בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהלב של גרשם שלום נשבר

פעם אחר פעם הוכפש שמו של חוקר הקבלה גרשם שלום בשל יחסו האכזרי כביכול לתלמידו יוסף וייס. חליפת המכתבים ביניהם מפריכה זאת מכל וכל

27תגובות

גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים, עורך נועם זדוף, הוצאת כרמל, 2012, 413 עמודים


“אני שם לב לעתים שאני מרבה לשקר: אני נתון בסכנה גדולה של כתיבת אגדה היסטורית על עצמי והצדקתה, אגדה שבחלקיה המהותיים - לא בפנימיותה אלא בחיצוניותה - אינה אלא אגדה”. דברים אלה כתב גרשם שלום ב–4 בינואר 1917 ביומניו האישיים בטרם ימלאו לו עשרים. ניבא וידע את שניבא, כה היטיב לטוות ולהפיץ אגדות היסטוריות על עצמו עד שהכל נשבו בקסמן ‏(כולל הוא עצמו‏). אך כאן נעסוק בעיקר באגדה היסטורית שטוו שונאיו, אגדה שתוספת אחרונה ומבורכת זו למדף הספרים של השולמולוגים מפריך בהצלחה רבה.

אישיותו הדומיננטית, סמכותו המדעית, חוכמתו המעוררת יראה ושלל תכונות מופלאות ומפחידות שבזכותן ניצב משכמו ומעלה בכל פורום שבו השתתף, כמו חברוּ יחד ליצור דמות גדולה מן החיים, שאילצה את מיטב תלמידיו להתאמץ קשות כדי להגיע לקרסוליו; והיו שהצליחו. יוסף וייס, ככל הנראה הקרוב אליו מכל תלמידיו, ומי ששלום הועיד אותו לרשת את כיסאו, ניסה - ונשרף כמו פרפר לילה הנמשך אל האור.

שנים אחדות לאחר מותו ב–1982 התפרסמו על שלום דברים שלא היו ממהרים לפרסמם כל עוד היה האריה הזקן בחיים. שמו הוכפש פעם אחר פעם בשל יחסו האכזרי כביכול לתלמידו יוסף וייס. נאמר על שלום שפסל את עבודת הדוקטור של וייס, ובכך אילץ אותו לכאורה לרדת מהארץ ב–1950 וגם קירב את מותו הטרגי באוגוסט 1969 כששלח יד בנפשו באנגליה. בטרם נפנה לפרשת פסילת הדיסרטציה, נתוודע בקצרה לדמותו ולאישיותו של יוסף וייס. הוא נולד למשפחה מתבוללת בבודפשט, נמשך ליהדות האורתודוקסית - כמו שלום בצעירותו - ולמד שנתיים בסמינר הרבנים הניאולוגי ‏(רפורמי‏) בטרם יעלה לארץ כדי ללמוד שירת יהודי ספרד בימי הביניים באוניברסיטה העברית. ואולם “...הארץ אינה מעניינת אפילו טיפה - או, אם לומר באופן קצת פחות נחרץ: מעניינת אותי רק טיפה” כתב ב–28 במארס 1940 לחנה סנש, שהיה בין מעריציה, והוסיף: “מה שמאכזב את האדם הוא אותה לאומנות בעלת האש היוונית, שמוטב היה להשאירה באירופה... האידיאולוגיה הציונית העוברת לסוחר היא, במרבית המקומות, שטחית או ברוטאלית, ונדמה לי שהגיע הזמן לרענן קצת את דרך חשיבתה באידיאולוגיה ‘המתבוללת’, ‘בת המאה הקודמת’, המוקעת כישנה ומופרכת”.

איור: ערן וולקובסקי

אבל עד מהרה נשבה בקסמו של שלום והיה לאחד מתלמידיו הקרובים ביותר; שלום אף דאג להעסיקו תחת חסותו במכון לחקר הקבלה שפעל בין כותלי ספריית שוקן בירושלים.
וייס הלך מחיל אל חיל. מעל דפי “הארץ” פירסם מאמרים מקוריים על החסידות ובייחוד על ר’ נחמן מברסלב. רבים ראו בו כישרון עולה. נראה שבאותן שנים גם ביקש להידמות למורו הדגול. כך, למשל, בהתכתבותו עם זלמן שוקן, פטרונו של המכון לחקר הקבלה, הציע שיכין קובץ מקורות של ספרות חב”ד - תחום בקיאות נוסף של וייס - על פי הדוגמה של קובץ בגרמנית, “סתרי בריאה על־פי ספר הזוהר”, שהכין שלום לסדרה של הוצאת שוקן בגרמנית ב–1935 ‏(ושזכה להצלחה רבה‏).

ועוד דוגמה: באחד באפריל 1945 הכין “דין וחשבון על עבודתי” בספריית שוקן: “...הכנתי עבודה על התיאוריה של הדיאלקטיקה של ר’ נחמן מברסלב. מחשבתו ה’דיאלקטית’ של ר’ נחמן מבוססת על תורה מעובדת של הדיאלקטיקה ‏(‘הקושיא’‏). האנטינומיה אינה מעמד הכרחי של החשיבה האנושית בלבד, אלא מעמד הכרחי של המציאות בכלל. לעומתה עומדת אמונתו הפרדוכסלית של המאמין. העבודה מבקשת לעמוד על האופי האכסיסטנציאלי של מחשבתו של ר’ נחמן, העושה את תורתו ל’תיאולוגיה דיאלקטית’ אמיתית”.

דברים אלה - המעידים שעל עבודת הדוקטור שלו וייס שקד במסגרת עבודתו במכון לקבלה - משקפים עמדות ששלום עמל על גיבושן באותן שנים שבהן כתב את חיבורו הגדול “שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו” ‏(1957‏). נראה שבעיני רוחו של וייס השאפתן, ר’ נחמן מברסלב עמד להיות לו מה ששבתי צבי היה למורו.

וכאן פרצה מחלוקת. היטיבה לתאר אותה תלמידה אחרת של שלום, שהיתה ידידה קרובה של וייס ומהמגוננים על שמו, פרופ’ שרה אורה הלר וילנסקי ‏(בכרך ג של “איגרא”‏), כשעמדה על הסתירה הקשה שווייס היה נתון בה: וייס חש כלפי שלום “אהבה ללא מצרים... אהבה טוטאלית, מלווה לעתים בהתפרצויות של קנאה ובחרדה מפני כל סימן של דחייה אפשרית מצד האב־המורה”. עם זאת, היו ביניהם ויכוחים נוקבים על פרשנותו של וייס לדמותו ולדרכו של ר’ נחמן. על כך נוספה תשוקתו העזה של וייס לנסוע ללמוד בחו”ל ולהשתלם במיסטיקה כללית ובמדע הדתות, וגם רצון להפנות עורף למדינת ישראל המעיקה, תאבת הכיבושים ורוויית הלאומנות, רצון ששלום ודאי ניסה כמיטב יכולתו למתן ולרסן.

כסימן למשבר, וייס סיים בחיפזון את הדיסרטציה שלו ומיהר לעזוב את הארץ בלי לומר דבר לשלום. אך, כפי שהתברר עד מהרה, עבודתו היתה בעייתית מאוד. ובנוסף: נראה שווייס לא הגיש אותה לעיונו של שלום פרק אחר פרק, כמקובל, אלא הגיש את העבודה כולה - וברח. האם התקשה להמשיך ולהתפלמס עם מורו ורבו ‏(וסיבותיו עמו‏)? או אולי דווקא חש ביטחון עצמי מופרז וסבר ששלום לא יעז להכשילו?

בחוות דעת יסודית ששלח שלום ב–14 במארס 1951 - ראיה לזמן הממושך שהעבודה היתה בידיו ולהתלבטויותיו - הוא מצא כמה טעמים לשבח את “תיאוריית הדיאלקטיקה והאמונה של ר’ נחמן מברסלב”: “שלושת הפרקים הראשונים מהווים תרומה חשובה ומקורית מאוד... ואילו היו מהווים יחידה סגורה בפני עצמה, הייתי ממליץ על קבלתם כעבודת דוקטור מפני ההעמקה ומקוריות הפירוש שבהם”. ואולם, “לדאבוני, אינני יכול לומר כזאת על הפרק האחרון, המכתיר, של הדיסרטציה, ומכל שכן על חלק גדול מהנספחים... נוסף לזה, עלי לומר שבעיקר הנספח ג’ ‏(עמ’ 108–119‏) מפתח הנחות ודעות מרחיקות לכת ביותר שהמחבר לא הביא עליהן כל הוכחה המתקבלת על דעתי. אני רואה בפרק זה, כמו בכמה עמודים אחרים כאן, סטייה מפוקפקת מאד מדרכו של מחקר ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים ביותר... מכיוון שהמחבר עזב את הארץ, אין אני רואה כל אפשרות לקיים עמו דיון אישי כפי שהיה נחוץ, כדי שהעבודה תתוקן בצורה שתתקבל על דעתי”.

גם אי אפשר שלא להבחין שמדובר בעבודה קצרה למדי ‏(138 עמודים בסך הכל‏), בלי תוכן עניינים, בלי תקציר באנגלית ‏(ובלי סיכום של ממש‏); ובכלל, העבודה נראית כטיוטה ראשונה שהוכנה בחיפזון ולא כעבודה האמורה להיות מוגשת למורה שנודע בקפדנותו: בעבודה מאות טעויות הדפסה ובעמוד 116, באותו נספח ג’ “ידוע לשמצה”, מספרן תריסר ויותר. האם היה מחסורו של וייס גדול כל כך עד כי נאלץ להדפיס שלושה עמודים ‏(135–137‏) על נייר חשבון? ומדוע שמו על השער הוא “גיאורג” ‏(כשמו בהונגריה‏)? האם סבר שזה המקום המתאים להכריז שלא התערה ושבכוונתו להסתלק?

הדיסרטציה הבעייתית קרעה קרע עמוק ביחסים בין המורה לבין תלמידו המעריץ. המצוקה האישית־פסיכולוגית והאקדמית של וייס היתה קשה והעמיקה עוד יותר בשל קשייו הכלכליים באנגליה, ששם הגיע עד פת לחם ממש ‏(הוא ורעייתו הראשונה, מרים וינר־וייס‏). בסופו של דבר מחל על כבודו, וגם לא עמד בפני געגועיו למורו האהוב, ולאחר שתיקה מכבידה חידש את הקשר אתו, שטח לפניו את מצוקתו, ושלום אכן לא הכזיב: הוא דאג לכך שתלמידו האהוב והמוכשר ביותר יקבל את מלגת ורבורג היוקרתית, ובכך הבטיח את ראשית שיקומו המקצועי; על כך הוסיף מכתבי המלצה לרוב, שסייעו לווייס למצוא מקומות עבודה ראויים, אקדמיים.

רק בזכות תמיכתו המוחלטת של שלום זכה וייס שקובץ מאמרים פרי עטו על הר’ נחמן מברסלב, מהם המבוססים על שלושת הפרקים הראשונים המעולים של הדיסרטציה שלו, יוכר כעבודת דוקטור ב–1961 - הליך חריג אך מקובל ברוב מדינות אירופה - והוא יכול היה להתחיל בקריירה אקדמית, שאליה שאף בכל לבו, ואף להגשימה ‏(ובאותה שנה נשא לאשה את אשתו השנייה‏).

201 המכתבים המכונסים כאן ‏(בתוספת כמה נספחים שנבחרו היטב‏), המוארים ומוערים כדבעי, מספקים לנו תמונה של ידידות עמוקה בין שני תלמידי חכמים המחליפים תדיר חידושים שחידשו ועמדו לחדש, וכמו מתחרים זה בזה בדברי הלצה ושנינות; ולכותב שורות אלה נראה שבתחום זה לפחות התלמיד עלה על רבו: נדמה שהעברית של וייס, שהחל לרכוש אותה בערך באותו גיל שבו החל שלום, זורמת, עסיסית וטבעית יותר מזו של שלום, אף שדיבר בה עשרות בשנים.

וכמובן, הכרך משופע, וכיצד לא, בדברי רכילות: מי קוּדם למה? מי פירסם מה? מי אמר מה על פלוני? ועוד ועוד. בכרך שלפנינו, וייס, השותף הזוטר בתכתובת, נראה כעושה מאמצים רבים לרכוש את לבו של מורו ולשעשע אותו, אך הוא עושה זאת בטבעיות ובחן כה רב, עד שהדבר כמעט בלתי מורגש. בתקופה זו, השנים 1948–1964, מספר המכתבים של שלום לווייס כמעט כפול ממספר המכתבים של וייס לשלום ‏(אך, כפי שנראה בהמשך, היחס הזה עתיד להשתנות‏).

ממשחקי הלשון נופל על לשון והלצון בכלל הרבים מספור שבהתכתבות זו נסתפק באלה שבפיסקת הסיום של מכתבו של וייס מ–6 בינואר 1957, הפותחת בחידוד האומר שמחזהו החדש של ברנרד שו, “פיגמליון”, הוא his greatest hit since Buber, והפיסקה מסתיימת בחידוד נוסף: “שמעתי כאן באנגליה מפי מגידי אמת וותיקי הציונים שבווינה, כי בשעה שגבהּ טורא בין הרצל הזקן לבובר הצעיר ‏(שהיה, לצד וייצמן, ממנהיגיה של “הפרקציה הדמוקרטית” האופוזיציונית‏) במערכת של ‘די וועלט’ ‏(ביטאון התנועה הציונית, בגרמנית‏) בווינה, אמר הרצל לשאר חברי המערכת בכעס: ‏(בתרגום לעברית‏) ‘בובר אינו שם משפחה, אלא קומפרטיב ‏(Komperativ‏)” ‏(שם, עמוד 134‏): משמעות המלה Bub בגרמנית היא “ילד” או “נער”, ומכאן ש”בובר” פירושו מי שהוא “יותר ילד”, כלומר “ילדותי” או “מתיילד”. דברים כאלה ודאי היה בהם כדי לשעשע את שלום, שמצעירותו הרבה למצוא פגמים במורה דרכו החשוב הראשון ביהדות ובציונות ולא טרח להסתיר זאת.

על אף בדיחוּת הדעת ודברי השנינות הרבים במכתביהם של שלום ושל וייס כאחד, שורה עליהם צל כבד - מחלת הנפש של וייס, סכיזופרניה. זדוף, על־פי בקשתה של גרושתו השנייה של וייס, ארנה, סטודנטית גרמנייה שהתגיירה כדי להינשא לו, מתאר את מחלתו הקשה בדברי ההקדמה הרגישים שלו, ואת ההתכתבות המרתקת הוא מסיים עם התפרצותה של מחלתו. אך אי־אפשר להתעלם מהסימנים הראשונים לאפֵלה שהייתה עתידה לרדת עליו. כך, למשל, במכתב לשלום מ–10 במארס 1953 כתב וייס: “...לפני כמה שבועות רופאים הציעו לי ליכנס לבית־חולים מפני מרה שחורה, מילנכולי”ה אקוטי”ת בלע”ז, ובקושי גדול העברתי את רוע הגזירה, לפום שעתא על־כל־פנים. אבל עכשיו חוזר אני לאיתני ולהכעיס את ר’ חיים ולהרגיזו במאמרים הבאים לקראתנו לשלום ולמלחמה” ‏(שם, עמוד 97‏).

ר’ חיים, שהשתייך למחנה החסידים בניו יורק, הטיל ספק בהישגיו המחקריים של וייס בשל היותו לא־חסיד.

מדאיגה לא פחות היתה העובדה, שאשתו הראשונה של וייס, מרים, גם היא סטודנטית של שלום, לקתה במחלת הנפש שווייס היה עתיד ללקות בה, ובאורח קשה כל־כך, שהיה צורך לאשפזה. מפיו של זדוף למדתי, שמהיומנים של וייס עולה שהוא נשאהּ לאשה אף שידע שהיתה לה היסטוריה של אשפוזים על רקע פסיכיאטרי ‏(ולכן סירבה להביא ילדים לעולם, למגינת לבו‏).

שלוש שנים אחרי נישואיו לאשתו השנייה, ארנה, ואחרי הולדת בנם עמוס, כשהכל, לכאורה, זרם למישרין והעתיד נראה ורוד - החל תהליך ההידרדרות של וייס אל תהומות השיגעון. אחד מסימני ההידרדרות היה חשדותיו שעמיתיו מבקשים את רעתו, מוציאים את דיבתו רעה, חותרים להכשיל את קידומו או רוצים לסלקו. וכאן מסתיים הכרך, אף שחליפת המכתבים נמשכה, ובאינטנסיביות רבה יותר ויותר. בימי מחלתו, עד להתאבדותו, שנים שבהן ידע וייס עליות ומורדות, הלכה וגברה תלותו הרגשית של וייס בשלום. ושלום נענה למצוקותיו של וייס. עכשיו כבר לא היתה אסימטריה בהתכתבותם כבעבר - שלום תמיד מצא את הזמן לכתוב לו מכתבים, מהם ארוכים למדי, כל שבועיים־שלושה.

לכרך שלפנינו יש הרבה מעלות ורק על מקצתן עמדנו בחטף. אך אין להתעלם מכך, שחלק ניכר מכוחו הוא שואב ממה שלא כתוב בו, מהמשיכה, אולי בעל כורחנו, שאנו חשים למראה של אדם טובע הקורא לעזרה, אדם שאת גורלו הוא חורץ בידיו שלו על אף מעלותיו. כמו בטרגדיה אמיתית אנחנו צופים בשני הגיבורים העשויים ללא חת, הפועלים מתוך מניעים נעלים, ובכל זאת גורלם - או, לפחות, גורלו של אחד מהם - נגזר.

כאמור, ההתכתבות בין וייס לבין שלום נמשכה כחמש שנים אחרי שהקובץ שלפנינו נקטע בפתאומיות בשל החמרה במצבו של וייס. אבל גם אחר כך עברו על וייס זמנים של בריאות נפשית, שלאחריהם שקע שוב במחשכים ואחר כך חזר לאיתנו, והמעברים בין מכתבים שכל־כולם עומדים בסימן מחלתו למכתבים שבהם הוא שפוי לחלוטין ומכתבים שהם תערובת של שפיות ואי־שפיות - המעברים האלה מבטלים את החציצה הברורה, כביכול, בין שני מצבי נפש מובחנים אלה.

להלן נוסח המכתב האחרון שכתב שלום לווייס, על נייר מכתבים של הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, ושמספרו הסידורי 134 במניין המכתבים שכתב לידידו הצעיר מראשית שנת 1964.

26.8.1969
פרופ’ וייס היקר,
כמה נשבר לבי כשראיתי ממכתבך כי אתה מוסיף להתייסר בייסורים ובאיומי מחלה, ואני חשבתי לפי מה שאמר לי מישהו בימי הכינוס בירושלים כי מזמן כבר יצאת מבית החולים וששהית שם רק ימים מספר. אתה רואה שאנו מקבלים אינפורמציה לא־נכונה. ‏(...‏) אני מקווה שחששותיך לגבי עתידך מופרזים ואף בלתי מיוסדים מעיקרם. אני יודע מה קשה לך בחיי הבדידות. אני יודע כמה קשה לדעת אם בדידות זו באה מפני שדחית אנשים שביקשו חברתך או מפני שנגזרה עליך מבפנים, מפני שבחרת בה. אינני יכול לענות על כך. ועכשיו כשאתה מתגעגע לחברת חברים, אתה שקוע בין חומות של בדידות, ואוי לנו מפני בדידות הרוח. לעומת זה, אמרו לי שניים שלושה אנשים שראו אותך בלונדון, שהיית מזהיר ומבריק ללא מעצור בשיחתך ‏(...‏) - והנך רואה כמה אתה מסוגל להתגבר ולהתחזק, ואנשים שמסרו לי על שיחותיהם עמך לא ידעו כלל על אותו בית הסוהר של הקליפות שאתה מרגיש או מוצא את עצמך בתוכו. ‏(...‏)
אני מאחל לך כל טוב, רפואה שלמה ושנה טובה ולכל ישראל.
גרשם שלום

את ההקדמה לספרו מסיים זדוף במלים אלה: “בפברואר 2008, בזמן הכנת הספר לדפוס, עמוס וייס, בנם של יוסף וארנה וייס, שם קץ לחייו לאחר שנים רבות של ייסורי נפש קשים. יהיה ספר זה מוקדש לזכרו”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו