בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עונות

מסע כתיבה שיתופי

הסיפור "אליס" של איל מגד מקבל תפנית מקורית ומפתיעה עם הפרק השני של מרב זקס-פורטל. שלחו לנו את הפרק השלישי

תגובות

פרק 1: אליס/ איל מגד

פרק 2: אמא/ מרב זקס-פורטל

על אמא שלי הוא רוצה לכתוב. הוא מעריץ שלה, הוא תלמיד שלה, הוא רוצה "לפענח" אותה. לא, הוא התקשר לא כדי לבקש ממני אישור, הוא רק רוצה לדעת אם יש ברשותי עוד "חומרים" שלא התפרסמו וגם, אולי, אסכים לספר לו קצת על המלחין הצרפתי ההוא, זה שכתב לה את La petite mort, ולא, לא במובן הצהוב, כמובן.

ועלי? עלי הוא לא רוצה לדעת הרבה. לא, הוא לא רוצה להתמקד במשפחה שלה, הוא רוצה אותה, רק אותה, מין תשוקה כזו להיכנס לתוכה, לדעת אותה מכל הבחינות, להציג אותה מזווית מקורית. זה נשמע כאילו אתה רוצה לזיין אותה, אני אומרת ושומעת מהצד השני מין השתנקות – לא, מה פתאום, את לא מבינה אותי בכלל... ואני צוחקת והוא מיד מכחכח ואומר שסליחה אבל זה היה קצת, נו, בוטה מצדי, ועוד על הבוקר, ואולי אני רוצה שיבוא אלי, שניפגש, שנדבר פנים אל פנים ואני – לא, תודה, כבר מזמן הפסקתי לעשות פנים אל פנים, וסוגרת את השפופרת בזהירות, כאילו שלא להכאיב לאצבעותיו שמעבר לקו.

אמא שלי, אליס, עליזה, עלינ'קה כפי שכינה אותה אבא. המלחינה הגדולה, המבליחה ונעלמת. אמא, שהחירשות המוזיקלית שלי ציערה אותה עוד יותר מלבקנותי ונטייתי להסתגר. איך, איך יכול להיות, היא היתה חוזרת ושואלת את חברותיה, את אבא, את החתול, את קירות הבית, איך יכול להיות שאני ואבא שלה כל כך מוזיקליים והילדה, נו, שלא נדע. בהתחלה עוד היתה תקווה. כשרק גדלתי די הצורך להגיע עם רגליי הקטנות לדוושות הפסנתר היא הושיבה אותי שם ולימדה אותי לגעת ברוך, בליטוף, במנענעים השחורים והלבנים. ברגע שאצבעותיי הצליחו להחזיק עיפרון ביציבות ועוד לפני שלמדתי צורת אות, כבר ציירתי, לבקשתה, מפתח סול ותווים מתווים שונים. זכור לי היטב אותו היום שבו הצלחתי לצייר מפתח סול. מילאתי אז את כל הדף במפתחות בגדלים ובצבעים שונים ורצתי אליה בגאווה, קוטעת את שיחתה החרישית עם אידה, את טקס התה של אחר הצהריים שנערך בזרתות מונפות, בשפתיים צבועות ובספלי חרסינה פרחוניים – אמא, אמא, תראי מפתח סולים! והיא נשקה לי על המצח בעדינות ובאהבה.

אבל הסופר הזה לא מתייאש ומתקשר שוב אחרי שעה ומשום מה אני נעתרת להצקותיו ומסכימה שיבוא אבל לחצי שעה, לא יותר, וגוררת את הסולם הקטן ממרפסת המטבח, עולה עליו ושולפת מהמדף העליון שמעל למקרר את הקופסה.

*הכותבת היא מתרגמת ספרות, כותבת פרוזה, ומנהלת פורום תרגום ועריכה "אג'נדה" בפייסבוק.

 "עונות" (גם במובן של SEASONS וגם במובן של ANSWERING) הנוכחי הוא סיפור בהמשכים בן ארבעה פרקים וארבעה מחברים. הקוראים והקוראות מוזמנים להציע את הפרק הבא (עד 400 מלה) אותו יש לשלוח עד יום ראשון, 10 בפברואר, לכתובת onot.haaretz@gmail.com . מבין ההמשכים שייתקבלו, המערכת תבחר אחד, שיתפרסם בקרוב


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו