רות בקי־קולודני
רות בקי־קולודני

ביום קיץ חם ולח, כשמסיכת עננים נוגה כיסתה את שמי פטרבורג, ואדים ערפיליים עלו מהנְייבָה, התקדמה כרכרה בטפיפה קלה לעבר הסימטה הטטארית. כשהגיעה ל”בית הדירות השכורות” מס’ 14, ירדה ממנה הנסיכה הצעירה גגארינה. עניין היה לה לסטודנט למשפטים אוסיה טרומפלדור, ובאה לשוחח אתו על כך. טרומפלדור לא היה בחדר השכור שלו, והנסיכה חזרה לכרכרה, והורתה לרכּב לחזור מיד לביתה ברחוב המכובד שפלארניה. בשובה כתבה לטרומפלדור מכתב קצר, ובו הודיעה שהיא מעוניינת לראותו בעניין החשוב לו, ורשמה את כתובתה ואת הזמן שבו תמתין לו. הנסיכה היתה מעוניינת לסייע לו בהגדלת הפנסיה הצבאית שלו לאחר ששוחחה עם שר הגדוד ניקולאייב. היה זה ב–19.8.1908, לפני יותר ממאה שנים.

טרומפלדור שידע על כוונתה, כתב מיד לאביו שאינו מעוניין בהעלאה בדרגה ברוסיה, מאחר שהוא מתכוון לעלות לארץ־ישראל ולהקים שם קבוצה שיתופית. אם תפרוץ בארץ מלחמה, כתב, לא משנה לו מה תהא הדרגה הרוסית שלו כי בארצו יילחם ממילא כקצין אף־על־פי שהוא מוכן גם להילחם בה כחייל פשוט.

“ומאמין אני שיום יבוא, ואני עייף ומיוגע מעבודה קשה סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותי אני, בארצי אני, ולא יאמר לי איש ‘לך לך נבזה מפה’, ואם אפול בקרב מאושר אהיה יודע לשם מה אני נופל”.

יוסף טרומפלדור
יוסף טרומפלדור, איור: ערן וולקובסקי

טרומפלדור שמע כבר בנעוריו קריאות “ז’יד”, לא התקבל לתיכון הריאלי בשל “נומרוס קלאוזוס”, ונכח בגילויי אנטישמיות. כבר אז חלם על חיי עצמאות בארץ ישראל שאותן שנים הוקמו בה מושבות וניטעו בה כרמים.

בראשית לימודי המשפטים בפטרבורג התקיים טרומפלדור ממתן שיעורים פרטיים בנוסף לפנסיה הצבאית שלו, ולאחר מכן עבר עם חברים לדירה שכורה בת שלושה חדרים. בדירה התגוררו אתו דוד בלוצרקובסקי, חברו מימי מלחמת רוסיה־יפן ב–1905 וכן אחותו דורה ושתי חברותיה. כולם היו צעירים שגדלו על סיפורי המהפכנים הרוסים, עברו את מהפכת 1905 ויצאו לעיר הגדולה ללמוד מקצוע.

היתה זו תקופה של שידוד מערכות. העולם הישן נסדק, בני איכרים למדו באוניברסיטאות והצאר באטיושקה כבר לא נחשב כל יכול. טרומפלדור ובני חוגו הושפעו מתחיית העם הרוסי והרבו להתווכח על הדרכים לפעול גם לתחיית עמם היהודי. בשעות הערב לאחר שחזרו לדירה מהאוניברסיטה, הזמינו חברים וניהלו שיחות ערניות סביב השולחן והסמובאר החם, ודבריהם התלהטו מתוכניות למיזוג ציונות וסוציאליזם.

בין באי דירת הסטודנטים היתה בלה קובנר, צעירה נמרצת וחיננית מהעיירה קלינצי באוקראינה שלמדה רוקחות, ובאמצעותה התוודע טרומפלדור גם לשני אחֶיה, והחל להתכתב אתם. בתיקי טרומפלדור ב”ארכיון הציוני המרכזי” שמורים מכתביהם הארוכים. הם כותבים שהמסורת, שהיתה חומה סינית ששמרה על העם היהודי, התערערה, ובמקומה ראוי שתבוא הציונות, אך יש הרבה מהמורות בדרך.

בין באי הבית היתה גם הצעירה ליזה גשלין שבאה לפטרבורג מהעיר רומני באזור פולטאבה באוקראינה. רומני לא היתה עיר גדולה, אך היתה בה תנועה ציונית ערה, וממנה עלו בין היתר פנחס רוטנברג וחיים ארלוזורוב. ליזה גשלין, שהיתה תוך זמן קצר לידידה קרובה של טרומפלדור, סיפרה לו על החוג הציוני בעיר מגוריה ועל בחור צעיר בעל נפש של משורר, החולם בלהט ואכפתיות על חיי קבוצה בארץ־ישראל, ארץ התנ”ך. הנער הזה, גרישה ‏(צבי‏) שץ, היה לימים לסופר הראשון שכתב נובלות של אהבה מחיי הקבוצה בעלייה השנייה ואף התנסה בניסיונות אישיים מטלטלים בחייו הקצרים.

באותם ימים, כשסיפרה לו ליזה גשלין על טרומפלדור ורעיונותיו להקמת יישובים שיתופיים בארץ, היה שץ תלמיד תיכון שכתב שירים ברוסית, חבריו לעגו וכינו אותו “אוטופיסט” וגם משפחתו המתבוללת לא הבינה ללבו. כשליזה סיפרה לשץ שבפטרבורג עוסק גיבור מלחמת רוסיה־יפן בארגון צעירים לעלייה לארץ, מיהר לכתוב לו שרעיונותיהם דומים אף כי הגיעו אליה בדרכים שונות.

עשרות מכתבים הוחלפו ביניהם עוד בטרם ייפגשו, ובמכתבים אלה משתקפים שני פניה של העלייה השנייה: להט אישי ותקוות שהעלייה תיצור יהודי חדש, עובד אדמה חסון ושזוף, מול הדרכים הממשיות לשינוי הזה הדורשות מהפכה מחשבתית ושינוי אורחות החיים. לדעתו של מוקי צור, חבר עין גב ומחנך, ההתכתבות נגעה בעצבים הרגישים ביותר של הקבוצות בעתיד, בסתירה האנושית בין היכולת לחוש את צרכיו של הזולת, לבין הצורך לתבוע מכל אחד תביעות אישיות מעשיות.

טרומפלדור הרבה לכתוב מכתבים שביטאו את השקפת עולמו, את החוויות שקרו לו, את תוכניותיו ואת רגשותיו ודעותיו. הוא היטיב להתבטא בכתב, ואף שימש פעמים אחדות עיתונאי בכתבי עת, גם ניסה כוחו בכתיבת סיפורים קצרים. מכתביו הם היסטוריים לא רק מפני שדמותו נהפכה למיתוס אלא מפני שאפשר באמצעותם להציץ על דרכי כתיבת הסיפר הציוני. באמצעות מכתביו אפשר לראות שהוא היה הראשון מבין אישי תנועת העבודה שביסס תורה שלמה של חיי שיתוף כאשר רוב העולים היו אידיאליסטים ועלו ללא תוכנית מוגדרת. במכתבים מתבטאת גם נפשו המורכבת: היותו סוציאליסט וכמעט אנרכיסט ועם זאת איש צבא בנשמתו; רגיש לאחרים אך שומר ריחוק; איש חזון אך יורד לפרטי הפרטים של הביצוע, גבר אוהב אך שולט ברגשותיו, ראשון לכל מעשה התנדבות וניגש לאחרון החיילים כדי לחזקו בקרב.

אחד המכתבים המרגשים הוא מכתבו לאביו, שבו הודיע על פציעתו וקטיעת ידו. הוא מזכיר לאביו שבטח בו כי לא יכזיב בשדה הקרב, ושייחל שיזכה באות הצטיינות צבאי ויועלה בדרגה, ולאחר מכן מודיע לו שלא איכזב, הועלה בדרגה, קיבל אות הצטיינות צבאית, והוא מועמד לקבל אות גבוה יותר. לאחר כל ההסברים הללו, ותיאור שוביו היפנים שהורו לכתוב בקצרה הוא מוסיף: “רק רצון אחד לי, והוא כי כולכם, ובייחוד אמא ואתה, לא תצטערו ביותר על שאיבדתי בכך את ידי השמאלית”.

הוא מפרט את מקום הקרב ונסיבות הפציעה, את הניתוחים בבית החולים ושהותו שם מאה ימים, ואת החלטתו לחזור לחיל קרבי, שאושרה על ידי מפקדיו. “עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית גם אם תצטערו לא תועילו בכך במאומה, ושנית רבים הם האנשים שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקווה כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמוד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי ידיים יקנאו בי” ‏(מכתב מ–20.1.1905‏).

טרומפלדור אהב מאוד את רוסיה, נופיה, שפתה ותרבותה. בתקופת לימודיו התקרב לרעיונות הטולסטויאניים שהדגישו את ערך עבודת הכפיים האישית, והוא מזכיר פעמים אחדות במכתביו את הרעיונות הללו. טולסטוי קבע שהבעלות על האדמה היא פשע, שרכוש פרטי מבוסס על גזל, שהשלטון הוא עוול, ורק מי שאוכל את לחמו בזיעת אפיו אשריו וטוב לו. טולסטוי אף העריץ את הדוחובורים שחיו בקומונות, וכאשר גורשו מרוסיה על שום שהתנגדו למרות השלטון, גם תמך בהם בכסף כשעברו לחיות בקנדה.

במכתביו לשץ מזכיר טרומפלדור את הקומונות הטולסטויאניות וכותב שיש ללמוד מהן, ולהקים ברוסיה קומונה־הכשרה מסוג זה כהכנה לעלייה לארץ, כדי שהמפעל לא ייכשל.
הקומונות הללו נוסדו בסוף שנות השמונים של המאה ה–19 במקומות שונים ברוסיה, על ידי צעירים משכילים, ששאפו להתרחק מעריצות המשטר הצארי. הם שללו את מוסדות המדינה וחוקיה ואת מרות הדת ובחרו לעסוק בחקלאות מפני שעבודה חקלאית מספקת את צורכי הקיום הבסיסיים ומשחררת מרדיפת מותרות. הם חיו בקבוצות שיתופיות ושוויוניות והאמינו שהתחשבות הדדית ואחדות פנימית חזקות מכל חוקים כפויים.

לאחדות הפנימית הזאת, למוסריות אישית במקום חוקים כפויים שאף טרומפלדור והוא מזכיר זאת כמעט בכל מכתב לגרישה־צבי שץ. הוא חוזר ואומר שיש לבחור מועמדים לעלייה בקפידה כדי שיצליחו בחיי השיתוף ויהוו דוגמה להמוני עם שיבואו אחריהם. הוא גם מנסה לשכנע את חברו הצעיר שלא יעלה ללא הכשרה כי נפש טהורה, מתלבטת ומתלהבת אינה מספקת לבניית עתיד חדש של עם. כמו כן הוא כותב שההכשרה חייבת להיעשות ברוסיה: “אנו צריכים לנהוג זהירות יתרה ככל האפשר. אל לנו לחזור על השגיאות שבהן נכשלו אלה שקדמונו. ברוסיה ייקל לנו להיזהר משגיאות אלה. זוהי הסיבה שהמושבה הראשונה הניסיונית, צריכה להתכונן, לדעתי ברוסיה” ‏(מכתב מ–22.11.1908‏).

בשגיאות הקודמות התכוון אולי לעליית יחידים בלתי מאורגנים בעלייה הראשונה, ולתלותם בכספי נדיבים. ברוסיה, כתב, אם יש קשיי נזילות אפשר לצאת לעבודה בעיר ולהביא לקומונה מזומנים ולא לטפח תלות בבעלי ממון. שם גם אפשר להיות קרובים למרכזי תרבות ומדע המעשירים את הנפש. טרומפלדור גם משוכנע שהשלטון לא יערים קשיים על הקמת קבוצה שיתופית יהודית ברוסיה: “אם לטולסטויאנים ולסקְטאנְטים ‏(חברי כתות‏) אחרים שאינם מסתפקים בהטפה לחיים קומוניסטיים אלא גם מכניסים לחיים הרוסיים סודות המתנגדים למשטר המדיני הקיים היתה אפשרות לכונן מושבות כנפשם, הרי לקומונה התמה שלנו על אחת כמה וכמה” ‏(מכתב מ–22.9.1908‏).

בחופשות מלימודי המשפטים בפטרבורג נסע טרומפלדור לבית אחיו בפיאטגורסק והלך פעמיים בשבוע קילומטרים אחדים ברגל לחווה של עובדי אדמה, עבד שם בחקלאות וחזר בהליכה לבית אחיו. לבעל החווה, צ’אגה, היה משק לא גדול, וטרומפלדור למד ממנו שצריך לעבוד באופן עצמאי ולהסתפק במועט. “בעצמנו אנו צריכים ליצור את כל הנחוץ לנו... שנית... צריכים בני האדם הרוצים להיות בני חורין באמת, לצמצם את צורכיהם עד למינימום” ‏(מכתב מ–8.8.1912‏).

במכתבים שונים הוא חוזר ומבטא שאסור להיכנע לקפיטליזם המבוסס על ניצול, ויש לבנות את התשתית לחיי הקבוצה השיתופית לא על הלוואות נדיבים אלא על קרן משותפת שאליה יביא כל משתתף סכום לא גדול. כמו כן הוא מבהיר שהקבוצה השיתופית חייבת לכלול גם תעשייה שאחרת היא תנוצל על ידי העולם הקפיטליסטי.
“שלושה סוגי אנשים יש בעולם”, כתב באחד ממכתביו לבני משפחתו באותם ימים, “עובדים, טפילים, ועובדים המשרתים את הטפילים”.

צבי שץ היה קצר רוח מפני שראה בעליה לארץ לידה מחדש, והבדיל בין גרישה, שמו הגלותי, לבין השם הישראלי שיהיה לו בארץ: “אני, כמו שהנני עכשיו אחדל מהיות. אני אוולד מחדש, אהיה לאחר לגמרי בארץ־ישראל... בהרי אפרים והגלעד אהיה ליהודי. היה שלום אוסיה, פה, מכאן כותב לך גרישה, על פי תעודתו גריגורי... ומארץ ישראל יכתוב לך ההררי צבי”.

צבי השתפך לפניו, ביטא בפתוס את סערות נפשו, וטרומפלדור חשש שלהיטותו אינה רק רעיונית־אידאליסטית אלא נובעת מגעש ההורמונים בגיל ההתבגרות. הוא גם העיר לו בעדינות באחד המכתבים ש”הנה תקפה אותך בקצה כנפה השאלה הקרויה מינית, שאלה מורכבת וחשובה מאוד, אבל יש גם שאלות אחרות”.

הוא גם חשש שגרישה־צבי רוצה לקבל בארץ ישראל יותר מאשר לתת, והזהיר אותו ש”עוד ימים רבים ניתן לארץ־ישראל ולא נקבל ממנה כלום, כי דלה וענייה היא מכל צד. לא נפש צעירה, זקוקה לחינוך וטיפול צריך להביא שמה, כי אם נפש מבוגרת, מלאה כוחות, חזקה... כיום אין ללכת לארץ־ישראל על מנת ללמוד ולהתחנך, שמה צריך ללכת רק כדי לעבוד וליצור”. ‏(מכתב מ–22.9.1908‏).

שץ לא היה מסוגל או לא רצה לראות את המעשיות והנחישות של טרומפלדור, ואף נפגע כשטרומפלדור המשיך לפנות אליו בגוף שלישי ולא ב”אתה”. טרומפלדור הסביר לו שהוא חייב לשמור ריחוק מאנשים כדי שיוכל להובילם, להשפיע עליהם: “עוד לא החלפתי ‘הוא’ ב’אתה’, ביחס לשום איש. ...אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע... אני מאמין באנשים אבל אינני מאמין לאנשים” ‏(מכתב מ–20.12.1908‏).
על כך האשים אותו שץ בקהות רגש, בקרירות ובקשיחות ושאל במכתב נרגש מדוע אין אנשים שהם בו זמנית גם קשים כסלע וגם סוערים כאש, מדוע הנלהבים הם תמיד רק נלהבים והקשוחים אינם מסוגלים לשיגיונות.

טרומפלדור מזכיר במכתביו את משנתם של הוגי דעות סוציאליסטים שונים: קרל קאוטסקי, ויקטור הוגו, אדוארד ברנשטיין, פטר קרופוטקין ואטיין קאבה, כולם הסטוריונים, פילוסופים עיתונאים וסופרים שעסקו בסוגיות הון ופרולטריון. הוא מציין במיוחד את אטיין קאבה שכתב “מסע לאיקאריה”, והציע לשץ לקרוא בו לפני עלייתו.

“מסע לאיקאריה” כתוב בצורת יומן של אציל אנגלי צעיר, המגיע לארץ מיוחדת בקצה העולם. בארץ הזאת קם יום אחד איכר גיבור ושמו איקאר, הלאים את כל אוצרותיה, השליט שוויון מלא בין כל התושבים, והעניק להם רווחה חומרית והשכלה. “איקאריה” היא רפובליקה דמוקרטית המבוססת על שוויון מלא בנטל.

הוא מציע לשץ לקרוא גם חומר על המושבה השיתופית קריניצה, שהחזיקה מעמד יותר מרוב היישובים השיתופיים ברוסיה, ורבים השתוקקו ללמוד את סודה. קריניצה, שממנה הושפעו גם ראשוני דגניה, הוקמה על ידי יחידים שבחרו מרצונם החופשי לחיות ביחד, והיא שונה מהתאגדויות של מוסדות קואופרטיביים ואיגודים מקצועיים שהתאגדו לצורכי פרנסה וקידום, או מאלה שהתנאים הכריחו אותם לחיות יחדיו. היישוב הוקם ב–1886 אך ראשוני המייסדים התאגדו כבר בשנות השישים כחלק מתנועת ההליכה אל העם, ה”נארודנאיה ווליה”.

רבים מצעירי המשכילים יצאו אז לעבוד בכפרים לאחר שחרור הצמיתים, ללמד את האיכרים קרוא וכתוב ולקדמם. יום שחרור האיכרים נהפך ליום חג חשוב ביותר לחברי קריניצה, והם ראו בו מפנה בהיסטוריה הרוסית.

הרוח החיה והמייסדת היתה אולגה כרומובה, בת למשפחת נסיכים, מורה למדעי הטבע, חכמה, נמרצת, בעלת כושר השפעה על אנשים ויכולת לפתור משברים. היא הדגישה ששום שינוי כלכלי או פוליטי, ושום שיפורים חומריים לא יועילו בלי שינוי רוח האדם והכרת חובתו המוסרית של היחיד לחברה. היא אמרה שהדרך היחידה שאין בה שלטון אדם על אדם היא העבודה הגופנית. כשם שאי אפשר לשבור רעב במים, וצמא בלחם, כך אין לשלם בעבודה רוחנית על עבודה גופנית, אם אין לכך הסכמה מפורשת מוקדמת. היא קבעה ששום עבודה אינה מזכה אדם בזכויות יתרות, שכן כך מתחילה העבדות.

חברי הקבוצה הקטנה קיבלו שטח הררי בקרבת הים השחור רובו היה חרוץ סלעים ושיחים מעוקמים, ובקושי יכלו להכשירו לחקלאות. לאחר שהצליחו, בשל הנהגה נכונה, אידיאולוגיה חזקה וחריצות, התחילו להגיע אליהם המוני אורחים, מתעניינים ומועמדים, אך הללו לא היו אידיאליסטים כמותם. הם השתעממו בעבודת האדמה, ובאו בעצם כדי לפתור את בעיותיהם האישיות, והיו מתווכחים שעות ארוכות במקום לעבוד כראוי. הם כונו בידי חברי קריניצה “פרקטיקנים” אך הפרקטיקה הממשית היחידה שלהם היתה דיבורים.
טרומפלדור חזר וכתב לחברו הצעיר שיקרא על קריניצה. ושחייב להיות תקנון להסדרת חובות וזכויות. בתקנון של קריניצה הוגדרו מטרות היישוב, מצבו המשפטי, ההון היסודי של החבורה, הזכויות והחובות של החברים, גודל החלקה של כל חבר והגדרת זכויותיו בה, העונשים על התנהגות בלתי הולמת, תמיכה לחבר שאיבד את כושר עבודתו, סידורי האספות, ותפקידי הוועד.

חלק מהסעיפים הללו מהדהדים בתקנון שקבע טרומפלדור כאשר התקיימה ב–1911 ועידה חשובה ברומני, עירו של צבי שץ. עד אז, השניים לא נפגשו כי טרומפלדור היה עסוק בלימודי המשפטים ושץ כבר עלה לארץ והחל להרגיש את הקושי להתגורר במחסנים, לחפש לשווא עבודה וכמעט לרעוב ללחם. לקראת ועידת רומני באוגוסט 1911 חזר שץ מהארץ לעירו, טרומפלדור בא מפטרבורג ואתו חברים אחדים. בוועידה השתתפו רק שבעה אך בה הונחו היסודות הרעיוניים של שילוב לאומיות וסוציאליזם, חיים משותפים עם חופש הפרט, התאמת העבודה לכישוריו של האדם, עקרונות עבודה עברית, רעיונות שעמדו לימים בבסיס “החלוץ”.

לאחר הוועידה חזרו שץ והאחרים לארץ, ונקלטו בעבודה בחוות “מגדל” לחוף הכנרת. טרומפלדור שב לפטרבורג לסיים את לימודיו. מהעולם האקדמי ומהחברה הגבוהה בפטרבורג נקעה נפשו והוא כתב משם לחברים שעלו מכתבי געגועים: “לעתים קרובות אני רואה אתכם בדמיוני והנה שזופי שמש אתם ומכוסי אבק, ועם זה גם שמחים ועליזים, הולכים אחרי המחרשה או אוחזים במגל. מסביב לי פה גברים ענודים צווארונים גבוהים וקשים ונשים עדויות שמלות יקר, טהורים וזכים מבחוץ, מזוהמים ומכוערים הם מבפנים. הם עובדים ומתווכחים וצוחקים ואולם כל אשר יעשו יוצא מזויף, עלוב ומתועב” ‏(מכתב מ–8.8.1912‏).

בשלהי קיץ 1912 עלה טרומפלדור עם קבוצת חברים לארץ ישראל. היו ביניהם דוד בלוצרקובסקי, אשתו חנה ובלה קובנר. במכתב זמן קצר לפני עלייתם הציג את שאר המועמדים ומידת מסירותם לרעיון הקומונה, וחלקם אמנם עלו בעקבותיו והגיעו לחוות “מגדל”. אולם חיי הקבוצה שם עלו על שרטון. התנאים היו קשים מדי, העבודה מפרכת, הבנות לא אצרו כוח לחיות בלכלוך ולבשל ליד תנור מפוייח, החום של עמק הירדן העיק, ובעיקר העיקו מצוקה אישית והתפכחות מהחלום.

בלה קובנר היתה בין הראשונים שעזבו, היא נישאה ועברה לבית וגן. אחד החברים לא עמד בקשיי ההסתגלות ושם קץ לחייו. קדחת חוזרת ונשנית החלישה את הפועלים, הורגש מחסור, והחברים האשימו את טרומפלדור שתביעותיו בלתי אפשריות וביטאו את אכזבותיהם ביומנים ומכתבים.

ספרו המצוין של מנחם פוזננסקי, “מחיי יוסף טרומפלדור”, שעליו מבוססת בין היתר רשימה זו, הוא ספר שכולו מכתבים. זו אינה ביוגרפיה במובן הרגיל וגם לא ז’אנר ספרותי של מכתבים. מכתביו של טרומפלדור כפי שנכתבו רוסית ותורגמו ביד פוזננסקי הם המעצבים את דמותו והם, בלי דברי רקע, בלי פרשנות ובלי הסברים, מבטאים את סיפור חייו.

כאן נסקר בעיקר חלק אחד של מכתביו, אלה העוסקים ביצירת חברה חדשה בארץ־ישראל. אפשר הרבה עוד ללמוד עליו ממאות מכתביו האחרים מהשבי, מגליפולי, משאר פעולותיו במלחמת העולם הראשונה, מתקופת ארגון “החלוץ” ברוסיה ומתל חי, אז אמר את המלים שנהפכו כאן לסמל: “אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”.

שולמית לסקוב, בספרה “טרומפלדור סיפור חייו”, מתארת את מניפת תכונותיו השונות, היותו אוהב חיים אך מוכן למות למען המטרה, היותו איש צבא במהותו אך אנרכיסט שואף חופש בנפשו. לסקוב מצטטת את ז’בוטינסקי שהגדיר את טרומפלדור בשתי המלים “אין דבר”: אין דבר שקטעו את ידו, אין דבר שהבריטים לא אישרו במלחמת העולם הראשונה גדוד שיילחם בארץ ישראל אלא רק גדוד של מובילי פרדות בגליפולי, אין דבר שחבריו באים אליו בטרוניות. צמד המלים “אין דבר” מוכיח שתמיד דבק במטרה וראה את העיקר ולא את הטפל.

במלאות מאה שנים להולדתו של טרומפלדור, כתב יגאל עילם: “לו הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי אחד, משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס: טרומפלדור, זה האיש. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי. היא בחרה באיש הנכון”.

השאלה היא מדוע המיתולוגיה שלנו הדגישה בעיקר, או כמעט אך ורק, את היותו גיבור מלחמה. האם מפני שההירואיות היתה דרושה ליצירת הסיפר הציוני? גם ז’בוטינסקי קרא לתנועתו “ביתר”, על שם תרומפלדור וצבאיותו.

בהדגשת דימוי הגיבור מתל חי יש אולי מידה של שכתוב מסוים של ההיסטוריה, וכמעט התעלמות מצדדיו האחרים של טרומפלדור: היותו איש חזון ומתקן חברתי, בדידותו כמנהיג, התמסרותו המוחלטת לרעיון החברתי על חשבון ענייניו הפרטיים.

טרומפלדור נפל בתל חי בי”א אדר תר”פ ‏(1920‏). צבי שץ נהרג בפרעות תרפ”א, שנה אחריו. נשארו המכתבים והלקח ההיסטורי העכשווי שאפשר ללמוד מהם.

מאמר זה מוקדש לנכדתי התל אביבית ליה מונטג, האומרת שכיום אף אחד לא כותב “מכתבים עם בול” והכל אפשר לבטא במיילים. אני לא חושבת, ליה, שאת צודקת. ותודה לאלכס אוורבוך על הסיוע בכתיבת המאמר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ