בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שרי": השגרה שמגוננת מפני צלקות האהבה

מה שמאפשר לגיבורי הרומאן "שרי" של קולט להתמיד באהבתם הוא אשליית הזמניות של הקשר ביניהם. הכל מתמוטט כאשר האהובים מכירים באהבתם

2תגובות

שרִי, מאת קוֹלט, תירגמה מצרפתית בבה ינאי, אחרית דבר מאת משה סקאל, הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2012

רבות נכתב על הרומאן “שרי” של קולט, סיפור יחסיהם של לאה, קורטיזנה לשעבר בגיל העמידה, ושרי, מאהבה הצעיר. עולמן הדקדנטי של נשים מזדקנות השולטות בעלמי פאריס של הבּל־אפוֹק מזמין פרשנויות פמיניסטיות הבוחנות את היפוך יחסי המיגדר והגיל השגורים; פרשנויות פסיכואנליטיות המדגישות את מימוש הדגם האדיפלי שבו הבן שוכב עם כפילתה של האם ללא הפרעה; ופרשנויות ביוגרפיות המשוות את עלילת הספר לחייה של קולט עצמה: נישואיה, גירושיה ויחסיה עם גברים ונשים מגילים ורקעים שונים.

אך הבה ננתק לרגע את “שרי” מדיונים אלה ונדון בו לא כרומאן שערורייתי העוסק ביחסי המינים, ולא כרומאן על יחסי הזיקנה והנעורים, אלא כיצירה המעמידה במרכזה את היחס בין השיגרה לבין פריעת הסדר, בין קיבעון להתפתחות.

אי–פי

עולמן של קורטיזנות עשוי להיראות מסעיר ומלא הרפתקאות. אך חייהן מתוארים בספר דווקא כיציבים להחריד: “עשרים שנה, עבר המורכב כולו מערבים משמימים ודומים זה לזה”. הן אינן עוברות דירה, אינן משנות ריהוט או תסרוקת כי “למה לשנות מה שטוב”, ועושות הכל כדי לשמר את הקיים. האם הן חוששות מהזמן ומהזיקנה שהוא מביא עמו? אך עוד בנעוריהן נהגו כך.

קולט מספרת שאלו הן נשים “שכל עיסוקן היה אהבה”, ואולי כאן טמון רמז חשוב: כדי לאהוב ללא הפסקה אסור לקורטיזנות להיקשר לשום אהוב יתר על המידה, ומה שמסייע להן להתמיד באהבה מרוחקת זו היא בדיוק השיגרה המגוננת עליהן מפני הצלקות שהאהבה עלולה לחקוק בהן. כאשר שרי עומד להתחתן עם נערה צעירה מרקע הולם, אומרת לו לאה, אהובתו הבוגרת: “אבל, יקירי, אני לא מתכוונת לשנות שום דבר בחיי. ‏(...‏) אני רגילה”.

ההרגל מחסן מפני ההכרח בפרידה, הכרח שהוא בלתי נפרד מעיסוקן של נשים אלה, הגדושות אהבה: אהובן תמיד חדש, אך אהבתן לו זהה. וכדי שהאהוב יוכל להיאהב על אף עיוורונה של האהבה, יש להטמיע אותה במסכת של הרגלים קפדניים ומדוקדקים, כך שפריעת הסדר - רגע הכנסת המאהב החדש לחיים - תמיד תבוא על רקע של סדר מוקפד לעילא.

אם כך הם פני הדברים מצדן של הקורטיזנות, מהי עמדתם של המאהבים הצעירים? “הלוואי שיגידו לי אותו הדבר כשאהיה בגילך, זה כל מה שאני מאחל לעצמי!” אומר שרי ללאה כשרומזים לו על מקור כספו. כבר מנעוריו הוא מבקש להידמות ללאה, ובנות גילו, לעומת זאת, אינן מושכות אותו כלל. קולט מרבה להשתמש במטאפורה של הכתף הכחושה והלא נוחה של הנערה ששרי נושא לבסוף לאשה, לעומת הכתף המרופדת והנעימה של לאה, שלגומחתה החמימה הוא נזקק כדי לשקוע בתוכה ולהירדם. דווקא יציבותה של לאה, בשרה שהתעבה עם השנים, היא זו שמושכת אותו אליה.

שרי עצמו הוא בן של קורטיזנה, שגדל ללא אב, התרועע עם אומנות ומשרתים ומעולם לא הצליח להתמיד בלימודיו או לרכוש מקצוע. אך בניגוד לדימויו הפוחז, הוא שולט היטב ברזי החשבון ומפקח כהלכה על הוצאותיו: הכל צריך להיות מדוד. ככזה הוא תמונת מראה של לאה המבוגרת, שגם היא אינה נותנת מעצמה ללא סייג: “הוא לא חשף אלא את עצמו, ונשאר מסתורי כמו קורטיזנה”. מה פירוש הדבר “לא לחשוף אלא את עצמך”?

לאה מדווחת בתחילת יחסיהם שהיא חשה שהיא שוכבת עם “כושי או סיני”. יש משהו באהובה שהיא אינה מצליחה להטמיע בשיגרת ימיה: הוא מכיל יסוד השונה מכל מה שהיא מכירה, מכל אותם גברים צעירים שאותם ידעה לפתות.

ייתכן כי יסוד זה נעוץ באופן מפתיע דווקא בדמיון בין לאה ושרי, דמיון שבא לידי ביטוי בפרידתם. בתחילה, שניהם מתייחסים לנישואיו הצפויים של שרי בהכחשה קלילה, אך הפרידה נעשית במהרה בלתי נסבלת, ולבסוף שרי פורץ לביתה של לאה ועושה את הלא ייאמן: הוא, שנהג לומר “אין לי מכתבי אהבה, לא יכולים להיות לי מכתבי אהבה”, מתוודה באוזני לאה על אהבתו, וידוי שעולה לשניהם ביוקר.

שהרי מה שאיפשר להם להתמיד באהבתם הוא בדיוק אשליית הזמניוּת של הקשר, זמניות שהיא־היא הנצחיות שלו, ההווה המתמיד, ללא עבר או עתיד: לא לחשוף אלא את עצמך, את ההווה המזוקק אך החוזר על עצמו. כל עוד שרי היה בגדר חידוש מתמיד, פריעת סדר מסודרת, יכלו שני האהובים להתעלם מחלוף הזמן, ממעמד יחסיהם, מהצורך לייצג את יחסיהם, לתת להם שם ולקבע אותם. לכן אסור היה להם להכיר באהבתם, שכן הכרה כזאת עלולה לפצוע את זרימתו השאננה של הזמן, את שיגרת היום־יום, ולהעמיד בתוכה חידוש שאי אפשר להכילו ולחיותו.

אותו רגע נדיר של כנות - אך למעשה גם של כזב - בין לאה ושרי, שבו הם מתוודים על אהבתם בסוף הרומאן, מקביל לסצינה אחרת, שבה שרי מאשים את אשתו הצעירה - המבקשת ממנו שיאהב אותה - בחוסר טקט. משמעה המקורי של המלה “טקט” הוא “מגע”, אך בהיפוך משמעות מוזר, בעל הטקט הוא דווקא מי שנמנע ממגע ישיר מדי. ואכן, שרי שואל מיד: “לא כתוב באיזשהו מקום... משפט שאומר ‘אל תיגע בסכין, בפגיון’, בקיצור, במשהו?”

המשפט ששרי מחפש הוא למעשה “אל תיגע בגרזן”, כותרת רומאן של בלזק ששמו הסופי היה “הדוכסית מלאנז’י”. שרי מנסה לומר בכך שהנגיעה עצמה - בסכין, בפגיון, במשהו - מסוכנת מדי, חסרת טקט. חייו, כמו גם חייה של לאה, מאופיינים בטקט מופתי, באותה נגיעה מרפרפת, הנדמית לעתים כפרועה אך למעשה אינה מפירה את השיגרה.
על הפרת האיזון בין הישן והחדש משלמים לאה ושרי מחיר כבד, כפי שמפורט ברומאן ההמשך של קולט מ–1926, “סופו של שרי”. אך על כך ברשימה נפרדת, לכשנזכה לראות את תרגומו לעברית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו