בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיפה כחומר לשירה טובה

עיקר הקסם בספר “קולנוע בכיכר” של מרגו פארן הוא היכולת להפוך את חיפה שלה, לא חיפה מלמעלה, אלא שיטוטי חיפה דלמטה, למשהו אחר, חלומי

תגובות

קולנוע בכיכר, שירים וציורים, מאת מרגו פארן, ספרי גזוזטרה, 2012, 59 עמודים


הספר “קולנוע בכיכר” של מרגו פארן הוא ספר צנום, ראה אור בהוצאה פרטית, אולי אפילו הוצאה עצמית, ומשולבים בו ציורי צבע יפים. פארן אינה שייכת ל”סצינה”. היא גם אינה צעירה, לא מפרסמת בפייסבוק, ובשירתה כמעט שאינה משתמשת במטאפורות. מה שנבנה בשיריה הוא קול אישי מיוחד, שבשלו אני קורא את שיריה כמכושף, בפעמים שבהם היא שולחת לי את הספרים הללו שהיא מוציאה לאור מכספה, תמיד עם ציורי צבע.
בעיר התחתית / בתי האבן / שליד בתי המלאכה / מעוררים את געגועי / לְבית.

במרכז השיר ניצב הגעגוע לבית, שהוא חלק משלם לא קיים. איני יודע מהו השלם, אבל הגעגועים לבית כלשהו כאן אינם נבנים מגעגוע “מבפנים” ‏(ארון ספרים, מיטה, מנורת קריאה‏). ההחלטה לחדול מכתיבת השיר, אחרי המלה האחרונה, כמו ההחלטה להתחילו מהעיר התחתית, לעבור כמו מצלמת קולנוע, מבתי המלאכה אל בתי האבן, הן המשרתות את הכאב המאופק, שמעבר לו אין דבר, אלא געגוע לבית כלשהו, בתוך הנוף הזה, המצויר בשלושה “צילומים”: עיר תחתית, בתי מלאכה, בתי אבן. העובדה שהשיר מצליח להעביר את הגעגוע העז קשורה גם בהחלטות הנזיריות הללו, כולל השימוש במטונימיה - הפיגורה המובהקת ביותר של הגעגועים. הנה עוד דוגמה:

קניתי בחנות אחת / שני פנקסים / לרישום חשבונות / שאני לא רושמת / הייתי מוצאת / כאלה / במגרות של אבא שלי / היכן שהוא החביא אותם וקיווה.

ירון קמינסקי

פארן בוחרת באפור, בלבן, במה שאין בו “יופי טבעי”, כדי להעלות את ההיפך הגמור, כלומר את היופי. האב כבר איננו, עסקיו היו כושלים, מן הסתם, והבת, ממרחק הזמן, המתגעגעת, קונה לעצמה את הדבר הכל־כך לא שימושי מבחינתה, פנקסי חשבונות כפֶטיש, שהוא תמיד מטונימי במהותו, כגעגוע לאבא.

כך כותב לאקאן על המטונימיה ‏(כניגוד למטאפורה‏): “מדברים על טיבה הקונקרטי של הלשון אצל הילד... מישהו סיפר לי ממש לאחרונה, איך ילדו בן השנתיים וחצי תפס את אמו, שרכנה עליו כדי לומר לו לילה טוב, וכינה אותה: ‘ילדה שמנה שלי, מלאת אחוריים ושרירים’. לשונו של הילד מטונימית”. ואכן, יש תום בשירה המטונימית הטובה, כמו זו של פארן, יש תום שהמשורר חייב לקבלה כנקודת מוצא, תום של ילד מחפש את אמו, או את אביו.

ואולם, עיקר הקסם בספר הזה של פארן הוא מהיכולת להפוך את חיפה שלה, לא חיפה מלמעלה, אלא שיטוטי חיפה דלמטה, למשהו אחר, חלומי: עיר ולידה ים, והצירוף הזה הופך את השירים לחלומות, גם אם אין בהם מטאפורה אחת ‏(שהיא פיגורה חלומית, כידוע‏).

הרחוב הזֶה היה פעם ים / והים הזֶה / ‏(כך הראה לי / מישֶהו‏) / ממשיך לחלחל / ולעלות בקירות / ואני הולכת / עליו / ומקשיבה / ‏(גם לקולות של הפלגות‏).

בכלל לא חשוב אם המראות הללו כבר אינם חיפה. אלא “סתם” עיר, שחיפה מעניקה לה את התבנית העמוקה. מוזר, כמה משוררים מסרבים להיות משוררים חיפאיים, כמה מעט כותבים על העיר הזאת באמת, למרות יופיה ה”טבעי”, ויופיה ה”לא טבעי”, ואיך זה שדווקא מרגו פארן מצליחה, באמצעות חלקיה ה”לא טבעיים”, להופכה למוקד של חלום. הנה שיר, בלי שורות קצוצות, המתחיל כך:

באתי אל טבריה והתפלאתי שמדברים פה עברית. ראיתי את בתיה שחלקם שחורים מאבני הבזֶלֶת. אספתי לי שתיים קטנות ושוב תהיתי על האבנים השבורות האלֶה שהרי הן באות מבֶטֶן האדמה. רציתי להיות חלק ממנה אבל איך אני יכולה להרגיש אֶת זֶה הרי אין לי כאן בית?

לב העניין בספר הזה הוא השיטוטים, עמוק לתוך החלום. אט אט נבנית דמותה של אשה בודדה, אינה מדברת עם אף דמות בשיריה, תמיד מגיעה לתוך מקומות חשוכים, או ליד הים, שואלת את עצמה כיצד הגיעה לכאן, והסיטואציה החלומית הזאת חולשת על כל היתר.


בשיר הבא, החלום מושל בלי אף מטאפורה:
היתה אצלי / שמלה / שראיתי עצמי / רוקדת בה גם פלמנקו / זקופה ומתגרה / ‏(גם אם אני לא זוכרת צעדים‏).

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו