בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעה כזאת של ערב בתל אביב

"באופן לא צפוי, עלה מתוך השאון הכביר של הצומת קול שר. זה היה קול רך של גבר, מלווה על ידי מוסיקה". קטע יומן

10תגובות

לפעמים נדרש זמן כדי להבין פשר של תמונה שעל פניה חולפים מבלי משים. כך נדרשו לי כשעתיים כדי לפענח את מה שראיתי בדרכי אל פחי הזבל. ירדתי לפני שעת בין השמשות ובידי שתי שקיות מלאות אשפה. אל קיטון הזבל של הבניין שלנו מוליכות מדרגות צדדיות, שהיורד בהן מוסתר כמו בין שתי חומות. כשהגחתי מן הגרם הצר אל השביל המרוצף אבן, ראיתי אותם בקצה החצר, מאחורי הבניין. שלושה נערים זרים שכמו התחבאו מאחורי תלוליות הלבנים שנותרו מאז השיפוץ הגדול. לרגע חשבתי שהם זוממים לגנוב את הלבנים. אבל מיד ראיתי שידיהם ריקות. הם לא היו מוכרים לי. לא הבנתי מה מעשיהם. כנראה הפתעתי אותם, כי הם התקדמו אלי מן המחבוא שלהם והתייצבו בהתרסה על השביל המרוצף, המוליך אל דיר פחי הזבל. השגחתי ששניים היו קטנים, בקושי בני שתים עשרה, ואחד היה נער גבוה שהחזיק באופניים. הנער הגבוה העמיד את האופניים על שביל האבן וחסם את דרכי. הילדים לא דיברו. הם היו דרוכים ושקט מעיק אפף אותם. שקט שהפיק ריח של פחד. הלכתי לאט מגששת במקלי לקראת הנער עם האופניים וחככתי בדעתי איך אנהג. ברגע האחרון, כשכמעט כבר התנגשנו, זז הנער הצדה ופינה לי מקום. השתיקה היתה כבדה, חדורת חשד וכעס.

הלכתי אל הקיטון המזוהם והטלתי את השקיות בפחים הירוקים. בדרך חזרה משם כבר לא ראיתים, אבל כשעברתי על פני פתח גרם המעלות הצדדי המוסתר, ראיתי את השניים הקטנים יושבים על מדרגה. אחד מהם מצץ סיגריה דקה וארוכה, שהיתה בעליל מגולגלת ביד. הם כמו התבהלו כשראו אותי, אבל המשכתי בדרכי בלי לתת את דעתי על המחזה הזה. כעסתי על הנער הגדול שקרא עלי תיגר והפגין איום וכוח. חשבתי על חוצפתו ועל הצורך שלו להפגין שרירים. מי הייתי בשבילו? זקנה צולעת או איום? אולי היה בו כעס על אמו, על סבתו, מי יודע.

מתוך הרגל נכנסתי לשופרסל־אקספרס. בחלל הצר שבין טורי המצרכים ראיתי איש צעיר מאוד ומוכר מאוד. בחור חמוד, עגול פנים מרכיב משקפיים שמסגרתן החומה עשויה מחומר דמוי קרן. הבטתי בו ממושכות ופתאום לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו בתימהון: “אתה מן הטלוויזיה, נכון?” והוא חייך חיוך מתוק של נחת וענה: “כן, מערוץ אחד”. ומיד בלי לחשוב פלטתי את המחשבה שחלפה במוחי. “יש לכם כזה יתרון עלינו, אתם אנשי התקשורת. כולם מזהים אתכם ברחוב או בחנות, ואילו אנחנו כותבים ספר אחרי ספר, ומי כבר מזהה אותנו. אנחנו נשארים אלמונים בדרך כלל”. אמרתי את שעם לבי והצטערתי. הלא די היה בכך שהעובדים במרכול קראו לבן זוגי האדון המשורר ועלי אמרו לפעמים, הנה גברת המשורר. יצאתי משם. לא זכרתי לשם מה נכנסתי. לא קניתי דבר. הלכתי הלאה לכיוון שדרות בן ציון אל החנות הלחם והעוגות של שלומי.

מוטי קמחי

בצומת הרחובות בוגרשוב, המלך ג’ורג’, כשעמדתי לחצות שמעתי חריקת בלמים ומבטי הוסט ימינה אל מונית שעצרה ברמזור בפתאום, כאילו לא הזהיר אותה אור צהוב. הוא פגע ברוכבת אופניים שציפתה משמאלו להתחלפות האדום בירוק. לא היו ביניהם חילופי דברים. עד כמה שיכולתי לזהות מן המרחק שעמדתי בו, אבל היה נראה לי שהבחורה על האופניים היתה בהלם. היא רכנה לחלון המכונית, אבל הנהג לא פתח אותו.

בינתיים התחלף האור ואני חציתי את הכביש של השדרה וראיתי את המונית מזנקת קדימה, ומאחוריה הנערה מקרטעת על האופניים, מנסה להחזיק שווי משקל ופונה לאט שמאלה לעבר השדרה. חשבתי שהיא ויתרה מהר מדי. ברור, שהוא היה אשם. הייתי מוכנה להעיד על כך בבית משפט. הרגיזה אותי הבחורה הזאת שלא עמדה על זכויותיה, ואפילו לא הרימה קול צעקה. כנועה וכפופה נסעה קדימה.

עד שהגעתי אל הקצה השני של השדרה כבר התחלף הרמזור ונאלצתי לעמוד שם. משעינה את כל כובד משקלי על מקלי המתנתי בעיניים עצומות להתחלפות האור. ואז, באופן לא צפוי, עלה מתוך השאון הכביר של הצומת קול שר. זה היה קול רך של גבר, מלווה על ידי מוסיקה. הוא שר שיר מוכר. תחילה לא זיהיתי את השפה. היה נדמה לי שזה שיר רוסי, ואחר כך היה נדמה לי שזה שיר ברזילאי, ולבסוף קלטתי שהאיש שר עברית, למרות שלא היה זה שיר עברי. נהניתי להאזין לו. כשהתחלף האור וחציתי חיטטתי בכיסי. מצאתי כמה פרוטות והנחתי אותן בקופסת הנעליים שעמדה לפניו על כיסא מתקפל. היה זה איש במיטב שנותיו אך לא קשיש, לא גבוה ולא נמוך, לבוש בגדים נקיים ומסודרים. לפניו עמדה עגלת מרכול ישנה ועליה מכונת המוסיקה. על המדרכה לידו עמד בקבוק מים, ועל כיסא מתקפל קטן עמדה קופסת הנעליים. כך יצר סביבו מעין מעגל מגונן, מעין בימה. בתום השיר, התכופף ולגם קצת מים מן הבקבוק, בדק את תוכן קופסת הנעליים, הדמים את המוסיקה וחיכה. המוני אנשים חצו את הכביש מכל צדדיו, ממהרים אל תחנת האוטובוס הסמוכה, אל בתי הקפה ואולי הביתה. היה עדיין אור, אור רך, מקליש של ערב חורפי שקוף. חלפתי על פני הזמר ולבי נכמר. חשבתי שהוא נראה כזמר מקצועי לשעבר.

חלפתי על פני בית הקפה הפינתי. אנשים ישבו בחוץ אל השולחנות הקטנים ואני עצרתי רגע והצצתי במלוכסן פנימה אל מזווה הזכוכית לראות איזה עוגות יש להם. אבל רק להרף עין. לא אתיישב, חשבתי. מעולם לא ישבתי שם, הגיע הזמן לעשות זאת פעם. אבל השעה כבר היתה של אפלולית ערב וקפה איני שותה בשעות אלה, כי הקפאין מפריע לי להירדם. הלכתי אל החנות של שלומי והלחם שרציתי בו כבר אזל. הזבן משך בכתפיו, “באת מאוחר מדי”, אמר והציע לי לחם אחר, שידעתי כי הוא פחות טוב מזה שחשקה בו נפש בן זוגי, אבל לקחתי אותו כי אחר לא היה, ואז אמרתי בלבי שאקנה גם את העוגה שאנחנו אוהבים, ואולי, אם יבוא מישהו לבקר אותנו, מה שלחלוטין אינו צפוי, יהיה לי במה לכבד את האורח, ואם לא, נכלה אותה לאט ובתענוג במשך השבוע.

כשיצאתי משלומי הלכתי אל הספסל שברחבת הצומת והתיישבתי בלב הרעש. נמלאתי סקרנות. רציתי לבדוק כמה אנשים נותנים כסף לזמר ומי ומי בנותנים. ההנחה שלי הייתה שרק מבוגרים בנותנים, ובעיקר נשים. עכשיו הוא שר שירים עבריים שלא כל כך הכרתי, אבל הוא ידע את כל המלים. השתאיתי לזיכרון הטוב שלו. בית אחר בית שר בלי להתבלבל אף פעם. בהתחלה לא נתנו לו ולא כלום. אחר כך הופיע זוג צעיר עם ילדה קטנה והם עצרו להקשיב. האב שנראה כפועל נתן לילדה כסף והורה לה איפה לשים אותו. והיא נהנתה מן המטלה. הם עוד האזינו זמן מה אבל כשהילדה התחילה לבקש עוד כסף בשביל הזמר הלכו משם. איש כבן ארבעים שנראה כחסר בית, סב סביב הזמר, הוא בדק אותו מכל צד. לרגע חשבתי: ייתן או לא ייתן? ואחר כך שאלתי את עצמי אם הוא לא מתכוון לגנוב את הכסף. לבסוף התחיל להסתלק משם. אחר כך חכך בדעתו וחזר ושם בקופסה שלו מטבע. שמתי לב שבניגוד להנחת היסוד שלי, כסף נתנו לו רק אנשים צעירים. לרוב בחורים ולפעמים בחורה, אבל אף אדם מבוגר לא עצר ולא פישפש בכיסו כדי לתת. מדי פעם, בהתחלף הרמזור כשאנשים לא חצו את הכביש לעברו, היה הזמר אוסף את המטבעות מן הקופסה ונותן אותם בכיסו. תחילה היה מביט סביב לראות אם מישהו שם לב למעשיו, וכשהיה בטוח שאיש אינו משגיח בו, היה גורף במהירות את מה שהתאסף ונותן בכיסו.

כשהתחלף הרמזור ואנשים החלו זורמים לכיוונו פתח את מכונת המוסיקה והתחיל לשיר “אצלי הכול בסדר./ ולא חשוב אם לא אמצא תשובה/ אצלי הכל בסדר / היום כבר לא מתים מאהבה...” הכרתי את השיר של בועז שרעבי. לזמר האלמוני לא היה קול כה יפה כלבועז, אבל היה לו קול נעים והוא שר את השיר במסירות ובדבקות כאילו היה תפילה. צעיר גבוה לבוש במכנסי ג’ינס נעצר, הניע את גופו והתחיל לשיר בקול עם הזמר. לבסוף חיטט בכיסו, הוציא מטבע והשליך לקופסה.

חשבתי לי: עומד אדם ברחוב, מקבץ נדבות ושר “אצלי הכל בסדר...”

קמתי והמשכתי בדרכי, וכשבאתי עד הבית הסתכלתי אל שביל האבן אל הפחים לראות אם הנערים עדיין שם. רק אז הבנתי מה ראיתי. בעל האופניים היה מבוגר מן הקטנים והוא מכר להם כנראה סיגריות מריחואנה. הוא היה בריון, ויכול היה גם לפגוע בי, לו חשב שאני מסכנת אותו. הבנתי את פחדם של הילדים בגלל הופעתי הלא צפויה. מי הם? האם הם גרים אצלנו בבניין? האם הם נוהגים לעשות את המסחר הזה אצלנו בחצר, כי היא נגישה לכל מי שבא מן הרחוב, ואפשר להסתתר בה?

בינתיים ירד חושך. שאלתי את עצמי, אם לא כדאי להודיע על כך. הם היו ילדים קטנים שפותו על ידי ילד גדול מהם ומי יודע איזה כוח הוא מפעיל עליהם ומה מסתתר מאחורי מה שנראה תמים.

בבית פתחתי את הרדיו. כבר עוד מעט שבע. המפרסם הודיע שיצא תקליטור של תום ז’ובים המפורסם, והוא נקרא “הנער מאיפנמה”. צחקתי כל כך עד שבן זוגי בא לראות מה קרה. אבל הוא אינו מכיר את תום ז’ובים.

באחד השיעורים הראשונים במכון הברזילאי למדנו את השיר, שאת מלותיו כתב המשורר הנערץ על הברזילאים, ויניסיוס דה מוראיס ואת המוסיקה חיבר ידידו הקרוב תום ז’ובים. המורה סיפרה לנו שפעם הלכו השניים לחוף הים באיפנמה וראו בחורה נאה הולכת כמרקדת, מנענעת את גופה בגמישות. ויניסיוס הוציא נייר ועט מכיסו וכתב את השיר שנולד במוחו על “הנערה מאיפנמה”. איך היא התגלגלה אצלנו בפרסומת לנער?

איך אומר ויניסיוס לתום ז’ובים? “ראה איזה מחזה של יופי / כה מלאת חן היא הנערה הזאת / הבאה והולכת מתנועעת במתיקות בדרך הים / נערה שגופה הוזהב / בשמש איפנמה / ונענועי גופה הם יותר מפואמה / מדוע כה בודדה היא? / מדוע הכול עצוב כך כך...”

בשבוע הבא שוב אלך לשלומי לקנות לחם, ואולי אמצא את הזמר המזדקן באותה קרן רחוב. הלוואי ישיר פעם גם את השיר הזה. אז אתיישב אל שולחן בבית הקפה, אזמין לי אספרסו מר ואקשיב ואזמזם את השיר על הנערה מאיפנמה, שאומרים שחוף הים שלה הוא היפה בעולם.

ברגע הקצר ההוא שבין הפרסומת לחדשות זה נראה לי כשיא של תענוגות החיים, בעיקר אם עוד יהיה להם גם קרואסון שקדים טרי בשעה כזאת של ערב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו