בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שולמית אפפל, טוב שחזרת

כמה בשלה שולמית אפפל מאז פירסמה את ביכורי שיריה. כמה השתחררה אחרי שנעלמה מהזירה, וחזרה כשכבר נעלמו החבורות הספרותיות של אז

תגובות

פחות מאמת אין טעם לכתוב, מאת שולמית אפפל, הוצאת ספרא, 2012, 104 עמודים

בגיליון עכשיו (28-25), מהאביב של 1973, התפרסמו שירים של שולמית אפפל. הנה אחד השירים הקצרים, "ציפור נכה": "האגרוף שלי הוא צעקה כל כך קטנה / מי יכול לדעת שציפור מתה / נחה בגרוני שנים. / מי יכול לדעת שציפור נכה / היא – / שיר".

בגיליון עכשיו (34-33), כלומר חורף־אביב 1976, הופיעו עוד שירים של אפפל. אחד מהם היה "חיה רובצת שקטה כמו מוות": "חיה רובצת והיא שקטה כמו מוות / דממה כזאת / אני הולכת ומשתתקת / והרחוב ישים ידיו עלי / ואולי אני קשה / ובכל גופי / חיה רובצת והיא שקטה כמו מוות".

תומר אפלבאום

בספר החדש שלה, מקץ עשורים, כותבת אפפל שירים, והמוות בהם שונה, מפוזר על פני העולם, הרבה מתים, משפחה, חברים, שכנים. המשוררת עצמה, בדידותה קלה מרוב מטען שהשליכה, כבדה מרוב כאב של החמצה. הנה השיר "אולי":

“אולי אכתוב שיר / השיא יעניק את שמו לספר / הספר יפצה אותי / על הגוש בגרון / מזג האוויר יטה לי חסד / הבית לא יתמוטט / כשאומר / אהבתי / חיי / עלי ללכת / כאילו מישהו / מחזיק בי בכוח / כאילו מישהו / מחזיק אותי בכלל”

אף מטאפורה אין כאן, וגם המוות מזוקק, מדולל, והוא מסתתר מעבר לשיר, כלומר, עוד רגע הוא עלול לבוא ולהפסיק את הכתיבה, וגם לא לבוא. גם האלימות בשירים המוקדמים, הופכת להיות בוטה יותר, אבל מוקדת פחות, במובן שהכוח עובר מן האגרוף לכל חלקי הגוף. שיריה של אפפל - החוזרת מלאים בשמות מקומות, שואה, מלחמות, ביוגרפיות, ובקצרה: מסמנים שדוברי העברית שלנו מכירים, מסמנים שלא הופיעו בשירה התל אביבית בשנים ההן (שמהם ציטטתי למעלה), אלא במינונים חמורים מאוד ובאופנים שצר המקום מסקירתם:

"השיר הזה / הרג אותי / אני יושבת עליו מהבוקר / כבר קפאו אצלי כפות הרגליים / אני יודעת שאי אפשר להשוות את זה לסיביר / שם השמים נמוכים כשהשלג יורד / ועדיין קר לי".

השימוש המשובש במלה "עדיין" חוזר על עצמו בכל מיני מקומות בעברית, הוא מכוער משום שהוא מצמצם את האפשרויות של השפה, ולא מרחיב אותן באמצעות השיבוש. הכוונה היתה "ובכל זאת קר לי" ולא "עדיין קר לי". אבל לא כאן הבעיה (בתרגום מאמריקאית, שימוש המחליף בתיאור־זמן את ה"ויתור"), אלא במישהו שיקרא ויאמר: סליחה? מה שנראה לך, אולי, כשלילה של הקור הסיבירי בתור השוואה לכתיבת השיר בקור הישראלי, אינו אלא שימוש בקור הסיבירי. במלים אחרות, יש להיזהר מהמסמנים הטעונים מדי. מה שטעון מדי, כמו שורת מחץ לא מתאימה בסיום שיר, אסור לו להיכנס לשיר, גם אם המשוררת עצמה קשורה מאוד לעניין הזה או הזה. ראו כמה יפות השורות הללו:

“בפעם האחרונה ששכבנו / דבק בנו חול שהבנות שלך הכניסו הביתה / לא כאב אבל הרגשתי בושה”.

לא ברור לי מדוע צריך היה להקדים להן את השורות: "מה זה בשבילך לעלות על מטוס בנובה סקוטיה / ולהוריד גלגלים בניו יורק בשבילי". המסמנים הללו, של שמות מקומות רחוקים, גם אם הם אינם טעונים, ולא יהודיים מדי, או קולנועיים מדי, אינם עוזרים לשיר, כי שיר הוא, לפני כל דבר אחר, פריקת מטען של משמעויות, הבאת הלשון אל המקום הכי שקוף שלה, אל המקום שבו אתה מול המלים של המשורר.

ואולם, אפפל לא כותבת בשם האסתטיקה, שאני מנסה להרביץ כאן, כמי־שהיה־עורך־אחרת, אלא כמי שחיתה כאן ועבדה וסבלה והגיעה לרגע המבורך של הספר הזה. ראו כמה יפה השיר הזה, "ערב חג אמי איננה":

שמים יבשים וקור / ערב חג ראשון בלעדיה / עוד לא הספקתי להתאבל / ישבתי עם הילדים / על ספסל בתחנת אוטובוס / דמיינתי מקרה של יופי מרומם / עד שהחשיך / בלילה למדתי שהפרפר / שהאפיל את החדר / שעה שרכנתי לחתל את בני / נקרא רפרף גולגולת המת”.

הנה, הפרפר הזה, שמו אולי טעון מדי, "מקרי מדי" (על פי הדוברת בשיר) ולכן כלל "לא מקרי" (על פי השיר), ובכל זאת השם אינו פוגם במה שנאמר בשיר כולו, להפך, כמין מיתוס מגיע הפרפר הנורא הזה. עכשיו השוו את השירים והשורות הללו לשירים המוקדמים ותראו כמה הבשילה שולמית אפפל בשנים הללו, כמה השתחררה.

אפפל נעלמה מהזירה בסוף שנות השבעים. היא לא היחידה. מי שיעבור על כתבי עת, או על מדורים ספרותיים, ימצא הרבה מאוד משוררים שהחלו את דרכם ונעלמו. בולטת העובדה שהיו פחות משוררות בעבר ממשוררים, ועכשיו זה כבר איננו כך. יש לתופעה הרבה סיבות. חלקן קשורות במה שעובר על הספרות. נשים אינן רק קוראות, אלא גם כותבות ועורכות. אבל בכך אין די. הרי הרומאן מתחילתו היה ז'אנר לנשים, ולמדו אותו, הרבה לפני האוניברסיטאות, בקולג'ים להדרכת מורות ובכל זאת המקצוע עבר לידיים גבריות במאה העשרים.

חלק מהסיבות לשינוי הגדול קשור, בלי שום ספק, בהיעלמות "החבורה הספרותית". מי שיבדוק את המעט שנשאר מהעניין הזה, מעין פארודיה על החבורות של פעם, יוכל לראות עד כמה זכרית תמיד החבורה, הנהגתה, והנשים המועטות המתפתחות בשוליה. (הולכים לאחור: לאה גודלברג, כמעט בודדה בחבורה גברית, דליה רביקוביץ, אף היא, יונה וולך). עם מות החבורה, משתנה השיח, לחלוטין. בהקשר הזה, אני חושב על דליה הרץ ועל גבריאלה אלישע. אין לי תשובות ברורות ל"מה היה קורה אילו". ברור לי ששקיעה של כתב עת מותיר כותבים "מוחלשים" מבחינת היכולת לפרסם הלאה.

"עכשיו" שבו התפרסמה אפפל לראשונה (ואף זכתה בפרס קוגל לשירה, 1981), העדיף שירה חזקה, או גברית, ברוח המודרניזם. מובן לי לגמרי הגעגוע הגדול של גבריאל מוקד לתקופה ההיא. (למשל, בסופו של ערב "עכשיו" אחד התפתחה תיגרה בכניסה לצוותא בין מוטי בהרב ודוד אבידן, תיגרה שעירבה קראטה והיאבקות; צריך אולי לציין, שבהרב היה צעיר מאבידן וחזק ממנו, ובכל זאת, אבידן, בניגוד למה שאומרים על ידע הקראטה שלו, עמד יפה מאוד בקרב הזה; כיוון שחלקתי לפני כן חדר בקיבוץ בערבה עם המורה של אבידן לקראטה, צפיתי בקרב הזה בפחד לא קטן, כי ידעתי שאפשר לקפל ככה בני אדם אבל בהרב החזיק מעמד).

כך או כך, התואר “חזק” שימש אצל גבריאל מוקד פעמים רבות כמעלה, (וכאשר רצה להשפיל משורר, תהיינה הסיבות כנות ככל שתהיינה, היה מכנה אותו "חצי חזק", גם אם חודשיים לפני כן כינה אותו "חזק").

בתוך ההקשר הזה, שדוד אבידן, משך שנים, היה החבר הנאמן, וגם הדגם המודרניסטי, כיכבה יונה וולך כמשוררת חזקה. ספק אם אפשר להבין את וולך בלי להבין את ההקשר הקשוח שתל אביב באותן שנים אהבה. את השיר של שולמית אפפל "אל תשאלי" צריך לקרוא לטעמי בהקשר של חרדת ההשפעה, בהקשר של המקומות בהם הופיעה וולך. הנה השיר היכול להיקרא כמפתח להיעלמות של אפפל, "אל תשאלי"

“אל תשאלי אם אני כותבת / לא עניינך. את היית הסיבה / לבריחה אל המטאפורות / הסיבה לייאוש היית / אפשר לטעות ולחשוב / שארב לך בעל / שביצרת בחשאיות כזאת / את חזקתך עלי / וכשלא יכולתי עוד / להכיל אותך / המשאלה להיקבר / היתה שלי”.

טוב שחזרת, שולמית אפפל.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו