בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פצעי עולמה הפנימי של מרים ילן־שטקליס

מאחורי שירי הילדים של ילן־שטקליס שאיירה בינה גבירץ מסתתר סיפור אפל, של מי שבעלה ביכר על פניה את זו ששיכנה בביתה כדי שתאייר את ספריה

99תגובות

שתי הצרות זכו לעבור את גיל השמונים כשהן גרות לבדן בשכונת רחביה בירושלים. שתיהן לא ילדו ילדים וחיו חיים צנועים בדירות קרקע קטנות. הצרה הוותיקה היתה נשואה לבעל רק עשר שנים. היא גרה ברחוב אברבנאל פינת אבן שפרוט. הצרה הצעירה, שגרה ברחוב האר”י, ליד דרך עזה, זכתה לחיות לצדו של הבעל עשרים ושמונה שנה. הצרה הוותיקה, השברירית למראה, רצתה להישאר ילדה כל ימי חייה. לחייה היו ורודות ובבגדיה בלט תמיד הצבע הורוד, ארונות מטבחה היו מצופים בטפטים ורודים. הוותיקה, מרים וילנסקי שמה מלידה, התגלתה לימים כמחברת שירים לילדים, שבהם היטיבה לחדור לעולמו של הילד ולהאניש את החפצים עמם בא במגע.

הצרה הצעירה, בינה גבירץ שמה, היתה מאיירת יפה ואופנתית שהעריצה את הבעל, שהיה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה. היא מתה ב–2008 והיא בת 95 שנה. הבעל, שהעדיף אותה על צרתה הוותיקה, היה הפרופסור הנודע לפרהיסטוריה וארכיאולוגיה משה שטקליס, שגולת הכותרת של הישגיו היתה גילוי “התרבות הירמוּכית”.

הוא מת ב–1967, כארבעים שנה לפני אשתו השנייה. בינה גבירץ הוסיפה לגור בדירתם המשותפת עד יום מותה. היא השאירה את רהיטי החדרים כפי שהיו בהיות הבעל בחיים. בחדר הגדול נותרה הספרייה הגדולה של שטקליס ולידה שולחן הכתיבה שלו. ליד החדר הגדול היה חדר קטנטן ובו שולחן הכתיבה שלה, שעליו עבדה וציירה. היא לא העזה לשבת על כיסאו, ליד שולחן העבודה שלו. בדברה עליו, הזכירה תמיד את “משה שלי”.

האשה הוותיקה, מרים, הכירה את משה שטקליס בארץ לאחר שנמלט ב–1928 מרדיפות המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. האיש, שהתעניין בעבר, כסטודנט לארכיאולוגיה, באתרים פרהיסטוריים בברית המועצות, עבד אחרי שעלה לארץ בייבוש ביצות כבארה ברמת הנדיב. כוכבו החל לדרוך כשגילה ליד הביצות את מערת כבארה הפרהיסטורית, ובה שלד של האדם הקדמון, שכונה “משה” על שמו של מגלהו. מכאן ואילך החלה הקריררה לנסוק. בשנת 1935 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת פאריס וב–1938 צורף לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים.

איור: ערן וולקובסקי

מרים וילנסקי, שנישאה לשטקליס בסוף 1929, שינתה את שמה למרים ילן־שטקליס. “ילן” הורכב מראשי־התיבות של שמות אביה, יהודה לייב ניסן. היא עבדה אז בספרייה הלאומית וכתבה למגירה שירים למבוגרים. רק בסוף שנת 1937 מצאה בית קבוע לשיריה. הדבר קרה כאשר הזמין אותה יצחק יציב, עורך “דבר לילדים”, לכתוב בעיתונו. כבר בכרך הראשון שבו כתבה ‏(כרך ד’‏) פורסמו ארבעה שירים שלה. מאז החל לנבוע מקור שירתה לילדים.

כאשר החליטה להוציא לאור את ספר שיריה הראשון, “אצו רצו גמדים”, ובו שירים לפעוטות, ביקשה מבינה גבירץ לאייר את שיריה. מרים שיכנה את בינה בביתה, וזו גמלה לה בהתאהבה במשה, שהשיב לה אהבה. גירושי משה שטקליס ממרים יצאו לפועל ב–1939, ומאז חייתה מרים לבדה עד יום מותה.

רבים מעריצים את מרים ילן־שטקליס בשל שירי הילדים שכתבה. השירים עברו מדור לדור ונכתבו עליהם תלי־תלם של מאמרים. אולם מעטים יודעים כי היא פירסמה שירים גם למבוגרים. שירים אלה נאספו בספר “חיים ומלים”, שיצא לאור ב–1978 בהוצאת קרית ספר, בשילוב עם סיפורים למבוגרים, מאמרים וקטעי אוטוביוגרפיה שלה. מרים היתה אז בת 78, שש שנים לפני מותה.

השירים ב”חיים ומלים” ערוכים בסדר כרונולוגי, משנת 1922 עד 1975. המועדים לא תמיד כתובים במפורש, אך אפשר לשערם.

מיום גירושיה ממשה ב–1939 נוסף מוטיב חדש לשיריה של מרים שנועדו למבוגרים. עם קריאת השיר “אתה ביקשת בי” ‏(“חיים ומלים”, עמ’ 180‏), מתברר שמשה לא היה מעוניין בילד, שעה שמרים חשקה בילד ולא במשחקי אהבים. היא מתוודה שהשירים שכתבה מילאו את מקום הילדים שלא ילדה. השיר נכתב ב–1940 ודבריו מכוונים לבעלה שעזבה:
אתה ביקשת בי משחק משעשע / אבל אני לא עליזה, לבי עצב, / ולא ביקשתי מעגֵב, ביקשתי רֵע, / ביקשתי חום היד, בקשתי תום הלב. / היה לי רע - ושמחה ללב תבקיע, / והשמחה תצית בי אש האהבה, / אבער כסנה, תיקד בי שלהבה / ולא תשחית, ולא תשחית כי אם תושיע.

ברקע השיר אפשר לשמוע את תוכחת הנביא יחזקאל לבני ישראל ‏(יחזקאל, לג, 32‏): “והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומיטיב נגֵן ושמעו את־דבריך ועושים אינם אותם”. השיר הזה רומז על כך שמרים לא חדלה לאהוב את משה לאחר גירושיה, והיתה מוכנה לקבלו חזרה.

בשנת 1943 כתבה מרים ילן מחזור של חמישה שירים ושמו “תפילה לשיר”, ובהם תיארה את התפתחות היחסים בינה לבין בעלה. בשירים ליריים אלה מסתתרים סודות שאפשר לגלותם בעזרת הטרמינולוגיה המיוחדת להם. את מחזור השירים, שהיה שמור 35 שנה במגירותיה, העזה לפרסם רק ב”חיים ומלים”, ומאז פרסומו בספר לא נכתב עליו מאומה עד כה.

בשיר הראשון של המחזור ‏(בעמ’ 221–222‏), ששמו כשם המחזור, “תפילה לאור”, היא מאשימה את עצמה על חטא האדישות ביחסה למשה בעלה:
כי ראיתיו, כי ראיתיו אחוז הלהבה / ולא אחזתי בו, / וראיתיו כשנדם וכשכבה / ולא אחזתי בו / ולא קרעתי את לבי בציפורני האהבה / ולא אחזתי בו / - - - כי לא אדע, ולא אזכר, ולא אבין / עד יום הדין.

בשיר השני ‏(“נשקת ידי”, עמ’ 223‏) מרים מתוודה על יחסה האמביוולנטי למעשה האהבה:
לא אדע אם אותך אהבתי, / או אהבתי בך חלום. לא אדע - בחיקך שכבתי, / או היה משכבך גרדום -

בשיר השלישי, “נעלי את גנך” ‏(עמ’ 224–225‏), הבנוי כבלדה, מזהירה אחות את אחותה לנעול את לבה ולהיזהר מזרים עוינים. אולם המשוררת עונה לה שלבה פתוח כעיר פרזות ובאים בשעריה “האור והליל וסופה עם צער”, ובין הבאים “הזֵד והזָר, הזר האכזר”. האם יש קשר בין הזר האכזר לבין הגרדום שבשיר הקודם?

בשיר הרביעי, “איני שוכחת עוד” ‏(עמ’ 226‏), זוכרת המשוררת שמים סוערים בליל כלולותיה ‏(שהיה ב–27 בדצמבר 1929‏):

אשר ביקשתי בא לי פתע כמתת אוהב. / אשר ביקשתי בא לי פתע כסכין בגֵו.
השימוש בביטויים מאיימים, כדוגמת “גרדום”, “הזֵד”, “הזר האכזר” ו”סכין בגב”, אומר דרשני. אשה השמדמה את משכב האהבה לגרדום היא אשה שקרוב לוודאי סבלה בעבר מחוויה טראומטית שבעקבותיה מעשה האהבה מתקשר באסוציאציה שלה עם הוצאה להורג. לא ייפלא, אפוא, שאהבתו של הבעל דעכה כשהתברר לו כי כך מרגישה אשתו כלפיו.

במדור הפרוזה של הספר “חיים ומלים” מצוי סיפור ‏(המתחיל בעמ’ 296‏), שיכול לרמוז לקורא על פתרון חידתה של מרים ילן. סיפור זה, ושמו “הגשם”, ועוד שניים נוספים, זכו לצאת לאור כבר ב–1966 בהוצאת “עקד”, בתוך ספר שכותרתו “שקר? סיפורים לגדולים”.

סימן־השאלה בכותרת הספר רומז על החידה שבסיפור. “הגשם” מסופר בגוף ראשון מפי ילדה בת 11 שעברה חוויה טראומטית הקשורה בהתעללות מינית. הדבר קרה כאשר רוכל שיכור שבידו סכין התנפל עליה ליד הנהר הקרוב לבית סבתה, וניסה לאנסה. ברגע האחרון בא לעזרתה סרגיי, הפועל שעבד כשכיר אצל אביה, ונעץ בגב האנס את סכינו. הילדה לא הסגירה את הרוצח לידי השוטרים, היא שיקרה להם ביודעין ולא סיפרה אפילו לאמה על מה שהתרחש. מאז היא נשאה כל חייה את זכר החוויה הנוראה.

אם אכן היתה מרים ילן עדה ‏(או שמא קורבן?‏) לחוויה דומה, לא ייפלא שמלים כדוגמת “גרדום” או “סכין בגב” ירדפו אחריה, ישבשו את חייה המיניים, ירחיקו ממנה את בעלה וימנעו ממנה להיות לאשה בשלה. עם זאת אין בידינו ראיות מוצקות לכך שהיא אכן עברה בחייה חוויות כאלו המתוארות בסיפור “הגשם”, או אולי רק המציאה אותן.

הנחמה היא שדווקא נקודת הראות הילדותית של מרים ילן, הבאה לביטוי בכתיבתה למבוגרים, תרמה להבנתה את חרדותיהם של ילדים בגיל הרך, והכשירה אותה ללידת שיריה הרבים לילדים, השומרים את קסמם עד היום. דוגמה לכך הוא השיר הידוע “ידידי טינטן”. ב”ספר דני”, שפורסם ב–1943, מלווה באיוריה של בינה גבירץ, מספרת מרים על ילד אהוב ושמו דני, הנושא עמו סוד הידוע רק לו, חי עמו כחבר זעיר, בלתי נראה, “ואיש עוד לא ראה אותו, ואיש עוד לא שמע אותו”:
אך הוא ישן במיטתי, / והוא אוכל מצלחתי, והוא תמיד, תמיד אִתי - / ידידי טינטן, טינטן.
הסוד הכמוס של דני על ידידו הקטן הוא שטינטן הוא הילד הרע ולא הוא עצמו. טינטן מעיק עליו מאוד, עד שאינו יכול עוד להתאפק ומגלה את הסוד לקוראיו. כמוהו, גם מרים ילן לא התאפקה, השתחררה מסודה כשהרגישה שקִצָה קרב, ופירסמה את סיפור “הגשם”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו