בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד "שומרי הסף" מצליח לקדם את הדיון בכיבוש

הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי מגיע עם הסרט “שומרי הסף”, המועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי, לצמרת העשייה הדוקומנטרית העולמית

68תגובות

סרטו המרשים ועוכר השלווה של דרור מורה, “שומרי הסף” ‏(2012‏), נפתח בדימוי דיגיטלי: מבעד לעננים, מזווית גבוהה, מנקודת המבט של המטוס הצה”לי, נראה סימון של מטרת ירי, מכונית הנוסעת בשטח העמוס של אחת משכונות הפליטים בעזה, רגע לפני שתופצץ. דימוי זה משמש כתמרור אתי לסרט כולו, שכן הוא לוכד את החלק המתעתע בעמדתנו כישראלים כלפי הפעולות האלימות המונחות על ידי השב”כ והמבוצעות בשמנו בשטחים ובעזה - קירבה וריחוק, ידיעה ואי ידיעה, רתיעה והשלמה, אשליה ומציאות.
לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני מראיין מורה שישה מראשי השב”כ, שעמדו בראש הארגון בשלושים השנה האחרונות ‏(אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין‏). כוחו של הסרט נובע מהחיבור בין הראיונות הנוקבים לבין צילומי הארכיון, שעל פי רוב, גם כשהם מתפקדים כאילוסטרציה לנאמר, עדיין הם נושאים עמם כוח של טיעון.

הבחירה המדוקדקת בחומר ארכיוני, שברובו אינו משרת איקונוגרפיה מוכרת על הסכסוך, וההצלבה בעריכה בין דברי המרואיינים, חושפות את מורכבות ההתמודדות של הסרט עם השאלות האתיות הכרוכות באלימות הכיבוש. סרטים נוספים בעשור האחרון ‏(כמו “לבנון” של שמוליק מעוז ו”בופור” של יוסי סידר‏), התמודדו עם שאלות אתיות הנוגעות לכיבוש ולסכסוך, אך בעיקרם נטו להציג עמדה אידיאולוגית דו־משמעית של קורבנוּת הרואית. סרטו של מורה מצליח ללכת צעד אחד קדימה.

ראשית, הוא עוסק בכובש, במעוול, בלי שיעניק לו ולוּ לרגע עמדה של קורבן. שנית, הוא מערער את הנחותינו המוקדמות. הוא חושף, למשל, את הדמיון הלא צפוי בין ששת מרואייניו, שכולם מותחים ביקורת על אזלת היד וההתנערות של ממשלות ישראל לדורותיהן מחתירה להסדר מדיני עם הפלסטינים. תיאור ששת המרואיינים את תאוות המלחמה הטבולה בדם של הדרג המדיני מחריף את תיאור רצח רבין, המופיע בלב הסרט כפצע.

יחד עם ההישג שבהעלאה נוקבת של השאלות הקשורות בדרכי ההשגה של שליטה מתמשכת על עם אחר, ובאכזריות המובנית של המלחמה בטרור, “שומרי הסף” משמר גם את פנטסיית “מאחורי הקלעים”. פנטסיה זו מציגה את הילת המודיעין סביב פרשיות עלומות בכפיפה אחת עם המלאכה המלוכלכת שמבצע אותו מודיעין עצמו.

מורה משכיל לא לממש את דרגת הפנטסיה שהנציח, למשל, סרט כמו “חיים של אחרים” של פון דונרסמארק ‏(גרמניה, 2006‏), שבו הופך איש ה”שטאזי” את עורו ומסייע למתנגד למשטר המזרח גרמני. מורה משתדל לאזן בין שימור הפנטסיה של “מאחורי הקלעים” ‏(למשל, בסיפור איתור והריגת יחיא עייש, “המהנדס”‏) לבין ייצוג חלק מהעובדתיות הקשורה בזוועת העבודה של השב”כ.

צפייה בסרט הדוקומנטרי המצוין “שלטון החוק” של רענן אלכסנדרוביץ’, המתאר את מערכת המשפט בשטחים, יכולה להשלים את התמונה. אלכסנדרוביץ’ דן עם יועצים משפטיים, תובעים ושופטים צבאיים ושופטי בג”ץ בשיטות החקירה והעינויים של השב”כ, באינפורמציה שנאספה על ידי השב”כ והובילה להריסת בתים, לנישול פלסטינים מאדמותיהם, להגבלות על חופש התנועה, לגירוש, למעצרים מנהליים, להוצאה להורג ללא משפט, ועוד.

הדיון המדוקדק שאלכסנדרוביץ’ עורך בהכשר המשפטי לפעולות הכיבוש חושף את הצד האפל של עבודת השב”כ ללא כל רובד פנטסמטי. המחווה האסתטי ש”שלטון החוק” עושה ל”ילדה רעה” של מיכאל ורהובן ‏(גרמניה, 1989‏), אינו מעיד רק על שפה קולנועית מובחנת אלא גם על אמירה אידיאולוגית בלתי מתפשרת.

הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי מגיע עם “שומרי הסף”, המועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי ‏(יחד עם “חמש מצלמות שבורות” של עימאד בורנט וגיא דוידי‏), לצמרת העשייה הדוקומנטרית העולמית. אין ספק, כי דרכו של הקולנוע הדוקומנטרי נסללה בזכות הקולנוע הישראלי של העשור האחרון, מאז “עטאש/ צימאון” של תאופיק אבו ואיל ו”אור” של קרן ידעיה, דרך “ואלס עם באשיר” של ארי פולמן ועד “הערת שוליים” של יוסי סידר - שזכו בפרסים היוקרתיים ביותר בפסטיבלים מרכזיים בעולם.

הצלחת הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי היא גם חלק מהשגשוג חסר התקדים של הקולנוע הדוקומנטרי העולמי דווקא בעקבות הערעור הפוסט־מודרני על ההבדל בין מציאות ובדיון, ופריחת ז’אנר הריאליטי. גם במובן זה, ל”שומרי הסף” מעמד ייחודי. חשיבותו חורגת מהפרוורסיה הבלתי פתירה של “הדירה” ‏(ארנון גולדפינגר‏), מההומניזם האקטיביסטי של שותפות עם האחר הפלסטיני ב”חיים יקרים” ‏(שלומי אלדר‏), ומהגילוי המסעיר של סרט נאצי ב”שתיקת הארכיון” ‏(יעל חרסונסקי‏) - כולם סרטים שזכו בפרסים ובקהל אוהד בארץ ובעולם.

יחד עם “שלטון החוק”, מוביל אותנו “שומרי הסף” מעבר לרובד הביוגרפי אל הסרט ההיסטורי מבוסס־התחקיר ובעל אומץ הלב הפוליטי כדי להטריד את מנוחתנו, להוליך אותנו ככל שביכולתו אל הסף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו