בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיהו המרוקאי הטיפוסי

הספר של מואיז 
בן הראש עסוק בכישלון הגמור לכתוב רומן 
על המרוקאים בישראל. וגם: על שערוריית 
האין־עריכה של סדרת "הכבשה השחורה"

תגובות

דרזדן יכולה לחכות, מאת מואיז בן הראש, סדרת הכבשה השחורה, הקיבוץ המאוחד, 2012, 41 עמודים

אחד הגיבורים ב"דרזדן יכולה לחכות", אומר בפרק הסיום: "הגעתי למסקנה שעדיף כמה שיותר לא להתייחס לעניין המוצא המרוקאי בישראל, זה רק מוביל למבוי סתום. או שתהיה דרעי ותשב בכלא או שתהיה וענונו או טלי פחימה, וגם תשב בכלא. גם אם אתה רוצה להשתלב כמו דרעי וגם אם אתה רוצה לשנות את השיטה אתה נידון לאותו מסלול, שלילת זכויות, כלא, דיסקרדיטציה וכל מה שכרוך בכך. לכן אני לא מתעסק בזה בציבור, אני לא מדבר על זה עם חברי. אם מישהו מעלה את זה, אני עושה צחוק ומתחיל לדבר על כדורגל או כל דבר אחר, העיקר לעזוב את הנושא כמה שיותר מהר".

הצרה היא שמואיז בן הראש, בניגוד לגיבור הבדוי הזה, אינו מניח לעניין, וספק אם יניח לו גם להבא. הספר כולו הוא מין ניסיון לדובב מרוקאים ישראלים מדורות שונים. בתחילת הספר עוד מהדהדת החזרה למרוקו. אשתו של הגיבור הראשון חזרה לשם. "אני זוכר את היום שבו היא אמרה לי שהיא חוזרת למרוקו, שנת 1958, את המלים שהיא אמרה: 'רק מוות ידעתי כאן'". זהו עניין שלא עוסקים בו בכלל בספרות העברית. די ברור גם מדוע לא.

המבנה הבסיסי של הרומן העברי, כולל של הסופרים המזרחים, הוא מבנה הניצחון של המודרניות. ומכיוון שהאני הישראלי מזוהה לגמרי עם המודרניות, ומרוקו, בתפישה הישראלית, היא "פרה־מודרנית" (מתוך אי הבנה גמורה של מושג המודרניות), החזרה לשם אינה משתלבת בחגיגה הספרותית. לנסוע ולגור בניו יורק או בפאריס – נניח שכן, במרוקו - לא.

ירון קמינסקי

הגיבור הישיש הזה, הפותח את הספר, ונזכר בעזיבת אשתו ב-1958, לפני יותר מחמישים שנה, מתחבט בעניין הזיכרון. "ואני שואל. האם זה היה חייב להיות כך? האם היינו כמו דגי מים מתוקים שמצאו את עצמם לפתע בים ולא ידענו איך לשחות כאן? ולמה לא למדנו? הכל אפשר ללמוד. למה לא למדנו להתפתח במקום החדש? ואולי כן למדנו וזה כן הפיתרון. אולי".

גיבור אחר, המהרהר על נישואיו וגירושיו מאנאסטסיה, יהודיה עיראקית במקרה זה, מאפשר לבן הראש להרחיב, לרגע, את מחשבותיו, ולעבור מהמרוקאים אל המזרחים בכלל:

"ואז הבנתי סוף סוף שהכל, מה שקרה לי מאז שהגעתי לארץ נבע מהאיסור לזכור... כל מה שקורה למזרחי בארץ הזאת נובע מהמכה שנחתה עליו או על אביו או על סבו אפילו ביום שהוא הגיע לכאן ואמרו לו שאסור לזכור, הזיכרון שלך הוא אסור".

אט אט נשמט הספר מחוט אחד ובאורח סימפטומטי, אנחנו עוברים על פני ואריאציות על נושא: המרוקאי כזר, שאינו מצליח באמת להשתלב וחי את הזרות הזאת כצלקת ניכרת לעין כל: בשם, במבטא, בכישלון הכלכלי, או בהצלחה הכלכלית, בכל הקשר הוא המרוקאי.

בן הראש אינו מכריע על מי הסיפור, עד לשלב שבו הוא מעלה אפשרות, מפי אחד הגיבורים, אולי הוא עצמו, להציע תסריט לטלנובלה על המרוקאים בישראל. אלא שכאן מגיע בן הראש לאי אפשרות של כתיבת תסריט כזה, כי אין לו מושג מהו הסיפור ה"אופייני", הוא אינו רוצה לבחור בסיפור האופייני, וכל צד מרוקאי בחברה המרוקאית – הוא ממש מאתר, על דרך השלילה, מפה מרוקאית שלמה – תובע להיות "המרוקאי הטיפוסי". כאן גם מתחילות המריבות התוך עדתיות על "זכות הייצוג".

"הבעיה היא שכל טקסט על מרוקאים הופך למסע פוליטי אינסופי של התנצחויות ולעולם אינך יכול להגיע אל הטקסט, בין ההתקפות של המצדדים לבין המלעיזים לבין המתקיפים לבין המותקפים. מצד אחד, שאלת הייצוג, מיד כלפי כל יצירה תבוא טענת הייצוג, המרוקאי, המיעוט חייב לייצג. אבל ההגמון אינו חייב לייצג, הרי הוא מקרה פרטי..." וכו'.

חלק מהבעיות הללו, שבן הראש מייחס למיעוט המרוקאי, הן בעיות של תורת הפרוזה ותורת הפרוזה היא, אחרי ככלות הכל, תורת ההתנהגויות הלשוניות שלנו. חלקן הן בעיות של נתינים קולוניאליים, ותורת הפרוזה של הנתינים, בספרות או בחיים מתמצית בשאלה הקשה: כיצד לספר את עצמם, בלי תיווך של האדון, הלבן.

למשל, ההכרעות על גיבור וגיבורי־משנה הן הכרעות סוציולוגיות, או אנטי־סוציולוגיות. האם הגיבור ה"טיפוסי" יהיה דובר צרפתית מקזבלנקה, או דובר ערבית מהרי האטלס. מהו ה"טיפוסי" באמת ומהו ה"טיפוסי" בעיני האדון הלבן. התשובות תלויות, לכאורה, ביכולתו של המספר לחמוק מ"המובן-מאליו". במקרה של המרוקאים בישראל, סבור בן הראש - והוא שב וטוען כך לכל אורך הרומן - בגלל העדר הזיכרון שלהם-עצמם, אין הם יודעים כלל את הטיפוסי: למשל העושר הלשוני, הצרפתית והספרדית של היהודים המרוקאים, בניגוד לסטריאוטיפ, שבן הראש אינו אוהב, כאילו היהודים המרוקאים הם קודם כל דוברי ערבית. העניין הלשוני חוזר, שוב ושוב, כסימפטום לזרות, לאי הידיעה, לניכור, ואולי גם, מבלי שבן הראש מתכוון לכך, לתביעת בכורה: 'אנחנו יותר תרבותיים מכם' (לנו יש ספרדית וצרפתית כשפות-אם; לכם – כשפה זרה, במקרה הטוב).

יש לבן הראש יתרון, שהוא גם "חיסרון" בשדה התרבותי שלנו. הוא לא נולד כאן והגיע מאוחר יחסית. לכן לא עבר את תהליך המיזוג, את ההומוגניזציה שייצרה את סיפור ה"קליטה", ה"עוני", ה"בורות", ו"הטובים היגרו לצרפת". הוא לא ממש איבד את הזיכרון, לא רכש זיכרון אחר במקומו. הידע שלו ביחס ליהדות מרוקו מרתק. והוא לא נגרר לסיסמאות, (דוגמת "יהודים ערבים") מהצד ה"שמאלי". הספר שלו, כל כולו עסוק בכישלון הגמור לכתוב רומן על המרוקאים בישראל. הוא חוזר אל השאלה הזאת שוב ושוב ומה שמתקבל הוא מעין מסה מפיהן של דמויות שונות, שלושה דורות, גברים ונשים. המסה כוללת הארות מצוינות על מצבם של יהודי מרוקו:

ככלל, בן הראש אינו מרוצה מהבורות מסביבו, בכל מה שנוגע למרוקאים, ובאמצעות הידע המקיף שלו עצמו, בלשונות ובעניין הדתי - הוא בעצם מבקש להיות האב המספר של הסיפור האחר, זה שעדיין לא סופר. כך, הוא מוצא את עצמו, כמי שמסרב להתגלם בדמות אחת ואין לו דמות אב אחת, כי כמו שהוא עצמו מבין בכל אחד מהפרקים: מול האב הקולוניאלי, קשה מאוד לספר סיפור של אב "נגדי" בלי להיות פוליטי. לכן הוא מבין את הסיפור המרוקאי, גם באמצעות הסיפור הפמיניסטי וגם באמצעות הסיפור היהודי בגולה.

אי אפשר לסיים מאמר על ספר בסדרת "הכבשה השחורה" בלי לדבר על שערוריית האין־עריכה בסדרה הזאת. אין זה הספר הראשון שאני קורא למרות הרשלנות הזאת. מותר לסופר להגיש ספר בלי שמות של דמויות בכל פרק. מותר לסופר להחליט שהדמויות מדברות באותה לשון ואנחנו מבדילים ביניהן בעזרת הסיפור עצמו ולא בעזרת כותרות. חנן חבר, העורך, חייב לקורא סדר בעניין הזה. ואם הוא מקבל, בסופו של דבר, את עמדת המחבר, האנרכיסטית, מותר לו לפחות להוסיף סימני פיסוק נכונים, ולהשמיט סימני פיסוק לא נכונים, תוצאה של טעויות הקלדה. אומרים לנו שהוצאת הקיבוץ המאוחד בצרות כלכליות. לא רק.

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו