בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנער האבוד: כשהתום והיציבות מתערערים במפגש עם הרוע

קשה להסביר מדוע “הנער האבוד” של תומס וולף הוא ספר כה יפה. ואולי אף לא כדאי לנסות, כי זה דבר שצריך להתנסות בו כדי לדעת

5תגובות

הנער האבוד, מאת תומס וולף, תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר עודד וולקשטיין, הוצאת זיקית, 2013,, 124 עמודים

"הנער האבוד" הוא אחד הטקסטים היפים ביותר שאני מכירה בשפה האנגלית ומבחינתי הוא מתחרה רק עם סיפורים ב"דבלינאים" של ג’יימס ג'ויס ובסיפור אחד של מלקולם לורי, "האמיצה שבספינות", שניסיתי פעם לתרגם ולא הצלחתי להביא לכלל גמר. יש לו ללורי בוודאי עוד סיפורים יפים לא פחות, אבל לפעמים די בפגישה אחת עם יופי, כדי להזין את הנפש לאורך זמן. כך אחרי קריאת "הנער האבוד" בשנית, בעברית, בתרגומו היפה של עודד וולקשטיין, אני מתקשה לשוב אל הקריאה, כי אני יודעת שפגישה כמו זו היא נדירה. מי שיקרא את הנובלה הזאת יבין את תהומות העצב שמחזיק משפט פשוט כמו "וגרובר שב מן היריד..." ואף ישמע את הטון האלגי המסתתר בו.

קשה להסביר את היופי. ושבעתיים אני מתקשה להסביר מדוע "הנער האבוד" כה יפה. ואולי אף לא כדאי לנסות, כי זה דבר שצריך להתנסות בו כדי לדעת.

ללא קרדיט

"הנער האבוד" הוא נובלה לירית-אלגית בת ארבעה פרקים. בעברית מסומנים הפרקים במספרים. בטקסט האנגלי הישן שלי, שנדפס לראשונה בשנת 1968 בקובץ The Hills Beyond (קיימות כנראה כמה וכמה גירסאות, כי הנובלה פורסמה אחרי מות המחבר), יש לכל פרק כותרת, וכך מתקבל הרושם, שהנובלה כמו מחזיקה ארבעה סיפורים על ילד ושמו גרובר. היפה בסיפורים הללו הוא הפרק הראשון הנקרא "הנער האבוד".

גרובר הלך עמי שנים רבות. מיד לאחר קריאתו באנגלית תירגמתי את הפרק הראשון של הנובלה לעברית, ובגיליון חגיגי ואחרון שערך הסופר בנימין תמוז טרם יפרוש מעריכת “תרבות וספרות”, פורסם הפרק הזה כמחווה לסופר עברי שבספרו "חולות הזהב" ניסה לחגוג את ילדותו כמעשה תומס וולף בנובלה "הנער האבוד". כשהתחלתי לקרוא את תרגומו של עודד וולקשטיין חזרו אלי מיד המשפטים המוכרים על המוסיקה האלגית שלהם והחוויה שבקריאת הטקסט הזה בעברית גרמה לי אושר. שמחתי להיווכח שעודד וולקשטיין עשה צדק עם הטקסט הנפלא של וולף והוציא מתחת ידיו טקסט עברי נהדר.

ארבעה גיבורים אפוא, גרובר, האם, האחות, והאח יוג'ין. אבל בעת הקריאה מתברר שבצד הגיבורים האנושיים של הנובלה, יש בה עוד שני גיבורים ממשיים, חיים לא פחות מבני משפחת גאנט והם האור והזמן. האור מוחשי מאוד ולאורך כל הנובלה הוא "בא והולך" כמו פזמון חוזר. זה אורו של הילד גרובר, הילד התם, אשר התבוננותו בעולם סביבו מעניקה ליקום קיום. האור בא והולך, והיציבות של החזרה הלא פוסקת של השווה מעניקה לנובלה את הטון האלגי שלה, ואילו הזמן המת של העבר, שמנסים להשיבו לחיים דרך המלים, או האמנות, זורם כל העת, ובזרימתו החד-כיוונית הוא מאפשר את "הבא והולך", את האור הנשפך על המקום ועל ההתרחשויות הקטנות וחושף אותם לעין המתבונן, למרות שהזמן כמו מטאטא אותם.

האור פועל נגד פעולת המחיקה של הזמן ומבקש לאצור הכול ברגע הבודד שבו התרחש, ואז נהפך הזמן מעין גוף-גוש, שיש לו כובד והוא בלתי חדיר. הניגוד הזה העובר בנובלה כולה, המשחק בזרימה לא פוסקת, של אור וזמן, נועד להשיב את גרובר לחיים, כאותו ילד מן הפרק הראשון, הילד מאשוויל שלא יתבגר לעולם, הילד הסקרן הרואה-כל, שהעולם הוא מעין יריד בעיניו ועיניו ממפות את כל פינותיו, והוא מבקש לעצור את הזמן, כאילו הכיכר היא הזמן עצמו. כך מנסח זאת האח בביקור החוזר שלו ברחוב ובבית שלהם בסנט לואיס לאחר שנים רבות: "ועצרתי לרגע והתבוננתי לאחור כאילו הרחוב היה הזמן עצמו." (עמ' 88) ומאוחר יותר כשהוא נוכח לדעת שהדברים לא השתנו מאז: "הכל כל כך נשאר והיה טוב כפי שהיה בזכרוני", רק בני המשפחה נעדרו משם אבל זה תוקן ב"הרגשה, שכולם נעדרים כי הם ביריד". ועוד מעט יחזרו משם. אבל הילד לא בא.

העולם של הילד שלם, מוכר וטוב. זה עולם יציב שבאחת מפינותיו נמצא העוגן הבטוח. זו חנות האב, סתת המצבות ומפסל-המלאכים. האי השתנות של הכיכר נותנת לילד את תחושת הביטחון שהזרימה של הזמן לא תערער את הקביעות. הכל יישאר כשהיה כל זמן שהאור יילך ויבוא, כל זמן שמן המזרקה יפרצו המים כלפי מעלה כמניפה ואחר יחזרו למקורם ויבוא השקט, כל זמן ששעון העירייה יורה את השעה, וסוסי תחנת הכבאים יניפו את זנבותיהם ויצלפו, וקרונות החשמלית יישאבו אל הכיכר וחוזר חלילה. בעולם של גרובר יש זרימה מתמדת ויש קביעות בזרימה הזאת על כן תמיד יהיה בו חדש וישן כאחד.

וזה אולי הדבר שיוצר את היופי. הסתירה הפנימית במציאות, שהיא בעת ובעונה אחת זורמת ויציבה, ומתוארת פה בדייקנות עצומה, במכחול עדין, בצלילים חוזרים, בריחות מוכרים, במראות קבועים ובריתמוס של אלגיה. וולף ידע לעבוד במלים שלו על כל החושים.

כל אחד מן המספרים מספר על גרובר הבן שאבד. כל אחד מנקודת ראות אחרת, כל אחד מספר עליו באהבה עצומה, באבל שאינו נגמר, ובתחושה עמוקה שהעולם יכול היה להיות טוב יותר אלמלא אבד.

אבל כל התום והיציבות יתערערו במפגש עם הרוע, שאחריו אמנם יבוא תיקון, אבל שום דבר לא יהיה עוד באמת כפי שהיה. גם האחות מרגישה כך: "וכל כך הרבה זמן עבר, כאילו כל זה קרה בעולם אחר. ואז זה חוזר, כאילו זה קרה אתמול..."

האחות מדברת אל יוג'ין, האח, הסופר המצליח, החוזר לביקור, ותובעת ממנו תשובה. היא רוצה לדעת מה השתנה. ותשובתו של יוג'ין היא, שזה ההעדר שפער סדק בתוך ליבת החלמיש של הזמן. סדק שהוא ממהותו של הזמן. סדק שהוא פשר השינוי.

אבל גרובר מבין זאת בעודו ילד, קודם שעקרה המשפחה לסנט לואיס: "הנה הזמן, הנה מרכז היקום, ליבת החלמיש של האי השתנות, הנה גרובר, הנה הכיכר, הנה העכשיו". אבל המעשה הקטן המרושע של בעלי חנות הממתקים הרס את הרגשת היציבות הזאת, הרגשת הנצח: "וכל זה הווה כשהיה מעולם – לבד ממני". מבחינתו, משהו הלך ואיננו.

הסיפורים, ובמיוחד הראשון, כתובים בריתמוס ובמוסיקליות שכמו קוצבים את הרגש של הקורא על פי מנגינתו של העולם. והרגש הזה הוא רגש הצער, הצער על כך שמעשה אחד מרושע יש בו כדי לפגום בשלמות העולם. אבל בצד הצער הוא גם מעיר בקורא אהבה עמוקה, אהבה משוללת מושא ברור, אהבה שיש בה כוח לבטל את המעשה הנרשע. והיא אולי אהבה למשפטים, לצירופי מלים, לתרגום המציאות החומרית למלים, כמו המלים המסיימות את "המתים" של ג'ויס, למשל, שמדי קוראי אותן לבי עולה על גדותיו מצער, יופי ואהבה.

"הנער האבוד" הוא סיפור מפעים, פוגה בסגנון באך, סיפור שמהדהדים בו צלילי עוגב כנסייה, כשהם חולפים דרך משק כנפי המלאכים של אבי הילד האבוד.

תומס וולף היה סופר גדול של אמריקה, קשה להאמין שכתב כל כך הרבה בפרק הזמן הקצר שייעדו לו לכך החיים. רק תשע שנים כתב והפיק מיליוני מלים ויופי לאין שיעור. וכמעט כל הדברים שכתב נסובו על חייו וחיי משפחתו. גרובר מן "הנער האבוד" נכתב אחרי שוולף נוכח לדעת כי כתב על אחיו המת בנג'מין יותר משכתב על תאומו גרובר.

תומס וולף (1900-1938) נולד בעיירה אשוויל בקרוליינה הצפונית. הוא היה הצעיר בשמונת ילדי המשפחה. את ספרו הראשון פרסם בהוצאת סקריבנר בהדרכת העורך האגדי מקסוול פרקינס (עורכם של המינגוויי, פיצג'רלד ואחרים), תשע שנים קודם מותו. הוא זכה מיד לפרסום כאחד הסופרים המבטיחים של אמריקה. הוא כתב ללא הפוגה. מיליוני מלים שפעו ממנו. הוא אף פעם לא מחק דבר, אף פעם לא השליך דף לפח, גם כאשר התברר לו שאינו ראוי. פרקינס ניסה לרסן אותו וקיצץ את כתביו לפעמים כדי חצי. מ"הבט הביתה מלאך" הוריד תשעים אלף מלה. בסופו של דבר, גרמה עריכתו הקפדנית של פרקינס לכך שוולף עזב את "סקריבנר", הגם שהשניים נשארו ידידים קרובים עד מותו של הסופר.

בחייו פירסם וולף את "הבט הביתה מלאך" (1929, ראה אור בעברית בתרגומו של אהרן אמיר בהוצאת ספריית פועלים) את "הזמן והנהר" (1935), קובץ סיפורים "מן המוות לבוקר", וספר על שיטות העבודה שלו. ב־1938 חלה ומת.

וולף השאיר אחריו הר של כתבי יד, שהוערכו כמחזיקים מיליון מלים, בערך כ־12 רומאנים. לפני צאתו למסע במערב אמריקה, מסר את הדפים לעורך החדש שלו אדוארד אסוול. מאלה הוצאו שלושה כרכים "הקוּרים (המארג) והסלע", "אינך יכול לשוב הביתה" וכן "הגבעות שמעבר".

וולף ביקר באחד-עשר גנים לאומיים וכתוצאה מן המסע כתב לעורך שלו, שאם עד לאותו זמן התמקדה כתיבתו בחיי משפחתו, מעתה ואילך יכתוב על נושאים כלליים יותר. בהגיעו לסיאטל חלה בדלת ריאות קשה ואחותו מייבל באה לטפל בו שם. כשאובחן כלוקה בשחפת המוח העבירה אותו מייבל לבית חולים בבולטימור, אבל התברר שלא ניתן עוד להצילו. הוא מת 18 יום לפני מלאת לו 38 שנים. ממיטת חוליו עוד כתב מכתב רווי רחשי תודה וידידות למקסוול פרקינס. הוא נקבר בעיירה אשוויל שבקרוליינה הצפונית, שבכיכר העירייה שלה מתרחש סיפור "הנער האבוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו