכור ודמותה של האם השתלטנית - ביוגרפיה חדשה מנסה להתחקות אחרי שורשי יצירתו של ג’ק קרואק

תגובות

בינואר 1949 היה ג'ק קרואק אמור להיפגש אחר הצהריים עם אשה ושמה פולין, אבל הוא לא הגיע לפגישה. הוא סיפר לאלן גינזברג שהוא מתכוון להתחתן אתה – "זאת האשה הכי נהדרת שאפגוש אי פעם" – ברגע שתשתחרר מבעלה, נהג המשאית, שלדברי ג'ויס ג'ונסון נהג "לסטור לה כדי שתהיה ממושמעת". בינתיים פתח קרואק ברומן עם אדל מוראלס (לימים אשתו של נורמן מיילר). אבל לא בגלל חיבתו לאדל הוא לא הגיע לפגישה עם פולין, אלא משום שהיה שקוע בשינה כבדה אחרי לילה של משחקי מין עם לו-אן הנדרסון, שהיתה נשואה למוזה של ג'ק, ניל קסאדי, מאז היתה בת חמש עשרה, ושלדברי ידידם האל צ'ייס, היתה "קלה להשגה... והיה גם קל להכניס אותה למיטה".

את הפגישה אירגן קסאדי, שקיווה לצפות מהצד, לדברי ג'ונסון, כדי להראות ללו-אן, שהייתה אז בת שמונה עשרה, "כמה היא לא חשובה לו". כעבור יומיים קפץ קרואק לבקר את גינזברג ומצא את לו-אן "מכוסה חבורות מהמכות שניל החטיף לה". ג'ונסון מספרת שקרואק "הזדעזע" מהמראה; ולמרות זאת, "כולם יצאו לצפות בהופעת בי-בופ", שאותה מימנו באופן חלקי מכסף שקסאדי גנב. פולין הגיבה לדחייה שספגה בכך שסיפרה לבעלה על הרומן, והוא מצדו הגיב בכך שניסה לשרוף אותה על הכיריים. קרואק קרא לה ביומנו "זונה". וכל העת אפשר לשמוע את גינזברג ברקע: "איך הגענו לכאן, מלאכים?"

רקס

זה סיפור שגרתי של בני דור הביט בסוף שנות ה-40 בניו יורק, סיפור של ילדים מטורפים ומבולבלים שצרכו הרבה סמים, גלשו פה ושם לפלילים – שני מקרי רצח נזקפים לחובתם בסטטיסטיקה – איבדו את השפיות, אהבו לקרוא זה לזה "מלאכים, מלאכים", אבל לעתים קרובות לא היה להם מושג מה פירוש לכבד את האינדיווידואליות של בני אדם אחרים. אך שלושה מבני החוג הפנימי – קרואק, גינזברג וויליאם בורוז – חיברו יצירות ספרות ניסיוניות שניחנו במקוריות רבה – בייחוד "בדרכים", "קדיש" ו"ארוחה עירומה" – ושגם כיום, כעבור 50 שנה, לא נס ליחן; ואולי, כמו בקסם שאמנות טובה מטילה עלינו לפעמים, הן אף רעננות יותר.

קרואק הוא ללא ספק נושא טוב לכתיבה, אבל כבר נכתבו כשתים עשרה ביוגרפיות שלו (מאת אן צ'ארטרס, בארי מיילס וג'רלד ניקוסיה, בין השאר), שלא לדבר על ספר מזיכרונותיו, ראיונות מוקלטים על חייו – הדיסק "Jack's Book" (ספרו של ג'ק) המצוין מ-1978 – ומחקרים נרחבים יותר על דור הביט. בספר "Minor Characters" (דמויות שוליות) מ-1983 כתבה ג'ונסון על הרומן שניהלה עם קרואק בתקופה שבה ראה אור "בדרכים" (תורגם לעברית בהוצאת מחברות לספרות). עכשיו, בספרה “The Voice Is All”, היא חוזרת לתקופה בחייו של קרואק שאין לה קשר ישיר אליה, ומתחקה אחר גלגוליו ממשפחתו הקנדית-צרפתייה בלואל שבמסצ'וסטס לניו יורק ב-1951, והספר מסתיים בציטוט נדיר מיומנו של קרואק: "אני אבדתי, אבל היצירה שלי נמצאה".

ג'ונסון מצדיקה את הספר הדן שוב בסיפור המוכר ברובו, בעובדה שקיבלה גישה אל הארכיון העצום של קרואק, "שהופקד באוסף ברג בספרייה הציבורית בניו יורק ב-2002". עד כאן הכול בסדר. אף ביוגרפיה מקיפה מהספרים שנכתבו על חייו של קרואק, למיטב ידיעתי (ב"The Voice Is All" אין ביבליוגרפיה), לא הופיעה מאז. למרבה הצער ג'ונסון לא קיבלה כנראה רשות לצטט בהרחבה מהיומנים ומהטיוטות שבמסמכי קרואק. התוצאה היא חיים המתוארים בפרפרזות.

השיטה מעוררת תסכול. ב-1945, למשל, החל קרואק לכתוב רומן ושמו "I Wish I Were You" (הלוואי שהייתי אתה), עיבוד לסיפור הריגתו של דיוויד קאמרר בידי לוסיאן קאר ב-1944. קרואק ובורוז כתבו יחד קודם לכן את "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" (תורגם לעברית בהוצאת אחוזת בית), שיתוף פעולה באותו נושא, שבסופו של דבר ראה אור ב-2008. לדברי ג'ונסון, "I Wish I Were You" הוא סיפור אחר: "בשתי טיוטות עוקבות של מאה העמודים הראשונים, ג'ק הכניס את כל הפרטים הטקסטואליים שנותרו מחוץ ל'היפופוטמים' ואף חזר בביטחון מחודש לליריציזם שזנח שנה אחת בלבד קודם לכן. זה היה 'ממש מבריק', הפרוזה הטובה ביותר שכתב עד אז". פסקה יחידה מתוך כתב היד, ומכתבי יד רבים אחרים שבאוסף, היתה יכולה להפיח מעט חיים במשפטים האלה.

ב"The Voice Is All" (הקול הוא הכל) מוקדשת לרקע הקנדי-צרפתי של קרואק תשומת לב רבה יותר משמוקדשת לו ברוב הביוגרפיות האחרות. הדיווח של ג'ונסון על הבית חסר האושר, שבו הרגיש ג'ק אשמה על שנותר בחיים לאחר שאחיו ז'ראר מת בגיל תשע (ג'ק היה בן ארבע) הוא החלק הטוב ביותר בספר. המעברים התכופים של המשפחה ממקום למקום, בצירוף מורשת משפחתית מעיקה, הותירה את קרואק בתחושת עקירה שליוותה אותו כל חייו, תרמה לחוסר הרצון שלו לתת ולקבל אהבה רומנטית וחיבלה בכל הבטחה ליציבות זוגית. אמו השתלטנית מצטיירת בדפים האלה כדמות חסרת כל קסם, כמו בשאר הביוגרפיות.

ג'ונסון שוטחת נימוקים חזקים להשפעה הצרפתית בעבודתו של קרואק. היא מצטטת את הפסקה המפורסמת מ"בדרכים" – "האנשים היחידים שמתאימים לי הם המשוגעים, אלה שמשוגעים לחיות, משוגעים לדבר" וגו' – היא אומרת, "זה היה קול שלקוראיו העתידיים נשמע אמריקאי כמו פאי תפוחים, אבל הוא נולד בצרפתית". ההצדקה לקביעה הזאת נובעת בחלקה מכתב יד בן 57 עמודים בכותרת "Les Travaux de Michel Bretagne" (יצירתו של מישל ברטן), שבו מנסה קרואק לכתוב בצרפתית. ג'ונסון אומר שהוא רצה לנסות "את השפה של האנשים הבוטים ופשוטי השפה שאינם נוטים לשימוש בדקויות ובדימויים", אנשים כמו אלה שבתוכם גדל בלואל.

יש בזה פוטנציאל להיבט חדש בביוגרפיה של קרואק. ג'ונסון סבורה שהמעבר לשפה אחרת הניב "פרוזה מהחכמות ביותר שכתב אי פעם. קולו בצרפתית היה פשוט יותר מאשר הקול האסוציאטיבי ששימש אותו במכתביו לניל". אבל אנחנו זוכים לקבל הצצה כה זעירה אל כתב היד, עד שקשה לקבל תחושה כלשהי של הניסוי והיקפו, כשם שקשה לזהות מקצבים צרפתיים בפרוזה של "בדרכים". ספרתי בסך הכל 17 מלים המצוטטות מ"Les Travaux", מבלי לספור את הכותרת, ושמונה מתוכן הן באנגלית. היא מצטטת מכתב שכתב קרואק לאיבון לה מטר, שכתבה סקירה ביקורתית על הרומן הראשון שלו, "The Town and the City". קרואק הציג את עצמו במלים "אני בכלל לא שולט בשפת אמי, וזאת האמת העצובה". אני יודע זאת משום שהמכתב נדפס ב"ג'ק קרואק: מכתבים נבחרים, 1956-1940", בעריכת אן צ'ארטרס. ב"The Voice Is All" המשפט אינו מופיע במקורו אלא בפרפראזה, כרגיל. דיון מעמיק יותר היה מתקבל בברכה.

עמימות דומה אופפת את המידע ש"בחודש אחד בלבד הוא קרא בשלמותו את מדף ספרי המשוררים הסימבוליסטיים של בורוז, שכולם כתבו ב... צרפתית קלאסית". נקודת השקפתנו על דור הביט היתה יכולה להשתנות אילו ידענו שלבורוז היה אוסף משמעותי של יצירות מאת בודלר, מלרמה ורמבו בגרסאות מקוריות, ושקרואק היה מסוגל לקרוא אותן. או שאולי הן היו מתורגמות? שוב, הקורא נותר באפילה (ומה אורכו של "מדף ספרים שלם"?)

ג'ונסון, כך נדמה, לא קיימה ראיונות בעבודה על "The Voice Is All", והיא החליטה להקדיש חצי עמוד בלבד לתודות. כשכותב ביוגרפיה שיקבל את אישור עזבון קרואק יוכל לצטט בחופשיות מהארכיון, השאלות שמעוררים כתבי היד "הממש מבריקים" האלה אולי יקבלו תשובה; אם לא יענה עליהן כותב הביוגרפיה, אולי יעשה זאת השופט המוכשר מכל, הוא הקורא.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו