בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפתח סוֹוּל

כיצד חמישה כותבים יוצרים סיפור אחד

הסיפור הראשון מבית היוצר של "עונות: מסע כתיבה שיתופי" הגיע לסיומו: ארבעה פרקים, 1500 מלים, חמישה מחבְרים ומחבְרות. קריאה מהנה

4תגובות

לפני כמה שבועות העלנו את "עונות" לאוויר, עם הפרק הראשון של איל מגד. הרעיון הבסיסי היה לכתוב סיפור בשיתוף הגולשים והגולשות באתר. עשרות פרקי-תגובה נשלחו למערכת, ומתוכם בחרנו בכל פעם את הפרק המתאים והמעניין ביותר. כעת אנחנו מפרסמים את הסיפור השלם הראשון של הפרוייקט, ומקווים שזו רק הסנונית הראשונה של העונה.

הקדמה

האפשרות הזו, של יצירה ספרותית רבת-מחברים, היא אפשרות זרה ומוזרה לרוב הקוראים והקוראות, הסופרות והסופרים. הרי כולנו גדלנו על המיתוס של המשורר הגאון הבודד שכותב מדם לבו, וכל הספרים שקראנו נכתבו על ידי מחברים בודדים כאלה. ובכל זאת, יש בכתיבה המשותפת משהו כמעט אינטואיטיבי: להקשיב טוב ולענות.

 

אך אמנות הדיאלוג הזו, מסתמן, אינה דבר של מה בכך; על פרק-התגובה להמשיך את העלילה או את "רוח היצירה", ובו-בזמן להיות מופע סינגולרי של מקוריות והפתעה. אנו מאמינים שהאמנות הזו, כמו כל האחרות, דורשת אימון ולמידה - גם כקוראים וגם ככותבות. והנה, "עונות" רק התחילה, וכבר למדנו כל כך הרבה.

נשמח לחלוק איתכן את הרעיונות שעלו לנו בנוגע לסיפור, אבל קודם נקרא את הסיפור כמו שהוא. אחר כך נדבר. תהנו!

 

מפתח סוֹוּל

 

1.      אליס / איל מגד

 

ידידה שלי, שהמוזיקה היא נר לרגליה, סיפרה לי שאחרי שגיליתי לה על כוונתי לכתוב ספר על אליס עצמון, המלחינה המסתורית הנערצת, היא הלכה לישון אחר הצהריים וחלמה על הספר. בחלומה אליס החליפה דמויות: פעם היא היתה אסטרונומית, ופעם סוחרת בבגדי משי, ופעם כוהנת במקדש הינדי. חשבתי שהחלפת הדמויות בחלומה נבעה ממה שאמרתי לה על הצורך שלי להגיע לספר הזה בדרך מיוחדת, שאין לי מושג מהי. לכתוב משהו בלתי רגיל לגמרי על מורתי הדגולה, שכל מי שניסה עד כה לפצח את חידת חייה לא ראה ברכה בעמלו. סופר אמיתי תמיד חולם לכתוב משהו יוצא דופן, אבל במקרה הזה לא מדובר בחלום של סופר, אלא בחובה של תלמיד למורו.

 

כלומר, לא הזווית המיוחדת היא המטרה. המטרה היא להגיע אל חייה של מורתי לא מבחוץ, אלא מבפנים, אם רק אפשר. לתאר איך היא מרגישה, אם זה אפשרי. למשל, ביום אירופי חורפי, שעות ספורות לפני קונצרט בניצוחה, בחדר המלון שלה בשרלוטנשטראסה, סמוך לקו הגבול בין מזרח ומערב ברלין. האור כבר נוטה להיגמר ואליס משקיפה על התנועה הזורמת מתחתיה. הוא אומרת בלבה: "אני בעולם הגדול", ואז משתהה ומוסיפה מחשבה: "אז מה?" ובעקבותיה עוד מחשבה: "האם אני מאושרת כאן כמו שחלמתי שאהיה כשהייתי ילדה, או שמא אני עדיין אומללה כמו שהייתי אז? האם באמת לא השתנה אצלי כלום?" ובמחשבתה היא משיבה: "אני לא מאושרת ולא אומללה. אני פוֹשרת. זה לא מה שקיוויתי מהחיים, אבל גם זה משהו".

 

היא עושה כמה תנוחות של יוגה ומצב רוחה מתרומם. לכמה דקות היא יכולה לומר, שאולי היא בכל זאת מאושרת להיות כאן, מנותקת, רחוקה מביתה, מבעלה המריר ומבתה המעיקה. לשמוח בזרוּת, בנוכריוּת, למרות שהיא כבר לזרא לה; מוכרת מדי, שחוקה מדי, לא קורצת ולא נוצצת, לרוב מתישה ומעייפת. אבל בערב, כשהיא מנצחת על יצירתה באולם הקטן והנידח בפרבר פאנקוב, מתעורר לפתע לחיים מה שמת בה, היצירה ובעקבותיה היצר, אבל רק לזמן קצר למרבה הצער. רק למשך הקונצרט, וגם אז לא לכל אורכו אלא בהבלחות, כאילו הפסקות חשמל מתחוללות בתוכה. חשמל שנדלק וכבה.

 

האם המטרה שלי היא לנסות לתאר את השָמות שהשנים עשו בה? לפרוט לפרוטות את השאלה הפשוטה איך היא מרגישה? נניח באמת בשארלוטנשטראסה, כשהעולם הקטן שלה נפגש עם העולם הגדול כביכול? לפעמים המחשבה היא שזאת שאלת השאלות, השאלה הנשאלת מתוך הידיעה הברורה והמובחנת של הסופיות, של המקריות, של חוט השערה. כי עדיין היא בעולם, למרבה הפליאה. עדיין היא שורדת כאן נגד כל הסיכונים, לעומתית אפשר לומר, אם משווים לחברות החולות והמתות, לקרובים החולים והמתים; ואפילו היא שבה על עקבותיה, מבקרת באותה עיר רחוקה יותר מפעם אחת. לפעמים אפילו יותר מעשר פעמים. חוזרת על עצמה באותה שאיפה להיות מאושרת כל עוד היא חיה. מה אפשר לומר על זה, חוץ מאשר להתפלא ולקחת נשימה עמוקה מהעולם הצונן, המחשיך כל כך מהר. כי אפילו תפילה כבר לא מועילה. שום דבר כבר לא מועיל, חוץ מהמחשבה שאין בלתהּ שאת חיה, תגידי מה שתגידי.

 

2.   אמא  / מרב זקס-פורטל

 

על אמא שלי הוא רוצה לכתוב. הוא מעריץ שלה, הוא תלמיד שלה, הוא רוצה "לפענח" אותה. לא, הוא התקשר לא כדי לבקש ממני אישור, הוא רק רוצה לדעת אם יש ברשותי עוד "חומרים" שלא התפרסמו וגם, אולי, אסכים לספר לו קצת על המלחין הצרפתי ההוא, זה שכתב לה את La petite mort , ולא, לא במובן הצהוב, כמובן.

 

ועלי? עלי הוא לא רוצה לדעת הרבה. לא, הוא לא רוצה להתמקד במשפחה שלה, הוא רוצה אותה, רק אותה, מין תשוקה כזו להיכנס לתוכה, לדעת אותה מכל הבחינות, להציג אותה מזווית מקורית. זה נשמע כאילו אתה רוצה לזיין אותה, אני אומרת ושומעת מהצד השני מין השתנקות  – לא, מה פתאום, את לא מבינה אותי בכלל... ואני צוחקת והוא מיד מכחכח ואומר שסליחה אבל זה היה קצת, נו, בוטה מצדי, ועוד על הבוקר, ואולי אני רוצה שיבוא אלי, שניפגש, שנדבר פנים אל פנים ואני – לא, תודה, כבר מזמן הפסקתי לעשות פנים אל פנים, וסוגרת את השפופרת בזהירות, כאילו שלא להכאיב לאצבעותיו שמעבר לקו.

 

אמא שלי, אליס, עליזה, עלינ'קה כפי שכינה אותה אבא. המלחינה הגדולה, המבליחה ונעלמת. אמא, שהחירשות המוזיקלית שלי ציערה אותה עוד יותר מלבקנותי ונטייתי להסתגר. איך, איך יכול להיות, היא היתה חוזרת ושואלת את חברותיה, את אבא, את החתול, את קירות הבית, איך יכול להיות שאני ואבא שלה כל כך מוזיקליים והילדה, נו, שלא נדע. בהתחלה עוד היתה תקווה. כשרק גדלתי די הצורך להגיע עם רגליי הקטנות לדוושות הפסנתר היא הושיבה אותי שם ולימדה אותי לגעת ברוך, בליטוף, במנענעים השחורים והלבנים. ברגע שאצבעותיי הצליחו להחזיק עיפרון ביציבות ועוד לפני שלמדתי צורת אות, כבר ציירתי, לבקשתה, מפתח סול ותווים מתווים שונים. זכור לי היטב אותו היום שבו הצלחתי לצייר מפתח סול. מילאתי אז את כל הדף במפתחות בגדלים ובצבעים שונים ורצתי אליה בגאווה, קוטעת את שיחתה החרישית עם אידה, את טקס התה של אחר הצהריים שנערך בזרתות מונפות, בשפתיים צבועות ובספלי חרסינה פרחוניים – אמא, אמא, תראי מפתח סולים! והיא נשקה לי על המצח בעדינות ובאהבה.

 

אבל הסופר הזה לא מתייאש ומתקשר שוב אחרי שעה ומשום מה אני נעתרת להצקותיו ומסכימה שיבוא אבל לחצי שעה, לא יותר, וגוררת את הסולם הקטן ממרפסת המטבח, עולה עליו ושולפת מהמדף העליון שמעל למקרר את הקופסה.

 

3.   היא / תמר ביסטריצר

 

אמצע הלילה עכשיו. תענוג. המוסיקה שלי בוקעת מתוך האוזניות של האייפוד. איזו המצאה נהדרת האייפוד. רק אני שומעת. רק אני עם עצמי ועם המוסיקה שלי. כל כך אינטימי. כל כך מרגיע.

 

הפאתטית של בטהובן. אני במייטבי. כלומר הייתי. כמה שנים חלפו מאז? אין ספק שהייתי פסנתרנית כשרונית.

 

כף יד קרירה מרפרפת על מצחי. אחות הלילה. בעדינות היא שולפת את האוזניות מאוזני ואומרת, במבטא רוסי מתנגן "הכל בסדר נחמה? הגיע הזמן לישון קצת. אני שמה אייפוד בשידה ליידך. מחר בבוקר תחזרי למוסיקה".

 

מרגיזה. מה היא מתערבת? מה פתאום היא מחליטה עלי החצופה? אבל אני שותקת. נגמרה לי סופית הסבלנות לאנשים.

 

איך אעביר עכשיו את שארית הלילה? כל לילה אותה בעייה. בגילי כבר לא זקוקים לכל כך הרבה שעות שינה. נמאס לי מבית החולים הזה. נמאס לי מהכל. הלוואי שכבר הייתי מתה.

 

אחות הבוקר מעירה אותי בעדינות. הרוטינה הרגילה של הבוקר, בדיקה פה

ובדיקה שם, כל הגוף כואב לי , אבל אני לא אומרת כלום. אין טעם. גם לארוחת הבוקר אין טעם.

 

אני שוכבת , כרגיל, בעיניים עצומות, עם האוזניות של האייפוד, וצלילי פסנתר מדהימים ביופיים בוקעים מתחת לאצבעותי ישר לאוזני. רק אני שומעת. נפלא!

 

שוב כף יד מרפרפת על מצחי, חמימה הפעם. האחות שולפת את האוזניות מאוזני, אני מואילה ברוב טובי לפקוח עינים. אין זה ממנהגי, אבל גם אין זה ממנהגן של האחיות לקטוע את המוסיקה שלי. כנראה שמשהו חשוב מתרחש אחרת היא לא הייתה עושה כן.

 

"נחמה, מותק, יש לך אורח".

 

נחמה בסדר, אורח יותר מבסדר, המותק קצת מפריע לי, אבל אני מוחלת על כבודי.

 

בחור צעיר ונאה, קצת נמוך, מתיישב בכסא שליד המיטה שלי.

 

הוא מציג את עצמו, ושמו מייד פורח מזכרוני. הזיכרון שלי לטווח קצר כבר לא מה שהיה.

 

מסתבר שהוא כותב על הגברת אליס עצמון.

 

רק השם עושה לי רע. חשבתי שהתגברתי כבר על מה שעשתה לי. כנראה שלא ממש.

 

"איך הגעת אלי דווקא?" אני שומעת את קול הזקנה שלי מקרקר. לא יציב. כבר מזמן לא דיברתי.

 

"הבת שלה השאילה לי קופסת זכרונות שלה, שהכילה גם מכתב ממוען אלייך שמן הסתם מעולם לא נשלח. אני חושב שהוא יכול ללמד אותנו כמה דברים עליה. רוצה שאקריא לך אותו?".

 

זעם אין אונים אופף אותי. גם אחרי כל השנים האלה אי אפשר להיפטר ממנה? לא רוצה לחשוב עליה יותר! היה לי די והותר ממנה.

 

מצד שני, אני סקרנית: אולי במכתב לפחות היא מבקשת ממני סליחה?

 

"תקריא לי את המכתב בבקשה" אני לוחשת ועוצמת עיניים.

 

4.      אני / נעה פלקון ואבירם דור

 

נחמה יקרה

 

זוכרת? היינו כל כך מופתעות מהחיבור הזה, היינו מחזיקות ידיים מתחת לפסנתר שעות, ומנגנות – כל אחת ביד אחת. הייתה לנו בטן אחת והיא הייתה משוחררת כמו שהעיר הזאת אולי תהיה.

 

ואז בא הסתיו. והמנגינה הפכה קינה. העפעפיים שכחו את תפקידם – לפתוח חלונות, להכניס אור. והעור גם הוא שכח – להגן על הבשר מהקור. ואני – שכחתי גם אני - לשמור על אהבתי קרובה. לשמור עלייך. החטא פוגע כמו ברק.

 

ואולי לא צריך להתנצל עכשיו. שתינו יודעות וידענו. לפני שעה או שתיים יכולתי להגיד לך עוד. הלכתי ברחוב הזר והרטוב הזה, חיפשתי פרצוף מוכר. המלים הסתובבו בי כמו תקליט, והתקליט הזה הוקדש לך. אבל הציפורים ששלחתי חזרו כולן.

 

מדרום יש גשר ונהר. במערב יש הרגשה שהשארתי מפתח מונח על מיטה. וזה מפתח סוֹוּל. מפתח לנשמה שלי. למוזיקה. וזו המיטה שלך, בחדר שלך – מכירה את זה? איך שהסדינים הלבנים הרכים עוד אוצרים את זיכרון הגוף הישן? אני רוצה להיכנס לחדר, להעיר את עצמי, אבל לדלת אין ידית.

 

אני רוצה לשלוח וכל כך מפחדת שלא תעני. אני שומעת מים רותחים בדירה

אחרת. האור בחוץ מחשב להיגמר. זו שעה כזאת. שקעתי. אולי מחר אשלח. הפה מתמלא בטעם של דם. אבל אין פצע. איך יכולתי להפיל עלינו את הבית? הקירות סוגרים עלי.

 

ופתאום היא עולה, הלבנה, מעל חוף הבניינים, ואני כל כך קטנה מולה. הזמן מאט, הריאות מתרחבות כענן. אני נזכרת לנשום. אני מתפללת בלחישה: אלוהים, תן לי את השקט ואת הצלילוּת להמשיך בדרך, בקרון הלב המתנדנד הזה, בשעת הנפש הזו שכיוונה – מזרח.

 

ראית פעם את פרצופו של הירח? הביטי עליו בהטיה קלה של הראש שמאלה - זה פרצוף קרוע, תמיד אותו פרצוף. אבל לירח אין פרצוף. הירח הוא כדור אבן ענקי בשמיים. וגם מיליארד מבטים אנושיים קרועים לא ישנו את זה.

 

הזמן דוחק בי לעזוב את המלים האלה, העייפוֹת, ולצאת אל מִדבר הצליל – אבל איך אמצא את עצמי ברעש הגדול של אולם הקונצרטים? את עוד מנגנת? נגני לי נחמה, גם אם מרחוק. אני שומעת.

 

שלך תמיד

אליס

3 בפברואר 1987
 

 

*אחרית דבר

הדבר הבולט ביותר בהתפתחות הסיפור, לדעתנו, הוא האופן שבו כל פרק יוצר נקודת מבט חדשה: הפרק השני, של מרב זקס-פורטל, לוקח את הסיפור קדימה, לא דרך המשך של עמדת המספר שכוננה על ידי איל מגד בפרק הראשון, אלא דרך פיתוח של דמות חדשה, שמוזכרת בפרק הראשון רק בשתי מלים. התחביר, או צורת הדיבור, של הדמות המספרת הזו, שונה באופן מהותי מהתחביר של הדמות המספרת הראשונה.

 

כך גם הדמות השלישית, שפיתחה תמר ביסטריצר - מדברת בקול חדש. האיכות הזו - של בניית דמויות בעלות קול ייחודי, הוא אחד מאתגריו הגדולים של הסופר - לצאת מהתחביר הפנימי שלו אל קשת מגוונת של תחבירים וצורות ביטוי; וכעת נדמה שהאתגר הזה, מהווה איכות אלמנטרית של יצירה מרובת-מחברים.

 

זווית מעניינת נוספת היא האופן שבו רוב הסיפור בכלל מתרחש ברווח שבין הפרקים, ולא בתוכם. כל פרק  מבצע קפיצה עלילתית, בזמן/מרחב וברוח, ובכך מעביר הרבה מהכוח המדמה לידי קהילת הקוראות והקוראים; עלינו להשלים בעצמנו את הפער הנראטיבי והסגנוני שנפער בין פרק לפרק.

 

הפרק האחרון, המכתב, שכתבו נעה פלקון ואבירם דור, עונה לפרק השלישי, ובמקביל משלים את המעגל ומתכתב עם המטרה המנוסחת בפרק הראשון: "המטרה היא להגיע אל חייה של מורתי לא מבחוץ, אלא מבפנים, אם רק אפשר. לתאר איך היא מרגישה, אם זה אפשרי. למשל, ביום אירופי חורפי, שעות ספורות לפני קונצרט בניצוחה{...}".

 

אחרי קריאת הסיפור, מעניין לשוב אל תחילתו ולבחון מה הנביטו הזרעים שהונחו על מצע הדף הלבן. למשל המשפט "בחלומה אליס החליפה דמויות: פעם היא היתה אסטרונומית, ופעם סוחרת בבגדי משי, ופעם כוהנת במקדש הינדי. חשבתי שהחלפת הדמויות בחלומה נבעה ממה שאמרתי לה על הצורך שלי להגיע לספר הזה בדרך מיוחדת, שאין לי מושג מהי". שווה לשאול: מי בסוף החליפה דמויות? אליס או המספר? ומה היתה הדרך המיוחדת דרכה הגיע אל פנימיותה של אליס? ואם היה לסיפור הזה פסקול, מה הוא היה?

 

*

 

אם התחברתם לסיפור או לרעיון של "עונות", וברצונכן לקבל עדכונים על המשך הדרך של הפרוייקט, הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו. שם נוכל להרחיב ולהעמיק את הדיון, ולקחת את "עונות" הלאה, ביחד. נתראה בקרוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו