אילנה המרמן
אילנה המרמן

“אני, השייך לדור שאסרו עליו לבכות, כי בן לא בוכה, אני בוכה כאילו עלי להזיל את כל הדמעות המודחקות גם על האי ידיעה, על האי רצון לדעת של האם, האב, האח, על מה שיכלו לדעת, מה שהיו חייבים לדעת... הם לא ידעו כי לא רצו לראות, כי הסיטו את מבטם הצדה”.

המשפחה משפחה גרמנית מהעיר המבורג: אם, אב ואח שלא ידעו ולא רצו לדעת - ואח אחד, בן הזקונים הצעיר, שאולי רק מפני שהתמזל מזלו להיוולד מאוחר מהם רצה, ועדיין רוצה, בשנות האלפיים, אחרי שהשאר כבר הלכו לעולמם, לשאול ולחקור, לגלות ולדעת. ואז הוא מגלה את בני משפחתו בקלונם הפרטי ובוכה את הבכי שהם כנראה לא בכו, בוכה עליהם וגם עליו עצמו, שבשר מבשרם הוא.

האח הזה הוא הסופר הגרמני אוּוֶה טים, יליד 1940. ילדותו עברה עליו בצל אֶבלם וסיפוריהם של הוריו על אחיו הגדול, קארל־היינץ טים, יליד 1924, שמת ב–1943 מן הפצעים שנפצע באוקראינה בזמן ששירת באחת היחידות הקנאיות והאכזריות ביותר של הוואפן אס־אס. מרצונו התנדב לשרת ביחידה, ואחיו מבקש לדעת למה, למה ביחידה הזאת דווקא. אבל את התשובה אין הוא מצליח למצוא לא בדיווחים הקלושים של “יומן החזית” שהניח קארל־היינץ אחריו, לא במכתבים שכתב החייל להוריו וגם לא אצל הוריו עצמם, שמדברים עליו תמיד כעל הבן הראוי לשמש דוגמה לאחיו הצעיר, “הנער שלא שיקר, שהיה ישר תמיד, שלא בכה, שהיה אמיץ, שציית, נער למופת”.

מתוך ספרו של אומברטו אקו, “תולדות הכיעור”, הוצאת כנרת, זמורה, ביתן. הוברט לנצינגר, נושא הדגל, 1937. המוזיאון הצבאי הלאומי, וושינגטון
ועידת יהדות ישראל והעולם

ביומנים ובמכתבים של האח המת אין זכר למעשים הברבריים שנעשו - שאולי עשה הוא עצמו - בשטחים שהצבא הגרמני לחם שם. גם אין בהם זכר לרגשות, ללבטים כלשהם, שהאח החי רוצה כל כך לגלות אצל אחיו. ואילו ההורים אינם מבקשים לדעת אלא אם אפשר היה להציל את חיי בנם. לאחר תום המלחמה, כשהכל כבר נאלצים להתוודע אל פשעי הגרמנים בשטחים שכבשו, הם מקפידים להבחין: “האס־אס היתה יחידה קרבית רגילה. הפושעים היו האחרים, האֶס־דֶה, האיינזצגרוּפֶּן. והכי פושעים אלה שלמעלה. ההנהגה. ניצלו לרעה את האידיאליזם של הבחור”.

אל החלל הפעור הזה, של התעלמות, שתיקה וצדקנות, מתאמץ אוּוה טים לחדור בספר שפירסם בשנת 2004, “אחי לדוגמה”. בתוך כך הוא מוצא את עצמו משרטט דיוקן של משפחתו, דיוקן מאופק אבל רווי משמעות ולקחים עגומים: משפחה זעיר בורגנית מסודרת, לא פוליטית במיוחד ובוודאי לא פעילה או קיצונית במיוחד, שמדעת או לא מדעת תרמה את חלקה לפשעי מדינתה בתקופת השלטון הנאצי.

האב אמנם היה בעל השקפות ימניות, לאומניות ומיליטריסטיות, אבל הוא היה בעיקר איש חברותי, בעל חוש הומור, מנומס, התהלך באדיבות עם נשים, ניגן בפסנתר. הוא לא היה חבר במפלגה הנציונל־סוציאליסטית אף־על־פי שחיזרו אחריו ואפילו הציעו לו תפקידים. גם בעיניו, כבעיני רבים מבני ארצו ההולכים בתלם, הנאצים היו “פרועים” מדי.
האֵם היתה אשה נחמדה, עדינה ומתחשבת, צנועה ונאמנה למשפחתה. שניהם היו אנשים סתגלנים בעיקר, זה הכל, לכאורה: את ילדם הפעוט לימדו לברך במועל יד ובנקישת עקבים “הייל היטלר”, ועם בוא האמריקאים דרשו ממנו להיגמל מזה מיד - לתדהמתו.

כריסטה וולף, הסופרת הידועה מגרמניה המזרחית ‏(1929–2011‏) היתה נערה בת 16 כשהובסה גרמניה הנאצית. בסיפורה האוטוביוגרפי “המבט מתחלף” ‏(1970‏) היא מתארת את בריחתה עם משפחתה מערבה מפני הצבא הסובייטי המתקדם, בימים האחרונים של המלחמה. המשפחה מיטלטלת בדרכים עם חבורה עלובה של משפחות מבוהלות אחרות, מטוסי קרב אמריקאיים מפציצים מלמעלה והפליטים נאלצים שוב ושוב לחפש להם מחסה מפניהם.

הנערה אינה תופסת איך התרגש עליהם אסון שכזה, עליהם, “אנשים מסודרים, בעלי מקום מגורים קבוע, בבית הדו־קומתי שעל יד עץ הצפצפה... הלא איש מאתנו לא רצה להיות קיסר, וגם לא אפיפיור, ואלוהים שבשמים בוודאי לא, האחד מכר בחנות למטה קמח ושומן־חמאה ומלפפונים חמוצים וקפה־לתת והיה מרוצה למדי, האחר למד מלים באנגלית על שולחן מחופה שעוונית שחורה, ומזמן לזמן היה משקיף בעד החלון על העיר ועל הנהר, שהיו שרועים להם במקומם בשקט גמור...”

בהמשך הדרך נהרג אחד ההולכים, אב לארבעה ילדים, והנערה רואה ושומעת את אמה מחבקת את אלמנתו ואומרת בקול: “מנוולים. הפושעים המנוולים האלה”. הפושעים המנוולים לא היו כמובן הנאצים, ובוודאי שלא הם עצמם, שישבו בשקט כל השנים בבית הדו־קומתי שלהם. גם כעבור שנים, כך מספרת כריסטה וולף בספרה “תבנית ילדות”, לא העלו הוריה בדעתם שיש להם שמץ אחריות למה שקרה בזמן שהעיר והנהר “היו שרועים להם במקומם בשקט גמור”. התלאות שעברו עליהם עצמם הן שעוררו בלבם רחמים וכעס. ובאלה היו אשמים אחרים: המנהיגים, הפוליטיקאים, הם שהוליכו אותם שולל והמיטו עליהם אסון - “הם”, כאילו היו יצורים מפלנטה אחרת.

לאנשים האלה, לאזרחים “מן השורה”, דומיהם של בני משפחת טים ומשפחת וולף, מייחד הסופר גינטר גראס ‏(יליד 1927‏) את טרילוגיית דנציג שלו, שלושת הספרים המצוינים “תוף הפח” ‏(1959‏), “חתול ועכבר” ‏(1961‏) ו”שנות כלב” ‏(1963‏). בספרים האלה הוא נדחק ודוחק עמו את קוראיו אל עולמה הצר של הבורגנות הזעירה של עיר הולדתו דנציג ‏(גדנסק‏), שרוב תושביה היו אז גרמנים אתניים.

על כל הדמויות המרכזיות של ספרי הטרילוגיה עוברות שנות הילדות והנעורים בצל עליית הנאצים לשלטון והמלחמה, שביומה הראשון, 1 בספטמבר 1939, סופחה עירן אל “הרייך השלישי”. ואולם מהשכונות שאותם אנשים גרים בהן, חיים את חייהם ומתעסקים בענייניהם תחת ההנהגה הנאצית של העיר, אין רואים את ההתרחשויות הגדולות, את “גלגלי ההיסטוריה” שגרמניה מניעה, את הפשעים והזוועות. רואים משם את חלונותיהם של השכנים, את חנות המכולת ואת חנות הירקות ואת המאפייה ‏(“תוף הפח”‏), את חצר בית הספר, את אולם ההתעמלות שלו ואת כיתותיו ‏(“חתול ועכבר”‏) ואת בית המלאכה של הנגר והמלונה של כלבו ‏(“שנות כלב”‏).

על כך מעיד ראשון מכולם אוסקר, המספר הבלתי־נשכח ב”תוף הפח” - ילדון, ננס הממאן לגדול, ובחלוף השנים דייר של בית מרפא לחולי נפש: “תאמרו: באיזה עולם מוגבל צריך היה אותו אדם צעיר לקנות את השכלתו! בין חנות מכולת וחנות ירקות היה צריך ללקט את צידתו לחיי בגרותו... אוסקר צבר את רשמיו הראשונים, החשובים כל כך, בסביבה זעיר בורגנית, מעופשת למדי...” בעולם הזה, החנווני והירקן והאופה מוכרים את סחורתם ומתפרנסים בדוחק או ברווח לפי העתים, הילדים מתרוצצים בחצרות, מעוללים תעלולים ומחפשים הרפתקאות, הנגר מנסר ומקציע ומטפח את כלבו - והחולצות החומות מתרבות ברחובות, לובשיהן עורכים מפגנים וגם פורעים פרעות, היטלר עולה לשלטון, מחזיר בצעד מלחמתי את דנציג “הביתה אל הרייך”, גרמניה פולשת לפולין, המלחמה מתפשטת על פני אירופה והחנווני עדיין מתאמץ למצוא סחורה ולמכור, וגם הירקן והאופה והנגר.

אכן, יש כמה שינויים: החנווני, למשל, מצטרף למפלגה הנאצית, נגן החצוצרה השיכור מעליית הגג לובש מדי אֶס־אָה ושוב אינו משתכר - גם זו דרך לחזור למוטב, אל חיק החברה ה”נורמטיבית” - והתלמידים רוכשים בחיפזון תעודת בגרות של מלחמה ומתגייסים לצבא. מקצתם נהרגים, אחד ממורי בית הספר נשלח למחנה ריכוז ולא שב ממנו, עשן מסתורי מיתמר בלי הרף מארובות וגל־עצמות נערם בקרבת מקום וריח של מוות נודף בכל - כן, יש שינויים. אבל הרי החיים צריכים להימשך והם נמשכים בשביל מי שאינם מתים. האחד חי בחיק משפחתו, האחר בערירותו, כל אחד ודל”ת האמות שלו, כל אחד והשמחות והצרות הפרטיות שלו.

בבתי הדירות בדנציג כמעט אין מדברים על פוליטיקה, עסקם של המנהיגים היא, הם יודעים והם עושים: “הפיהרר כבר יעשה הכל כראוי”, קובע אחד התושבים, “כי עליו אפשר לסמוך, כי הוא יודע יותר מכולם יחדיו, וגם לצייר הוא יודע”.
אבל במלחמה הפיהרר וצבאו הובסו לתימהונם של רוב האזרחים, ורבים מהם, בעל כורחם, רואים ושומעים פתאום מראות וקולות שאינם נוחים להם כלל. עכשיו הם מוכרחים לראות ולשמוע. כך למשל חבורת הפליטים הנמלטים בסיפורה של כריסטה וולף, שנתקלים בדרכם בקבוצה של ניצולי מחנות ריכוז, “קצטניקים”. המפגש אתם היה כנראה מבהיל לא פחות מהמפגש עם האויב:

“והנה ראינו את הקצטניקים. השמועה שהללו, האוֹרניינבּוּרגים, נסחבים ובאים מאחורינו רדפה אותנו כרוח רפאים. החשד שגם מפניהם אנחנו נמלטים לא עלה בדעתי באותם ימים... מראם היה שונה ממראם של כל האנשים שראיתי עד אז ולא התפלאתי על שלא בכוונה נרתענו מפניהם. ואף־על־פי־כן הרתיעה הזאת גם הסגירה אותנו, היא גילתה את אשמתנו. ידענו. כולנו - אומללים שכמונו, שנישלו אותנו מכל רכושנו, שעקרו אותנו ממשקינו ומאחוזותינו, מחנויותינו ומחדרי השינה המחניקים שלנו ומהטרקלינים הממורקים שתמונת הפיהרר תלויה בהם על הקיר - ידענו. אלה שם, שהכריזו עליהם שהם חיות ועכשיו היו קרֵבים אלינו לאטם כדי להתנקם - פנינו להם עורף. ועכשיו יבואו לבושי הבלואים האלה וילבשו את בגדינו, יתקעו את רגליהם השותתות דם לנעלינו, עכשיו יקחו להם המורעבים הללו בכוח הזרוע את החמאה ואת הקמח ואת הנקניק שזה עתה בזזנו לנו. ואני הרגשתי בחלחלה: דין צדק הוא, ולמשך חלקיק שנייה ידעתי שאנחנו אשמים. ושבתי ושכחתי זאת”.

זמן קצר אחר כך בא המפגש עם הקצטניקים פנים אל פנים, לפעמים הם אף יושבים עמם אל מדורה אחת, אבל אין שום רצון לדבר אתם. הצרה היא שהללו מדברים דווקא. כריסטה וולף מספרת: “ודאי שלא היה לי חשק לשוחח עם הקצטניק שבערבים היה יושב אתנו אל המדורה... ופחות מכל רציתי להתוודע לעצב ולתדהמה שהיו בקולו כששאל: איפה הייתם אתם כל השנים האלה?”

איפה הייתם כל השנים האלה? - את השאלה הזאת לא שאלו בגרמניה שנים רבות. אחר כך שאלו אותה, ובצורה נוקבת ומדויקת במיוחד שאלו אותה בספרות. בשנות השבעים והשמונים ראו אור שורה של ספרים פרי עטם של גרמנים “בני הדור השני”, שרצו לדעת היכן היו אבותיהם כל השנים האלה, אביהם ואמם שעדיין הם קשורים אליהם ואוהבים אותם. הלא הוריהם הם ורבים מהם היו אנשים טובים והגונים, שהאידיאולוגיה הנאצית היתה זרה לרוחם ובוודאי שלא היה להם חלק בהתעללויות, בהרג וברצח של יחידים תחילה ושל המונים אחר כך.

הנה, למשל, הכומר הפרוטסטנטי ריינהולד רמאן, אביה של הסופרת רות רמאן ‏(Rehmann, ילידת 1922‏), שמהספר שכתבה עליו על יסוד זיכרונות ילדות ותחקירים עולה דיוקן של איש דתי נוצרי שדרכיו דרכי נועם. הכומר רמאן לא היה נאצי לא על־פי השקפת עולמו ולא על־פי נטיות לבו. אמנם הוא היה שמרן מאוד, משועבד לדעות קדומות - שנאת זרים, למשל - אבל הגון ושוחר טוב בתוך סביבתו הקרובה. שנים רבות אחרי מותו עוד יודעים בני עדתו לספר לבתו איזה כומר נפלא היה להם אביה: איך סעד נצרכים, קירב לבבות והשרה על סביבותיו חמימות ובטחה.

ואולם הכומר לא זו בלבד שלא התקומם נגד המשטר הנאצי, הוא אף חלק על עמיתיו הכמרים שניסו לארגן בהתחלה תנועת מחאה בתוך הכנסייה האוונגלית. הוא טען נגדם שהם מפלגים את הכנסייה, מעוררים עליה את זעם השלטונות ומסכנים את קיומה. רמאן היה איש אוהב שלום ושלווה ותיעב מרידות ומרדנים. את האנשים הקטנים הוא אוהב, מעידה עליו בתו, אבל הוא אוהב אותם “בעיקר אם הם פשוטים, פתוחים, סבלנים ונאמנים. את המרדנים, את החצופים והמעזים פנים הוא אוהב פחות”.

ברוח זו התנגד הכומר רמאן נחרצות לאי ציות לשלטונות. החוקים, סדרי השלטון והמדינה, אפילו אינם צודקים ואינם מתוקנים, היו שייכים בעיניו לאותם סדרי עולם שיש לקבלם ולשאתם באורך רוח ובהכנעה, להבדיל מקשיי היומיום, טרדות פרנסה, למשל, שצריך לחפש להם פתרון.

לימים, כשסיפרו לכומר על מעשי הזוועה של הנאצים, פשוט סירב להאמין. לידיד שאמר באוזניו את המלים “מחנה ריכוז” ענה: “האם גם אתה נפלת קורבן למלות הביבים האלה... האנשים האלה אינם חדלים להטיל שיקוצים במולדתנו האומללה. עד שלא אראה במו עיני את - איך קראת לזה - מחנה ריכוז, לא אאמין אפילו למלה אחת מכל זה”. הכומר רמאן לא היה יכול להאמין במעשים כאלה, כל עולמו היה חרב עליו אילו נאלץ להתמודד עם טוב ורע שמעבר ליחסים הרגילים, המקובלים בין אדם לחברו.

ואמנם, כשפרצה המלחמה והדברים נעשו גלויים יותר משיוכל אדם כמוהו להתעלם מהם, חרב עליו עולמו. הוא פרש מכהונתו, ולראשונה בחייו התנסה בבדידות ובפחד מפני הקיום. אהבת החיים הסתלקה ממנו והוא נכנע למחלה שלקה בה וב–1940 מת.
אחרים היו להם אולי מנגנוני הגנה חזקים משלו. ויקטור קלמפרר, שיומניו הם עדות ישירה ראשונה במעלה על חיי היומיום של “אנשים מן השורה”, “הרוב הדומם” בגרמניה הנאצית, מזכיר עוד ב–1940 ואף ב–1942 וב–1943 אנשים חביבים שמתפלאים ומזדעזעים לגלות לאו דווקא את הנעשה במחנות הריכוז, אלא אפילו את המגבלות המוטלות “על־פי חוק” עליו עצמו, שכנם ומיודעם שאין להם דבר נגדו: אין הם יודעים שהוא, יהודי מומר ונשוי לאשה ארית, אינו יכול לעזוב את גרמניה, שאסור לו לנסוע בתחבורה הציבורית, שנכפה עליו להוסיף את השם ישראל לשמו הפרטי, שאסור לו למכור את רכושו ועוד ועוד. בסוף ינואר 1943 הוא מעיד שבין האזרחים הטובים בגרמניה, גם בין היהודים, עדיין יש מי שסבורים שבמדינתם אין עוצרים אדם או ממיתים אותו על לא עוול בכפו: אולי היהודי שהרגו אותו יצא מביתו אחרי שמונה בערב, הם תוהים, אולי הסתיר את הטלאי שעל חזהו בזרועו או בדרך אחרת: “הרי לא הורגים אף אחד סתם”.

עם כל השוני שבין בתי המשפחה המתוארים בספרים האלה, קווי הדמיון שביניהם - לפעמים עד כדי פרטי פרטים - מצטרפים למכלול מאלף של דפוסי התנהגות מסוימים: לרובם אופייניים הריחוק וההסתייגות ממעורבות פוליטית וההתמקדות בענייניהם הפרטיים ‏(דפוס התנהגות שבא לידי ביטוי בולט גם בספריו של גינטר גראס, שתובנותיו במישור הזה היו פריצת דרך של ממש‏). הפוליטיקה היא עיסוק שלא נוגע להם אישית, היא אף עיסוק נחות ומלוכלך מדי לאנשים ישרים ונקיי כפיים כמוהם. על כן גם אחריותם למה שקורה סביבם אינה מתחוורת להם בשום פנים.

אין ספק שהיו מתקשים מאוד לרדת לסוף דעתו של הסופר הגרמני מנפרד פרנקה ‏(יליד 1930‏) בדברים שכתב בספרו “פרשות רצח” על אירועי “ליל הבדולח” בעיר הולדתו בגרמניה, עיר קטנה שלמיטב זיכרונה של אמו היתה עיר של אנשים הגונים וטובים: “גם אפס־מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צְפייה, ריצה־כדי־לצְפּות, ריצה־כדי־להקשיב־ולהסתלק, שמיעת־משהו־בלי־לגשת, אי־ביאה־כשנקראים־לבוא... הליכה־לראות־מה־קרה והסתלקות־מפחד־איומים, גם אלה מעשים”.

למנפרד, הילד בן השמונה, לא סיפרו כמובן מה היו קולות הנפץ והשבירה ששמע במיטתו בלילה שבין ה–9 ל–10 בנובמבר 1938. וגם לא מה פשר מראות ההרס שראה למחרת ברחוב ואצל השכנים היהודים. רק אסרו עליו לגעת בגולות הצבעוניות הנכספות שהיו מוטלות על הארץ בין שאר הסחורות של חנות שנהרסה: “מישהו קרא, אסור לקחת כלום”. ואמו אמרה: “תקבל אחרות... אלה של היהודי”. ואין לדעת אם בגלל ההגינות נאסר על הילד לקחת משהו מרכושו של היהודי או מפני שהיה יהודי.

רק כעבור עשרות שנים חוקר ומברר פרנקה, ומתעד בפרוטרוט ובדייקנות את הסבת המבט הפרטית והציבורית שהיתה בלילה ההוא נחלת הציבור הלא־אלים בבניין מגוריו ובעירו. הספר, מלאכת מחשבת ספרותית של זיכרונות ותיעוד, ראה אור ב–1973 וכותרת המשנה שלו היא תמציתו: “9/10 בנובמבר 1938. פרוטוקול על הפחד, על התעללות ועל מוות, על מציאת העקבות ועל גילוים מחדש”.

לעומת הילד האמיתי, הטוב והצייתן שהיה ככל הנראה מנפרד פרנקה - הילד אוסקר, המתופף הקטן הבדוי, ברואו הספרותי של גראס, יכול להרשות לעצמו להעז להיכנס לחנות צעצועים שהרסו הפורעים, לצפות בבעליה המת ולהציל מהפוגרום את החפצים האהובים עליו: שלושה תופי פח. ואולי הסצינה הטרגית־גרוטסקית המתארת את ליל הבדולח ב”תוף הפח”, וכל דמותו של אוסקר, הן מין התקוממות סמלית מאוחרת של יוצרה הסופר, שאף הוא לא נולד להתקומם בילדותו ובנערותו שלו, אבל ברבות הימים יצא בכתיבתו המבריקה רבת הדמיון והמעוף לעשות חשבון נפש נוקב עם בני ארצו ועם הנאצים.

אכן, לא לחינם סיפור המעשה הזה מתובל בלשונן של אגדות, להודיענו שבמציאות אין דברים כאלה מתרחשים בדרך כלל: “היה היה בעל חנות־מכולת, שנעל יום אחד בחודש נובמבר את חנותו משום שנפל מאורע בעיר, אחז ביד בנו אוסקר ונסע בחשמלית של קו 5 עד שער לאנגאסֶה, משום ששם, כמו בצופוט ובלאנגפור, בער בית כנסת... היה היה סוחר צעצועים ושמו זיגיזמונד מארקוס, שמכר בין השאר גם תופי־פח מצופּים לכה לבנה־אדומה. אוסקר שנזכר עתה היה הלקוח העיקרי של תופי־פח אלה. משום שהיה מתופף־פח על־פי מקצועו ולא רצה ולא יכול לחיות בלי תוף־פח, אץ מבית הכנסת הבוער אל פסאז’ הארסנאל, שכֵּן שם שָכָן שומר תופיו. אבל הוא מצא אותו במצב שמנע אותו מלמכור תופי־פח מכאן ואילך או בעולם הזה... היה היה בעל תוף־פח, אוסקר שמו.

כשלקחו ממנו את סוחר הצעצועים והחריבו את חנותו של סוחר הצעצועים ניבא לו לבו שימי צרה מתרגשים ובאים על מתופפים־גמדים כמוהו. לכן, כשיצא מן החנות, ליקט מן החורבות תוף שלם ושני תופים שלא ניזוקו קשות, ובעוד התופים משתלשלים להם מצווארו... יצא לחפש את אביו, שאולי היה מחפש אותו. בחוץ עמד יום שלהי נובמבר אחרי הצהריים”.

באותו יום אביו של אוסקר אמנם “חימם את ידיו ואת רגשותיו” במדורה שהובערה מערמת הספרים ותשמישי הקדושה והאריגים שנאספו מבין חורבות בית הכנסת, אבל רק עד כאן הגיעה הרעה שהוא חולל. הוריו ושכניו המזועזעים של מנפרד פרנקה בוודאי לא עשו אף את המעשה הזה, שהיה בלי ספק מעשה טבעי ותמים בעיני עושהו, בצינת הסתיו. עם זאת, לא מן הנמנע שהיו בהם, למשל, פקידים של חברת הרכבות הממלכתית, שהסיעה, בין השאר, גם את הנשלחים למחנות הריכוז אל מקומות היעד שנקבעו להם.
אחד הפקידים האזרחים האלה היה עד ‏(לא נאשם‏) ב”משפטי אושוויץ” הידועים שנערכו בפרנקפורט נגד נאצים מסגל מחנות ההשמדה מדצמבר 1963 עד אוגוסט 1965. בעת ההיא כבר כיהן אותו פקיד במשרה בכירה בחברת הרכבות. על קטעים מהפרוטוקולים של המשפטים האלה ביסס הסופר ואיש הרוח היהודי־הגרמני פטר וייס ‏(1916–1982‏) את מחזהו התיעודי “החקירה”.

עניינו של המחזה איננו לשחזר את המשפט או את מעשי הזוועה שתוארו בו, אלא לשרטט את דמותה של המערכת החברתית והאנושית שיכלה להצמיח מעשים כאלה. העדים - בין אם אזרחים ובין אם אסירי המחנות - אינם מופיעים בשמותיהם, כי אם מצוינים במספרים: עד מספר 1, מספר 2 וכו’. לנאשמים יש אמנם שמות, אבל המחבר, בהנחיות הבימוי שלו כותב: “בדרמה אין להאשים את בעלי השמות האלה בפעם השנייה. הכותב רק שאל מהם את השמות ואלה משמשים כאן כסמל, סמל לשיטה שהחטיאה רבים שמעולם לא הופיעו לפני בית משפט זה”.

הנאשם שטארק, למשל, אומר: “אדוני היושב ראש/ הרשה לי להסביר פעם אחת / הלא כבר בבית הספר שלמדנו בו / דיברה כל מלה שלישית / על אלה שהיו אשמים בכל / ושצריך היה לחסלם / ושכל זה נעשה רק לטובת עמנו שלנו / בבתי הספר של הפיהרר למדנו קודם כל לקבל כל דבר בשתיקה / וכשמישהו עוד שאל שאלה / אמרו / מה שנעשה נעשה על פי החוק / אז מה זה משנה שהיום יש חוקים אחרים”.

ובעל המשרה הבכירה בחברת הרכבות, שהיה בשעתו מנהל תחנת רכבת שהאסירים הגיעו אליה, נשאל אם ידע מהי “מטרת המשלוחים”. על זה הוא עונה: “לא הוכנסתי בסוד העניין... נודע לנו רק / שהאנשים עוברים לגור במקומות יישוב אחרים / ושהמשלוחים נעשים בחסותו של הרייך...” ואחד הסנגורים קובע: “להאשמות כוללניות אין כל משמעות/ על הפרק עומדים רק מקרים של אשמה מוכחת ברור... כל ספק קל שבקלים צריך / להירשם לזכות הנאשמים... וסנגור אחר פוסק: “העובדה שמרשינו / שהו בקרבת המאורעות / שנזכרו כאן / עדיין לא מעידה בשום פנים / שהם ידעו משהו”.

בין השופטים ששפטו במשפטים האלה וייצגו כעת את הצדק של חברה מהוגנת, רבים כיהנו כשופטים גם בימי “הרייך השלישי”, עוד עדות לאבסורד הגמור של ההליך המשפטי הפלילי המחטיא את העיקר: שהרי אם נאצי זה או אחר יישב בכלא, או אפילו ייתלה, לא יעלה הדבר ולא יוריד לגבי התמודדות עם תופעה כתופעת הנאציזם. אדרבה, חריצת דינם של כמה בני אדם המתראה כאילו היא מענה ראוי למה שקרה - נקמתה של חברה מוסרית ואנושית במשחיתיה ובמהרסיה - מסייעת להסיח את הדעת מן המורכבות ומן הממדים האמיתיים של פרק זה בהיסטוריה של העת החדשה, שבשום פנים לא היה פועלם של יחידים אלא של חברה שלמה. אבל מי ידע לחזות זאת לפני שמונים שנה?

איך אתם מסבירים את צמיחת הנאציזם בגרמניה?
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ