בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירה גורשמן הקרימצ'אקית: דיוקן של מהפכנית

הסופרת שירה גורשמן היתה מן האידיאליסטיות הקשוחות שבחברי הגרעין המייסד של “גדוד העבודה” עד שהתאכזבה מההתברגנות של המפעל הציוני

13תגובות

הרבה לפני שאמר טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" (ולפי כתביו, הוראותיו ורוחו החיילית אכן אמר כך), חלם על הקמת מקומות הכשרה חקלאית ברוסיה כהכנה לעלייה לארץ ישראל. הוא תיכנן קומונות עוד כשהיה קצין רוסי שבוי במלחמת רוסיה יפן ב-1905, ורעיון זה התחזק בו כשהתנסה בחיי שיתוף בביקורו הראשון בארץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשעסק בארגון תנועת "החלוץ" ברחבי רוסיה, הגיע לחצי האי קרים ושם טיפל באיתור חוות ההכשרה הראשונה.

בצפון קרים, אזור ערבתי שפזורים היו בו בדלילות כפרי טטארים, השתרעו חוות גדולות שחלק מבעליהן עזבו לאחר המהפכה, ודרושות היו שם ידיים עובדות.

טרומפלדור קרא לחברי הקבוצה הראשונה, שישה בחורים ושתי בחורות, ואמר שעליהם להצטיין ולשנות את דימוי היהודי החלוש, כדי להכשיר את המקום לפועלים נוספים של "החלוץ". הוא הזהיר אותם שהעבודה תהיה קשה מאוד. ביום הראשון כל הפרקים יכאבו, הגוף יצבה, ובקושי יעמדו על רגליהם. ובימים השני והשלישי יהיה קשה הרבה יותר. הוא תיאר את הקשיים, והבטיח שאם יעמדו בעבודת שלושת הימים הראשונים, יוכלו להסתגל ולהוכיח שהיהודים הם בני חיל ולא “דזרטירים” (עריקים) כפי שמתארים אותם.

צפון חצי האי קרים סבל לעתים קרובות מבצורת, וגם דרכי החקלאות היו שונים בו מאשר באזור רגיל. ערמות קש גבוהות מאוד בלטו בשדות הערבה, כשחלקן העליון שימש למספוא וחומרי הסקה, והתחתון לטין שממנו צרו לבנים לאחר שהפך לעיסת רקב סמיכה. שניים מהחלוצים הועמדו ליצור לבני טיט מערמות הקש הענקיות הללו, וימי העבודה הראשונים שלהם היו אמנם ללא נשוא. איסר קוסובסקי, אחד הפועלים הראשונים של טרומפלדור, כתב בזיכרונותיו ש"עם התנופות הראשונות הרגשתי טעמה של קאטורגה (עבודת פרך)...פרקי הזרועות והכתף החלו כואבים, כל חבטה הכאיבה את כף היד". היום השני היה קשה יותר: "עוד מהבוקר הרגשתי לחץ חזק בחזה, הרגליים היו רועדות בלכתי ולא יכולתי להישיר את האצבעות. בכל פרק היה בקיע זב דם שנקרש במשך הלילה. אך התחלתי לעבוד וידי אדמו מדם".

כל אותם ימים השתוללה בקרים מלחמת אזרחים בין ה"לבנים" וה"אדומים", הקוזאקים והאנרכיסטים ומהומות זיעזעו את האזור. שטחים עברו מיד ליד, וכל כוח הנחית הוראות ודרש דרישות חדשות, אך חברי ההכשרה נעזרו בקשריו של טרומפלדור ונחלצו מרוב הגזרות, והוא הציל חברים ממאסרים וגזר דין מוות, ושמר על כבודן של הבנות מידי קוזאקים פרועים.

רפרודוקציה : רות ב

בסוף 1919 עלה טרומפלדור לארץ עם קומץ חברים, וחודשים ספורים לאחר מכן, בי”א אדר, נהרג. לאחר מותו נקראה החווה הראשונה של "החלוץ" בקרים "תל חי" ובעקבותיה הוקמו חוות ההכשרה "משמר" ו"מעין".

חודשים אחדים לאחר שנהרג הגיעו "הקרימצ'אקים" ארצה. קרימצא'קים כונו חברי "החלוץ" שהגיעו לארץ מקרים, ונחשבו עזי הנפש, החזקים והמצוינים בעלייה השלישית, שהקימה את "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" לאחר מותו. שם זה מבטא לא רק את אתגר העבודה, אלא את חיילי העבודה, הנושאים בעול במשותף כגדוד צבאי מאורגן ונחוש.

לדעת היסטוריונים, "הקרימצ'אקים" היו הקבוצה המשמעותית ביותר בעלייה השלישית, מאחר שהיו ידידיו האישיים של טרומפלדור ומימשו בכל מאודם את רעיונותיו. גם חברי "השומר" הוותיק, אנשי העלייה השניה, התלהבו מהם, צירפו אותם לארגונם, והטילו עליהם תפקידי שמירה והגנה . חברי "גדוד העבודה ע'ש יוסף טרומפלדור" הזדהו עם רעיונות מהפכת אוקטובר וטיפחו את רעיון הקומונה הגדולה שתקיף את פועלי הארץ כולם. הגדוד התפרש בכל הארץ והקים פלוגות עבודה בקיבוצים עין חרוד ותל יוסף בעמק יזרעאל, בטבריה וסביבתה, חיפה וסביבתה, ראש העין, כרכור, תל אביב, עפולה, באר שבע, בן שמן, ירושלים.

"פלוגת ירושלים" היתה הגדולה ביותר, והוקמה בדצמבר 1921. תפקידה היה לכבוש את העבודה העברית בעיר ורוב חבריה היו חוצבים ובראשם עמד יצחק לנדוברג (שדה). בשנה השנייה להיותם בירושלים הם חצבו וסיתתו אלפי מטרים אבן לבניין "גימנסיה רחביה", הקימו את הבניינים הראשונים בשכונת רחביה, סיתתו את האבן לבניית בית ההבראה "ארזה" במוצא, הקימו משתלה גדולה ועוד. עד היום קרוי הרחוב המרכזי בבית הכרם "החלוץ" משום שהם סללו אותו, והרחובות שלידו "הבנאי", ו"הסתת" לזכר עבודתם באותם ימים.

אחת הדמויות המרתקות והפחות ידועות של פלוגת ירושלים היא הגדודניקית שירה גורשמן (לבית קושניר), שלדעת רבים היתה "מלכת פלוגת ירושלים הודות ליופיה ופעילותה".

רפרודוקציה : רות ב

עוד כתבות בנושא

שירה גורשמן (2001-1906) היתה מרדנית שעזבה את הבית בת 14, ונישאה בת 16. לארץ עלתה עם בעלה הראשון ובתה הבכורה, ובארץ, תוך כדי עבודתה בגדוד העבודה נולדו לה עוד שתי בנות. היא לא היתה האם היחידה בפלוגת ירושלים. לפי סיפוריה היו שם אמהות אחדות וגם חברות שילדו לאהוביהן הנלהבים שכאן בארץ פרצו רגשות החשק שלהם את כל חישוקי הגלות.

גורשמן היתה לימים סופרת יידיש, וספריה מעבירים תמונות ריאליסטיות וכמו דוקומנטריות על הדמויות וההווי של גדוד העבודה, ומדגישים את שחרור האשה בהומור דק ושנון. היא היתה פמיניסטית לפני כמאה שנים, עוד לפני שהמושג התקבע, ותיארה את הבנות החזקות והתקיפות, שהתמודדו במציאות הקשה בעצמאות, באומץ ובמרץ. ב"פלוגת ירושלים", ביצעה את כל מה שנדרש ממנה, עבדה במכבסה של החברים, במטבח, במחנה סלילת כביש ירושלים־יריחו, וגם בעבודות ניקיון בשכירות כדי להעביר קצת מזומנים לקומונה.

תחילה היתה עוזרת בית בביתו של פרופסור באוניברסיטה, ותיאורי בעלת הבית העשירה והמתוסכלת, שהיתה חולה מדומה מרוב מותרות וחוסר מעש, מעלים חיוך מריר ומבליטים את יתרון עבודת הכפיים על הרכושנות המנוונת. באחת הרשימות בספרון היידי "בעקבות גדוד העבודה" ("אין די שפורן פון 'גדוד העבודה', פארלאג ישראל בוך, 1998, חבל שספר זה לא תורגם לעברית), היא מתארת שארבע מבנות הגדוד שטפו את המדרגות בבניין האוניברסיטה לקראת הפתיחה החגיגית ב-1925. תוך כדי העבודה התרעמו על כך שהן שוטפות את המדרגות ועלמות אחרות תשמענה הרצאות. דבורקה קופלביץ (רעייתו של יהודה קופילביץ, מראשי "גדוד העבודה") אמרה: "עכשיו נשטוף ואחר כך נלך לשמוע הרצאות". תוך כך עלה במדרגות הפרופ' חיים וייצמן וכמעט דרך על אחת מהן. זו התלוננה ואמרה לו שהוא אמנם חוקר חשוב, אך כדאי שגם ישים לב לצעדיו. כשנעמד במעלה המדרגות הסתובב. לעברן והודה שהן צודקות ולהבא ייזהר יותר בצעדיו.

גורשמן העריצה את יצחק שדה ותיארה את עוז רוחו ואת השפעתו על הצעירים והצעירות בחבורה. ברשימה "הוא יצטרך להוריד את המכנסיים" תיארה כיצד הורה שדה לתפוס שוטר בריטי ולהלקותו משום שפגע באסירים פוליטיים, ולאחר מכן לעזור לו ללבוש את מכנסיו.

בסיפור אחר היא מתארת את חוסר העבודה בארץ, ואת בחורי גדוד העבודה שיחד עם ערבים עבדו בסלילת כביש ירושלים יריחו. אחת הבנות הקימה שם מטבח באחד האוהלים, ועבדה במקביל על פרימוסים אחדים, עד שיום אחד בעודה עוסקת בבישול ליד פרימוס אחד, נכנס ערבי, תפס אותה וגרר אותה מהאוהל בכוח. היא ניסתה "לתת לו בשיניים", אך הוא לא הרפה. רק כשהסתכלה לאחור ראתה שהאוהל בוער כולו.

תוך כדי עבודתה באזור תלפיות, פגשה לעתים מזומנות את עגנון. "זה היה בתקופה שחשבתי שיהודים לא צריכים לכתוב או ללמד באוניברסיטה או להתנדנד מעל גמרא, כי כולם צריכים להיות עובדי אדמה או בעלי מלאכה. אפילו אחרי שפגשתי את עגנון הייתי חושבת כך, כי הייתי צעירה מאוד ולא הבנתי את החיים". באחת הפגישות ראה אותה עגנון מלטפת וגם מקללת את החמור שלה שכרע ורבץ תחת משאו הכבד. הוא נעצר לידה ואמר לה לפרוק קצת מהמשא כדי שהחמור יקום על רגליו, והציע לעזור לה לשאת חלק מהמשא. ואמנם זה עזר. החמור קם והם הילכו משני צדדיו עם חבילותיהם. תוך שהחלו ללכת הציע לה הסופר שתעבור לצד שלו ותספר לו על הגדוד. היא סיפרה על בחור שאהב שתי בנות ושלושתם התגוררו יחד באוהל האחרון של המחנה. שאל עגנון: לפחות הבחורות נאות?

שאלות מוזרות אתה שואל, השיבה שירה, פעם הן היו מאוד יפות.

והן לא רבות, לא מקנאות, לא מתווכחות?

מתי יש להן זמן לריב? ביום הן עובדות, בלילה ישנים. לאחת מהן יש תינוק מהבחור, ולשנייה תינוקת.

"סיפור יפה, סיכם עגנון. לא אשכח זאת". והיא מסיימת במלים: "איך יכול היה לשכוח, הרי ראה אותי לעתים קרובות עם העז ליד המחנה שלנו".

שנים ספורות לאחר התערות "גדוד העבודה" בהתיישבות בארץ, חל בהם משבר. תקציבי ההסתדרות הציונית לחציבה, סלילת כבישים ועבודות הבניין אזלו, התחרות עם העבודה הערבית הזולה היתה קשה, והפועלים כמעט רעבו ללחם. לארץ באו גם בני העלייה הרביעית והחמישית וחלקם הביאו רכוש פרטי, וברור היה שהארץ עתידה להיבנות על יסודות קפיטליזם ובורגנות ולא רק על סוציאליזם פועלי. רעיון האוונגרד של חברי הגדוד ותוכנית הקומונה הארצית נתקל בקשיים רבים, וגרם בגדוד משבר. חברי הפלג השמאלי התאכזבו מהמצב ורצו להאמין שברוסיה, ארץ מולדתם, יוכלו להגיע למימוש חיי שיתוף ושוויון. הם גדלו על רעיונות המהפכה ועל הספרות הרוסית, ידעו את השפה, ורעיון החזרה לרוסיה היה להם כמו חזרה הביתה.

מנהיגם היה מנדל אלקינד, אדם מורכב, קר רוח, חריף שכל, ובעל כושר השפעה מרשים. הוא גם הכין את הרקע לביצוע החזרה לבריה"מ כאשר ביקר שם ב-1926 במשלחת קטנה עם חברי "השומר". לאחר מכן שלח מכתבים לקומינטרן (האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות), ובהם תיאר את מהות גדוד העבודה ואת המשבר בחדירת הקפיטליזם לכלכלה בארץ־ישראל. לאון זהבי, לשעבר כתב של "קול העם" במוסקווה חשף את המכתבים הללו והביאם בספרו "לחוד או ביחד - יהודים וערבים במסמכי הקומינטרן 1943-1919” (הוצאת כתר 2005). לפי המכתבים אלקינד ביקש רק תמיכה מוסרית בדרכו הסוציאליסטית של הגדוד, ולא אישור לחזור לבריה"מ, אך הקומינטרן הציע לו תחת זאת לעבור לבנות את הקומונה הפועלית שלו אצלם, בבריה"מ.

בשלהי 1927 יצאה קבוצה ובה כשבעים חברים בהנהגת אלקינד מארץ־ישראל לבריה"מ, וביניהם גם גורשמן ובנותיה. הירידה הזאת סימנה משבר חמור בחזון "גדוד העבודה". בחייה של שירה גרם הצעד הזה גם משבר משפחתי, כי בעלה הראשון התנגד למהלך הזה והחליט שהוא נשאר בארץ.

ירידת עשרות מחברי גדוד העבודה לרוסיה היתה מכה מרה לנשארים. רבים ליוו את היורדים לנמל, וביניהם גם יצחק שדה שניסה לשכנע את גורשמן באופן אישי מול האונייה "קרים", שלא תעזוב את הארץ החמה היפה ולא תחזור לארצות הקור. אך לשווא.

שירה ושאר היורדים חזרו לקרים, והקימו שם חווה חקלאית שיתופית, "וויו נובה", שהחיים בה היו קשים מאוד, והיא תיארה אותם לימים בספריה.

שירה מתארת את הנוף הערבתי המלוח סביב הקומונה, את המאבק הבלתי פוסק בסופות, ברעב, במחסור עצי הסקה, ואת הילדים המכחילים מקור בבית הילדים; היא כותבת על חדר האוכל שכל רצפתו בוץ, שולחנותיו עץ גס, זבובים משחירים את התקרה, והלחם אפור מקמח מלא קוצים; ציפורים יושבות על המרישים בחדר האוכל ומלשלשות כשהחברים יושבים ואוכלים מרק דלוח מצלחות אמאיל סדוקות, ותרנגולות קופצות פתאום בעד הדלת הפתוחה בקרקור מחריש אוזניים.

תוך כדי תיאורי ההסתגלות, היא כותבת בהומור מר ובסרקזם גם על ההתפכחות מהאידיאל. היא מתארת את אלקינד הנכנס לחדר האוכל, לרגליו שתי נעלי בד ימניות שנרכשו בשוק הפשפשים, והוא לוקח פרוסת לחם אפור ונעלם, כדי להסתיר את הבושה והחרטה על שהרס את חיי חבריו כשהנהיגם לדרך שאין ממנה חזרה. הוא גם ידע שיסכן את חייו ואת חיי משפחתו אם יגיש בקשה לחזור לארץ־ישראל. לאחר התיאור שאפילו נעליים אין לו שואלת הגדודניקית הסופרת: "היכן ייתכן שאדם שראשו מלא תוכניות למאה שנה יתהלך כאיזה נסיך טטארי שנתייתם בעקבות המהפכה?"

לאחר השנתיים הראשונות התחזקה הקומונה "וויו נובה" ונחלצה מהמצוקה. השלטון הבולשביקי גם סייע להם. באותן שנים פיתח הוועד המרכזי במוסקבה תוכנית לפרודוקטיביזציה ברוח המהפכה, שאחת ממטרותיה היתה להעביר את המיעוט היהודי מפרנסותיו הדלות בעיירות לחיי עמל חקלאיים־קואופרטיביים. בתוכנית זו תמך באמצעים גם ארגון האגרו־ג'וינט, חברה בת של ארגון הג'וינט שמטרתו העיקרית היתה לחזק את העם היהודי בפזורותיו מבחינה כלכלית וחברתית.

לוויו נובה העביר השלטון הסובייטי אדמת מרעה, בתי אחוזה שנעזבה, לול עופות, כמה מאות כבשים, וגם טרקטור. שירה היתה אחראית על הרפת. באחד מסיפוריה בספר "הצאן והבקר של חנה", היא מתארת – אף כי בגוף שלישי – כיצד הנחיתה על רועי הבקר סטירות, מכות ובעיטות כשנוכחה שלא מילאו את תפקידם כראוי. אז זומנה למשפט חברים על ידי יו"ר הקומונה הבולשביקי, ותיאור המשפט הזה, כמו תיאורים אחרים בספר, חושפים בריאליזם מר איך החברה שחרתה על דגלה חיים נכונים וטובים, חדרה ברגל גסה גם לצנעת הפרט, וגבתה מחיר אכזרי.

גישתה הפמיניסטית שהקדימה את זמנה בולטת גם בתיאורי נשים עובדות יחפות בשדה, רוכבות על סוסים בערבה, מגדלות לבד את ילדיהן, מחליטות על הפלות, שוברות את כל המוסכמות שעליהן גדלו ומשלמות את המחיר. אחד הקטעים מתאר שהיא יוצאת על הסוס האהוב שלה לערבה בשעת שחר, לאחר החליבה הראשונה, רגליה היחפות בדרבונות והיא מהרהרת שנשארה בודדה "לא רק כאן בערבה אלא גם שם בקומונה... היא חשבה על כך ששום אדם לא גרם לעצמה רעה כמוה... היא חשבה על החברים הקומונאים שבמובן מסוים אינם טובים יותר משאר הבריות, אינם אנשים המיוחדים יותר מכל השאר".

הרבה נכתב על "וויו נובה", אך רוב המאמרים – אף כי לא כולם - כתובים מזווית מסוימת של המפעל הציוני, שלא ראה בעין טובה את ניסיון החיים הזה. לאחר התפרקות ברית המועצות וחשיפת חומרים מארכיונים שהיו חסומים בימי מסך הברזל, נוסף ידע חדש. ד'ר יונתן דקל-חן, בספרו: "מחנה משותף? קואופרציה בהתיישבות היהודית החקלאית ברוסיה ובעולם 1941-1880" ("יד טבנקין" ו"מאגנס", 2008) עוסק גם בקומונה "וויו נובה", ומביא את סיפורה מזווית כפולה – הן זו של הפילוג והשבר בין חברי הגדוד הציוני, והן זו של המשטר הקומוניסטי.

דקל-חן כותב שהעלייה המפתיעה של אנשי אלקינד באה בתזמון מושלם למשטר הקומוניסטי. הרעיון שהציונים חזרו להגשים את המהפכה הסוציאליסטית בבריה"מ, לאחר שנכשלו ליישמה בארץ־ישראל, היה לסובייטים נכס תעמולתי עצום, הוכחה ליכולתם לקדם את שאר עשרות קבוצות המיעוטים בבריה"מ במהפכה הסוציאלית שלהם. דקל־חן גם מבהיר שחקר המפעל ההתיישבותי בקרים לא קיבל ביטוי הולם בהיסטוריוגרפיה בישראל משום שלא היה סיפר ציוני.

אחת הדרכים להפיץ את דבר הקומונה היהודית לצורכי התעמולה הסובייטית היתה לשלוח לשם אמנים שינציחו באמנותם את החיים במקום. אחד הציירים, מנדל גורשמן, התפעל כיצד שירה מנחיתה מכות על רועים עצלנים או מנקה את הבוץ מחדר האוכל הדל, והתאהב בה. תיאורי התאהבותם על רקע ערבת קרים והיישוב הקטן ציוריים ויפים. זמן מה לאחר שהציירים גמרו את משימתם, השניים נישאו ושירה עברה עם בעלה השני למוסקבה. גם שם כתבה, ורשימותיה, שרובם תיארו בריאליזם סוציאליסטי פשוטי עם ועמלים, התפרסמו בעיתוני יידיש במוסקבה ובקייב, ולאחר מכן בספרים, שרובם עדיין ביידיש וברוסית. אחד הספרים ראה אור בוורשה, אם משום שבברה"מ לא היה נייר, ואם מטעמי צנזורה. בעלה מנדל גורשמן אייר ציורים לספריה, ובכלל הרבה לצייר דמויות מהווי פשוטי העם בעיירות. רק שתיים מהן, "החייט היהודי" ו"בעיירה", ראיתי באמצעות האינטרנט בגלריות ידועות בארץ, והשאלה היא מה גורל יתר עבודותיו.

הסיפור הטראגי ביותר מסיפוריה של שירה גורשמן הוא "קומונקֶה" (הקומונר הקטן, או הקומונר החביב). קומונקה היה מחוצבי האבן הטובים ביותר בארץ, ואלקינד שיכנעו לעבור לקרים. שם, ברוחות החזקות ובעבודה המפרכת כעגלון בסופות הערבה חלה, הצטנן, השתעל הרבה, ושכב על ערש דווי. החברים באו לסעוד אותו בכל רגע פנוי מעבודתם, אך הוא שכב חסר אונים ושתק. גם אלקינד ביקר אותו ומיהר לצאת. כבורח מאחריותו שלו למצבו של החולה האנוש. קומונקֶה, שתמיד היה מנחם ומעודד ואומר "יהיה טוב", אמר לבסוף בלחש: "כיתבו, כיתבו אל הוריכם. את שלי קטלו הפטלורובצים. נעתקנו משורשינו. זה לא טוב, זה לא טוב" (הפטלורובצים היו חיילי פטלורה האוקראיני שטבחו ביהודים באכזריות בימי מלחמת האזרחים).

בסיפור אחר היא מתארת כיצד היא ושומר הלילה התכוונו לרצוח את אלקינד בלילה, אך כשהגיעו לפתח החורבה שבה התגורר, פרצה פתאום מניה אשתו וביטאה בבכי שאנשי הג.פ.או באו בלילה ואסרו אותו. גם אם הסיפור דמיוני, והיא לא באה לרוצחו, וגם אם אינה מדייקת בתאריכים (אלקינד עזב את “וויו נובה” רק ב-1934 והיא עזבה למוסקבה כבר ב-1930) הסיפור משקף את הטינה הגדולה אליו.

רבים מחברי הגדוד עזבו אף הם בשנות השלושים לאחר שהשלטון החל לרדפם ולהאשימם בבגידה ובציונות. השלטון הסובייטי שלח לשם פועלים שונים, טטארים ואוקראינים, כדי לחסל את האופי העברי של המקום, ולשוות לקומונה אופי של קולחוז. גם השם הוחלף מ"וויו נובו" ל"דרוז'בה נארודוב" ("אחוות העמים"). במהרה החלו חיכוכים, הלשנות ומתיחויות בינם לבין היהודים ואחווה לא היתה שם.

בתקופת הטיהורים הגדולים בשנות השלושים ביצעה המשטרה החשאית מאסרים וגירושים של רוב חברי הגדוד שנשארו בקולחוז. אלה שלא נעצרו – גויסו בפרוץ מלחמת העולם השנייה לצבא האדום.

ב-1941 נכבש האזור על ידי הגרמנים, והושמדו המעטים שנשארו, הנשים והילדים, כנראה בשל הלשנות חברי הקולחוז האוקראינים. סופם היה טרגי. הם נורו לתוך בורות, אמהות, תינוקות וזקנים.

בתום מלחמת העולם באה שירה גורשמן לבקר ב"וויו נובה", ושמעה מחבר קולחוז על סופם של כל חברי הקומונה. לאחר מכן פגשה שם אב ובנו "שניהם גבוהי קומה, בעלי עיניים שחורות וארשת פנים אמיצה", שבאו ביום השנה למקום שהיה פעם ביתם. הם התקדמו בשתיקה עד למקום הבאר שפעם כרה אותה הגדודניק, והתיישבו. האב הוציא מתרמילו שתי עגבניות, נתן אחת לבנו ואת השנייה אכל בעצמו. בשתיקה ארוכה נכחו במקום, תוך שהאב ליטף בידיו את האדמה סביב שברי מפולת הבאר. אז קמו לחזור מהלך שעות ברגל עד תחנת הרכבת הקרובה, ו"השמש זרחה באותו אור ממש שאותו הפיצה באותה שנה ובאותו יום שבהם הושלכו יקיריהם לבאר". בין אם שירה גורשמן הושפעה מביאליק ובין אם לאו - תיאור אכזריות האדם מול השפע והאור של הטבע, מצמרר.

בערוב ימיה חזרה שירה גורשמן לארץ ונדהמה ממראות עיניה: בכפר גלעדי ראתה שדלת חדר האוכל נפתחת מעצמה, ובתפריט ביצים, שמנת, ירקות ובננות; ב"בית שטורמן" בעין חרוד סקרה כלי עבודה וחפצים ממשיים של הגדוד, ובבית זרע פגשה מכרים ותיקים.

בספרון היידי "בעקבות גדוד העבודה" היא מודה לגורל ששימר את זיכרונה מאותם ימים, והיא מסוגלת לספר "שהכביש שעליו אנו דורכים סלול בידי אלה שלא רצו לעצמם שום דבר והיו שבויים רק בחזון המדינה, הסתפקו במועט, ויתרו על כל הנאות העולם, והיו הראשונים שנתנו להבין לשכנים שדם יהודי אינו הפקר".

*אמי ז”ל, מלכה קולודני, תירגמה לי לפני שנים קטעים מספריה של שירה גורשמן, וברצוני להודות גם לבני גבירצמן ולאלי פורמן על התרגום מיידיש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו