בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עונות

מסע כתיבה שיתופי

איל מגד התחיל עם הסיפור "אליס". מרב זקס-פורטל המשיכה אותו, ועתה תמר ביסטריצר מוסיפה את הפרק השלישי. שלחו לנו את הפרק הרביעי והאחרון

4תגובות

פרק 1: אליס/ איל מגד

פרק 2: אמא/ מרב זקס-פורטל

פרק 3: היא/ תמר ביסטריצר

אמצע הלילה עכשיו. תענוג. המוסיקה שלי בוקעת מתוך האוזניות של האייפוד. איזו המצאה נהדרת האייפוד. רק אני שומעת. רק אני עם עצמי ועם המוסיקה שלי. כל כך אינטימי. כל כך מרגיע.

הפאתטית של בטהובן. אני במייטבי. כלומר הייתי. כמה שנים חלפו מאז? אין ספק שהייתי פסנתרנית כשרונית.

כף יד קרירה מרפרפת על מצחי. אחות הלילה. בעדינות היא שולפת את האוזניות מאוזני ואומרת, במבטא רוסי מתנגן "הכל בסדר נחמה? הגיע הזמן לישון קצת. אני שמה אייפוד בשידה ליידך. מחר בבוקר תחזרי למוסיקה." מרגיזה. מה היא מתערבת? מה פתאום היא מחליטה עלי החצופה? אבל אני שותקת. נגמרה לי סופית הסבלנות לאנשים.

איך אעביר עכשיו את שארית הלילה? כל לילה אותה בעייה. בגילי כבר לא זקוקים לכל כך הרבה שעות שינה. נמאס לי מבית החולים הזה. נמאס לי מהכל. הלוואי שכבר הייתי מתה.

אחות הבוקר מעירה אותי בעדינות. הרוטינה הרגילה של הבוקר, בדיקה פה ובדיקה שם, כל הגוף כואב לי , אבל אני לא אומרת כלום. אין טעם. גם לארוחת הבוקר אין טעם.

אני שוכבת , כרגיל, בעיניים עצומות, עם האוזניות של האייפוד, וצלילי פסנתר מדהימים ביופיים בוקעים מתחת לאצבעותי ישר לאוזני. רק אני שומעת. נפלא!

שוב כף יד מרפרפת על מצחי, חמימה הפעם. האחות שולפת את האוזניות מאוזני, אני מואילה ברוב טובי לפקוח עינים. אין זה ממנהגי, אבל גם אין זה ממנהגן של האחיות לקטוע את המוסיקה שלי. כנראה שמשהו חשוב מתרחש אחרת היא לא הייתה עושה כן.

"נחמה, מותק, יש לך אורח."

נחמה בסדר, אורח יותר מבסדר, המותק קצת מפריע לי, אבל אני מוחלת על כבודי.

בחור צעיר ונאה, קצת נמוך, מתיישב בכסא שליד המיטה שלי.

הוא מציג את עצמו, ושמו מייד פורח מזכרוני. הזיכרון שלי לטווח קצר כבר לא מה שהיה.

מסתבר שהוא כותב על הגברת אליס עצמון.

רק השם עושה לי רע. חשבתי שהתגברתי כבר על מה שעשתה לי. כנראה שלא ממש.

"איך הגעת אלי דווקא?" אני שומעת את קול הזקנה שלי מקרקר. לא יציב. כבר מזמן לא דיברתי.

"הבת שלה השאילה לי קופסת זכרונות שלה, שהכילה גם מכתב ממוען אלייך שמן הסתם מעולם לא נשלח. אני חושב שהוא יכול ללמד אותנו כמה דברים עליה.  רוצה שאקריא לך אותו?"

זעם אין אונים אופף אותי. גם אחרי כל השנים האלה אי אפשר להיפטר ממנה? לא רוצה לחשוב עליה יותר! היה לי די והותר ממנה.

מצד שני, אני סקרנית: אולי במכתב לפחות היא מבקשת ממני סליחה?

"תקריא לי את המכתב בבקשה" אני לוחשת ועוצמת עיניים.


 "עונות" (גם במובן של SEASONS וגם במובן של ANSWERING) הנוכחי הוא סיפור בהמשכים בן ארבעה פרקים וארבעה מחברים. הקוראים והקוראות מוזמנים להציע את הפרק האחרון (עד 400 מלה) אותו יש לשלוח עד יום ראשון, 3 במארס, לכתובת onot.haaretz@gmail.com . מבין ההמשכים שייתקבלו, המערכת תבחר אחד, שיתפרסם בקרוב


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו