בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספינה בנמל, יצירה גנוזה של חיים הזז

במרכז סיפורו של חיים הזז, שהשבוע מלאו ארבעים שנה למותו הוא הסיפור "ספינה בנמל", פגישת שידוכין בין רווקה במיטב שנותיה לבין נוכל יהודי מגליציה

תגובות

הדוקטור קַרל דה־ריבֶּרה מַק לא כך היה שמו מתחילה, אלא מַק בלבד. ואין הדבר ברור מַק למה: אם שבני בית־אביו קטנים ודקים היו כגרגירי פרגים אם שכיוצא בהם רבּים יש בשוּק וכגרגירי פרגים שהם דומים אלו לאלו או אם שהיו כולם אוכלי עוגות של פרגים ומשָם נטלו את השֵם. האלוהים יודע. מתקבל על הדעת שבשביל כן עלה שמם בידיהם שהיו אוכלי עוגות מרוב טובה. לפי שמשפחה גדולה הם, מגדולי המדינה ומטובי העיר, ושטוּפים בעוגות של פרגים שמאכל איסטניס הוא. ושמיוחס בן־אבות הוא הרי זה ממילא ודבר ברור. שֶׁכֵּן אם נזדמנה לו השעה והזכיר את משפחתו, מיד עומד לו תולה עיניו למעלה ונוטל זיו הפנים וחולק כבוד לעצמו ורוּחו נוחה בשֶלו וסותם ואין מפרש כלום, כיוון שאין כוח בפה לומר ולא באוזן לשמוע, אלא מניע בראשו ומפליג ידו למעלה ומפליג והולך. אותה שעה וכבר אתה רואה בחוש לפני מי אתה עומד ומה כבוד יש לך שאתה עומד לפניו ומה בינו לבינך. אם ביקש הוא לומר דבר בשמו של אביו היה פותח ואומר כך:

- אבי מורי השר והנדיב המפורסם, הרב הגאון, הצדיק הקדוש, ראש גולת אריאל, רבן של ישראל, כקדושת שם תפארתו הרב ר' שמחה'לה, זכר צדיק וקדוש לברכה, הוא היה אומר...

ואילו לכבוד אמו אמר כך:

- מורתי אמי, המנורה הטהורה, ערוגת הבושם, שלשלת היוחסים, חַכמות נשים הצדקֶת פֶּרֶלֶה, עליה השלום...

וכן כולם, כל השאר מהם משֶל אותה משפחה, אחים ואחיות, דודים ובני דודים, מחותנים ושני שבשלישי ושלישי שבשלישי. ואפילו כל כך בידיו וכך וכך משפחה גדולה, כיוון שעמד על דעתו והציץ בעולם וראה מה שראה, נמצא אותו השם, שיש בו בהֶכְרֵעַ אוּנקיָה אחת יתירה של מעשה פרג, כבד עליו. נמלך עצמו ונטל לו שם גדול, שם גבוה, שם משובח שבמינו: קרל דה־ריבּרה מַק. ומבואר הדבר, שמורתו אמו, המנורה הטהורה, ערוגת הבושם, שלשלת היוחסים וכו' וכו' מכּוֹרָתָם של דה־ריברה היא באה, מצאצאיה של משפחת ספרדים טהורים הידועים לשם ולתהילה...

מזוּ כּוֹרָה או מזו כורה, אם הוא מזו – מוטב ואם לאו – שהוא הוא, אבל יפה השם שקָרָא! אח, כמה יפה! אח, כמה נאה! אלי שבשמים, מה מתוּקָן הוא השם הזה! קרל דה-ריברה מק... לא! בואו וראו: קרל דה־ריברה מק... כפרתם של ישראל! – יופי הוא זה ולא שֵם, כל גדולה נתונה בו, כל גאווה חבויה בו וכל שבח והוד! אדם שכך שֵם נקרא עליו לא זוכה לקלסתר פנים בלבד ולא שהוא מיוחס בן אבות, אלא הוא עצמו אין כיוצא בו!

אמת אמרו הבריות: אל יקרא אדם לעצמו לא כפי שקוראים לו אביו ואמו ולא כפי שקוראים לו בני־אדם, אלא בשם שקונה הוא לעצמו. טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו.

מנהגו של עולם הוא, אדם מגליציה אם פיקח הוא, אינו אומר: מגליציה אני, אלא כך אומר: מווינה אני בא... מנוסים שבהם, בשביל שלא ליתן פתחון פה לליצנים, מסַבְּבים עצמם דרך ארוכה ואומרים, כל עצמם לא נולדו הם אלא בווילנה, דרך משל, וכבר לאחר כך, משהגדילו מקצת, נתגלגלו לגליציה זו.

הדוקטור קרל דה־ריברה מק, הוא הדְלִיק פנס במקום אפל. שפתח ואמר בפה מלא מאמר פתוח:

- מגליציה אני!

ולא זו בלבד, אלא שעשה בערמומית של חכמה והאריך הדיבור על המדינה והיה משבחה ומקשטה ומפארה כחתן־כלה ומגביה תכסיס שלה עד רום העלייה. וכיוון ששמעו בני אדם אותו מיוחס כך משבח וכך מקלס, מיד חזרו בהם והירהרו חרטה בלבם ואמרו: כמה נאה היא מדינה זו שזה משבחה, כמה משובחת היא מדינה זו שזה מקלסה!

כך על ידי דבר של אמת גָנַב בעצה ובחכמה את דעת הבריות, ותפארת לו מן המדינה ותפארת למדינה ממנו, ודעתו נוחה ומתקררת, נוחה מן הברייות ונוחה בשֶלו, וכאדם זה שנכנס לכרמו ולמטע זיתיו ואומר: שלום עליך, נפשי!

היה מי שפסק עליו את פסוקו ואמר:

- אפילו אתה נותן את איש גליציה בחמור של חרָשים אין אתה מועיל ממנו כלום, שסוף הוא מרַמה אותך. אם במקל ואם במַטֶה, אם לא במידת השקר הרי במידת האמת, אלא סוף שהוא מרמה אותך.

והרי לא היה אותו שכך אמר, אלא, מן הסתם, ליטאי קפדן ומחמיר שבחמורי חרָשיו יודע, ואין להשגיח בדבריו כלל וכלל. ביָדוע, מידה זו אמורה בליטאים... נו, ואלוהים עמם, אין לנו עסק בהם!

איני יודע היאך דעתכם, ואילו לפי שֶלי – אין כאדם מגליציה למתיקות ולנועם. לפי שברייה נעימה הוא, בן־אדם נחמד הוא, בעל דרך־ארץ הרבה ונימוסים יפים. אִי, שמים! אלו נימוסים שבידיו כמה גדולים הם! אלו עמידות שעומד מפני הכבוד כמה נחמדות הן ואלו כפיפות שכופף עצמו באמירת "שלום" כמה מופלאות הן! אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד מהם שהוא מקדים שלום לחברו וכופף עצמו עד שחוטמו נושק את טבורו, מה שלא כל אקרובט יכול לעשות – כל כך דרך־ארץ היתה בידיו! מחזה נעים, נחמד למראה ותאווה לעיניים! מה יש לומר, במאוד־מאוד נעים! פשוט, העין רואה והלב שמח... ולא דרך־ארץ הרבה בלבד, אלא עוד פיקחות שבהם, נקיוּת דעת שלהם וחֵן תמים שעליהם וסִלסול נאה ומשובח שנוהגים בעצמם ולשונם נוחה ומזגם רך – פלוסין־משי, הדסים וכפות תמרים! אח, מה אמונים הם לשאול בדרך נימוס ולקחת משיכת דברים רכים ולחייך לך בנעימות ולפייס עליך בחן ובחסד ולקַשֵט בך שבחים ותארים גדולים ובלבד שתהא אדם חשוב. חיבה יתירה נודעת מהם לבני־אדם חשובים. וזו מידה טובה היא שנותנים את הראוי לראויים ואת השבח למשובחים. שמתוך שהם כל־עצמם פיקחים הם, כולם נקיי־דעת הם וכולם גדולים בני גדולים הם, אין להם עֵסק אלא עם אנשים חשובים ואין הם למודים לכבד אלא בני־אדם מכובדים. ואל יהא הדבר הזה קל בעיניך, וידוע הוא כלל גדול שאמרו חכמים: כל אומָן שונא בן אומנותו – ולא היא, צא וראה, עבודה קלה להיות אדם חשוב המְיַקֵר את שכמותו ובפרט את מי שחשוב ממנו... וכבר עד שאדם משלהם תינוק הוא בין עצי עריסתו, אביו מלמדו ואומר:

- תהיה טוב ותנהג בחכמה, שאדם חשוב אחד יבוא היום לכבדני בביתי.

מיד אותו תינוק מטפח ומרקד ומגמגם בלשונו ואומר:

- אבא, אדם חשוב באמת? שאותו אדם שהתארח אצלנו אתמול לא היה חשוב בכלל ולחינם השתדלתי להיות טוב ומעניין למענו?

או שכך שואל האב ואומר:

- בני, מי רצונך להיות כשתגדל?

ומשיב זה התינוק בלשון צחה ובלשון ברורה כבר-דעת בקי ומיושב ואומר:

- אני אהיה אדם חשוב!

הנה עד היכן גדול לפניהם כבודם של אנשים חשובים! וזו מידה גדולה היא, מידה שאין לה דמים, מידה שאין לה שוּמה!

מי שלא ראה אחד מאלו משיח עם אדם שאינו בדוק לו והוא מבקש לעמוד על לבו ולידע מה טיבו ומה שיש עמו, אם גדול הוא אם נמוך, לא ראה דבר נאה מימיו!

בני אדם שונים הם ומשונים אלו מאלו. יש אדם ויש אדם. יש אדם שאם אתה דוחק עליו באצבע קטנה מיד הוא מדליק לך אור כמין פנס של חשמל, ויש אדם שאפילו אם אתה דוחק עליו פעם ודוחק עשר פעמים – חושך מצרים. יש אדם שאם אתה מושכו בדבר אחד קל שבקלים והוא קופץ ומקדים פיו לאזניו ובין מִשֶׁלו בין לא משלו מתגלגל והולך, וטוחן ומוציא ושופך על צדו כקומקום רותח זה, ויש אדם שאם אתה מושכו ומטחינו מן הבוקר עד הערב – ולא סולת ולא סובין ולא קול ריחיים וכאבן שאין לה הופכים. יש אדם שאם אתה פותח לו פתח כחודו של מחט הוא פותח לך פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בהם, ויש אדם שאפילו אם אתה פותח לו פתח כפתחו של אולם – וגָדר גדורה ודלת הננעלת. יש ויש. הכל לפי מה שהוא אדם. וַחֲבָל! חבל שהעולם הזה מלא הוא מבני־אדם קשים. שכן לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו, אלא ברוב המקומות, בני־אדם קשים נעולים כתריסים, אגוזים קנטרנים שהשיניים קהות בהם.

נאה היה לו לעולם אילו כל בני־האדם חשובים כולם, בעלי־שם כולם, יחידי־דור כולם, ונוחים אלו לאלו כשמן וערבים אלו לאלו כסולת מעורבת בדבש!

עכשיו שאי אפשר, שכבר גרמו העוונות, אתה מוצא כנגד זה דבר נאה שיֶשנו בעולם בשעה שאחד מן ההן בריות נאות וחשובות מעכב עם אחד מן אלו שהם נעולים כתריס ומבקש לעמוד על לבו לידע מה טיבו, אם חשוב הוא אם נמוך הוא. דבר נאה, דבר שהוא חמדה מתוך חמדה!

יד למורשת חיים הז

* ארבעה עשורים לאחר מותו של הסופר חיים הזז, הולכות ונחשפות תעודות מארכיונו המאירות את דמותו באור חדש ומפתיע. שורה ארוכה של מכתבים שקיבל מאישים שונים מוכיחה כמה מעט ידוע על אישיותו הרב־גונית של מי שהחל את דרכו כמשורר עברי צעיר באוקראינה, חי כעשור בפאריס, בקרב אנשי רוח יהודים־רוסים, ולבסוף השתקע בארץ ישראל. האינטלקטואל שקסמי המזרח הפליאוהו, המשיך לקשור כל חייו בין תרבויות שונות. תחומי העניין המגוונים שלו באים לידי ביטוי בין היתר בעשרות מחברות שמילא ברישומי שיחות ועדויות מפי יוצאי רוסיה ותימן, בלימוד מנהגי שתיית התה בבוכארה, מיני הציפורים באירופה, ועוד.

כתבי היד הרבים שנמצאו בעיזבונו מחייבים לא רק הערכה מחודשת של אישיותו, אלא גם של מכלול יצירתו, שטרם פורסמה במלואה.

עד היום, הוציאה לאור אביבה הזז חמישה כרכים של פרוזה ושירה מן העיזבון, והעבודה עודנה נמשכת. מלאכת הכנתו של קובץ בן ארבעה סיפורים חדשים, שלא פורסמו מעולם, הולכת ונשלמת בימים אלו. היחיד מבין ארבעת הסיפורים, שקטעים ממנו פורסמו אי־פעם, הוא "הדרשה" – אולי סיפורו הידוע ביותר של הזז. עם גילוי כתב היד המקורי של יצירה זו, הסתבר למרבה הפלא כי מדובר בסיפור שיריעתו רחבה בהרבה מזו שפורסמה בשעתו. הקשרו הכללי, מטיל בספק את כל תלי הפרשנויות שנכתבו על טקסט זה. לצדו של יודקה, נחשפת דמותה האמיצה של מזל, בת העדה התימנית, המצטרפת לקבוצת חברי ההגנה.

המשותף לסיפור זה ולסיפורים הנוספים שעתידים לראות אור באותו קובץ הוא בגיבורותיהם: נשים הנוטלות את גורלן בידן. הסיפור "לואיזה" (1929) מספר את סיפור אהבתם הבלתי־אפשרי של צייר יהודי בפאריס וצרפתייה צעירה, אשת־איש. סיפור נוסף, שנמצא ללא שם בין ניירותיו של הזז, מתאר את קורותיה של רופאת שיניים שהתגלגלה מרוסיה, דרך ארצות המזרח, אל ארץ ישראל. כאן, החליטה להתמודד באופן אמיץ עם המשבר שפקד את נישואיה לבעל הרפתקן.

הסיפור האחרון, "ספינה בנמל", שקטע מתוכו מובא כאן, הוא אחת התגליות המסקרנות ביותר בין יצירותיו הגנוזות של הזז. הוא נכתב ככל הנראה באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, שנים אחדות לאחר שעלה הזז לארץ ישראל. כתב היד הנקי מתיקונים מביא להשערה כי הזז הכין יצירה זו לפרסום, אך מסיבות עלומות היא מעולם לא ראתה אור, בשלמותה או בחלקה. מקום התרחשותו של הסיפור, ניו־יורק של שנות העשרים, הוא זירה חדשה בתוך מכלול המקומות והזמנים שבהם בחר הזז למקם את גיבוריו. במרכזו, עומדת פגישת השידוכין שעורכים אחֵיה של פולה, רווקה במיטב שנותיה, לבין החתן המיועד לה, נוכל יהודי מגליציה. הפערים שבין הטיפוסים השונים מתגלים כאן בהומור שנון, אגב אמירות על גורלו של העם היהודי, שראוי לשוב ולעיין בהן גם כיום, כשבעים שנה לאחר כתיבתן.

גיל וייסבלאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו