בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנט אתה אח, אבל עד גבול מסוים

הרומן "הגבעה" של אסף גברון מציג את הוויכוח הניטש בישראל בין אלה שבמרכז עולמם הגורל היהודי לבין אלה הרוצים להיות חלק מהגורל האנושי

27תגובות

הגבעה, מאת אסף גברון, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 2013

לגלובליזציה יש כמה יתרונות. הכפר הגלובלי איפשר לי להפיץ את הפרויקט השאפתני שלי ושל כלבתי, שנקרא "לאיקה עושה ביאליק", ברשת הפייסבוק, ואף לזכות בכמה לייקים מחברים בעולם (שלא שמעו על ביאליק מימיהם ולא הבינו שהצילום של לאיקה לצד שק תפוחי אדמה הוא מחווה לשיר "הקיץ גווע", אבל חשבו בצדק שכלבה לצד שק תפוחי אדמה זה חמוד). אך לצד אותם היתרונות המוכחים, יש לגלובליזציה גם השפעה שלילית על הספרות העברית.

ברגע שהבינו סופרים רבים שקהל הקוראים בארץ מצומצם, ופנו אל הקורא הבינלאומי, נהפכה הספרות רדודה יותר. גם כאשר הסופר כותב על ישראל, במקום לכתוב על נושא שהוא חש צורך לכתוב עליו באופן מורכב, הנושא צריך להיות סקסי ועומק רב מדי עלול להפריע. השפה ואיפיון הדמויות נהפכים למשהו שנעשה ברישול מכוון. ספר כמו "זיכרון דברים" עם פואטיקה מורכבת וירידה לדקויות ההויה, הוא בדיוק מה שלא יעבור בתרגום ומה שלא מעניין את הקורא הבוחר בין הספר הישראלי לספר על ילד שמעיף עפיפונים באפגניסטן או על אשה שקוראת את לוליטה בטהרן. לכן, פעמים רבות, ספרים כאלה, שהצלחתם בחו"ל משווקת בארץ כהצלחה גדולה לישראל, הם חסרי כל ערך לקורא הישראלי, אם לא בכלל.

אלון רון

במבט ראשון, נדמה שהספר "הגבעה" שכתב אסף גברון הוא בדיוק אחד מאותם הספרים. גברון, שהוא אחד הסופרים הישראלים המצליחים בחו"ל, בחר בספר זה בנושא סקסי שיכול להדליק קוראים בחו"ל, מאחז בלתי חוקי. במרכז הספר נמצא רוני, בחור ישראלי גלובלי, שאתו יכול כל אחד בעולם להזדהות (הוא היה סוכן השקעות בניו־יורק והפסיד הכל כי השקיע בבלקברי ולא באייפון), הבא לבקר את אחיו גבי במאחז.

לעומת ישראלים רבים שההתנחלות היא דבר שיש להם עמדה ברורה עליו, בספרו של גברון העמדה היא נייטרלית, ואפילו כאשר הוא מתאר פעולות אלימות של תושבי המאחז לכפר הפלסטיני הסמוך, מדובר בתיאור מנותק, שלא לומר משועשע. העמדה הפוליטית והתרבותית של גברון, שאינה מתכתבת עם ההקשר התרבותי של ההתנחלות ועם ההשלכות המוסריות שלה, באה לידי ביטוי במשחק המחשב סקנד לייף: "יקיר חיפש והראה לו את התקן הקהילתי של ‘סקנד לייף’: ‘אסור להשתמש בשפה או בתמונות משפילות או מבזות ביחס לגזע, מוצא, מין, דת או העדפה מינית של תושב אחר’... קינג מאיר החווה בידיו. ‘מה זה השטויות האלה, זה לא אמור להיות כמו בחיים האמיתיים? ואם המסגד פוגע לי ברגשות?’" (עמ' 190).

ציטוט זה, שמדגים עד כמה אוניברסלית נקודת המבט של גברון, הוא בדיוק מה שמראה מדוע במקרה שלו מדובר בעמדה נכונה, כזאת שהופכת את ספרו לספר שכדאי לקרוא. הסיבה לכך היא קודם כל הומור. דווקא כאשר בוחר גברון בעמדה האוניברסלית ושם את המתנחלים במשחק כמו "סקנד לייף", זה נהיה מצחיק. מה שגורם לכך, היא האפשרות להשוואה. כאשר בוחנים את הגישה של המתנחלים בתוך ההקשר היהודי והישראלי, נדמה שמדובר בהתנהגות מתקבלת על הדעת, כי הם רוצים לחזור לארץ האבות, כי היתה שואה, כי כולנו אחים ונגד העולם. כאשר בוחנים את אותה התנהגות מחוץ להקשר, בחוק של משחק המחשב שרוצה לאפשר קיום לכל אדם באשר הוא, מבינים עד כמה היא אבסורדית, ושכמו שמטופש לשרוף מסגד במשחק מחשב בהתרסה, כך מטופש לעשות זאת במציאות כדי ללמד את צה"ל לקח.

ההומור המענג של גברון מצביע גם על הבעיה שהיתה עד כה בכתיבה הישראלית בארץ על המצב הפוליטי. גם כאשר נקט סופר כמו ס. יזהר עמדה פוליטית נחרצת הרבה יותר, בסיפור חרבת חזעה, מבטו, כפי שהראה חנן חבר, מסתכל פנימה, אל העולם היהודי, אל הגלות. המבט הפנימי אינו מאפשר לראות את האבסורד שעליו מצביע גברון, שבמקום אחר מראה עד כמה מגוחך הוא הוויכוח בין המתנחלים לאנשי השמאל שמפגינים נגדם. כאשר שני הצדדים יוצאים מתוך המבט היהודי וגוזרים מסקנות שונות (או שצריך ליישב את הארץ או שצריך לחמול על האחר, כי אנחנו יהודים), לא רק שמדובר בוויכוח עקר ומיותר, אלא בוויכוח מטופש.

לכן, אפשר לומר שהעמדה האוניברסלית של גברון, היא גם חידוד של הוויכוח הפוליטי בישראל. במקום להציג את הוויכוח כפרשנות שונה על המוסר היהודי (כפי שמקובל), הוא מדגיש, דרך שני האחים גיבורי הספר, את הניגוד שהיה קיים בבסיס התפישה הציונית, בקיבוץ שממנו באו גיבוריו הראשיים.

רוני, האח הבכור, חי לפי החלק האוניברסלי באידיאולוגיה הקיבוצית והציונית, זה שמניח שהקיום היהודי והישראלי נגזר מכך שלכל אדם יש זכויות. מתוך אותה השקפה הוא גם חי באמריקה, בלי שהיהדות היא מרכזית בחייו, ואף שוקל לאחר שמצא מקלט אצל אחיו במאחז, לעשות עסקים עם ערבים. גבי אחיו, המוצג כאישיות גבולית, מאמץ דווקא את ההסתכלות הפנים-יהודית שהיתה בקיבוצים, זו ששמה במרכז את הלאום ולא את החברה האנושית כולה. כשהוא מבקר באמריקה, עוד לפני שנהיה מתנחל, הוא - בניגוד לאחיו הרוצה לחיות כאמריקאי - מתעניין בעולם היהודי ועובד בסוכנות היהודית. ההבדל שמציג גברון בין שני האחים הוא הוויכוח האמיתי בישראל, זה שמתקיים בין אלו שבמרכז עולמם הגורל היהודי לבין אלו שרוצים להיות חלק מהגורל האנושי.

יהיו בוודאי אנשים בעולם שיתענגו על הדרך האוניברסלית שבה כתב גברון על המתנחלים. יהיו גם בוודאי אנשים בארץ שישמחו על האופן האנושי שבו מציג גברון את המתנחלים ויראו בספרו נוסח חדש למשל הישן על העגלה הריקה (כי אל מול העולם של רוני, החילוני והאוניברסלי־שטחי, מצטיירים אחיו החוזר בתשובה ויתר המתנחלים כאנשים עמוקים יותר). אך נדמה שהקהל שבאמת צריך לקרוא את "הגבעה" הם אלו שרוצים לחיות כיתר האנשים בעולם.

אם הם יקראו את הדרך בה מעצב גברון את סיפורם של שני האחים, הם יבינו שהוא מתכתב היטב עם סיפור גניבת הבכורה של יעקב ועשו. מי שרוצה לראות בעצמו חלק מכלל האנושות ולא רק חלק מהעם היהודי, לא יכול רק להיאנח כשהוא רואה את נפתלי בנט מעיד על עצמו: "בנט זה אח", או לומר שמשפחה לא בוחרים. מי שרוצה להיות חלק אמיתי מהמשפחה הגלובלית, צריך ללמוד לומר - אחים אחים, אבל עד גבול מסוים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו