בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עונות

מסע כתיבה שיתופי

הסופר משה סקאל פותח את הדרך למסע "עונות" החדש. הצטרפו אליו ושלחו לנו את הפרק השני של הסיפור

2תגובות

פרק ראשון: המטבח/ משה סקאל

אורי ישב בקומה ה-11 במגדל ע"ש תד אריסון בבית החולים איכילוב. על השולחן מולו היתה צלחת ועליה ביצה קשה ועגבנייה. הוא נשא את עיניו הלאה והסתכל אל הנוף שבחלון. ערפל עמד בשמַים, גשם לא ירד בחוץ. אורי ראה את הבניינים הלבנים והגבוהים של רחוב דוד המלך, שמאחוריהם עמד בניין העירייה. הלאה מרחבת העירייה, שהיתה עכשיו שקטה ושוממת להכעיס, ניצבו בתים נוספים בשורות ארוכות, ומעבר לבתים – הים. אבל את הים אי אפשר לראות בכלל, בגלל הערפל.

אורי נאנח. יומיים שלמים הוא שוכב במיטה במחלקה האורולוגית ומחלים מניתוח, ועכשיו, עד שסוף-סוף הצליח להגיע בכוחות עצמו למטבח במאמצים בלתי משוערים, הוא לא יכול לראות את הים.

תומר אפלבאום

ובכל זאת, היה מרוצה. זגוגית עבה חצצה בינו לבין העיר, ובקומה ה-11 הוא הרגיש שהוא מעופף מעליה. שרידי ההרדמה המלאה מהניתוח עוד ריחפו בהכרתו. ביומיים האחרונים, בכל פעם שנעמדה לצד מיטתו האחות תמר ושחררה את הפקק החוסם את הנֶקב בוורידוֹ, הוא ביקש לברר מה שֵם האנטיביוטיקה שהיא מחדירה לַנקב. תמר מסרה לו את המידע (למשל, "פלאזִ'יל"), ובאותה נשימה גם הפצירה בו שיקום ויתהלך במחלקה.

יומיים שלמים נשאר אורי לשכב במיטה, ומקץ יומיים נעתר. הוא חשש לקום בכוחות עצמו, ולכן לחץ על הכפתור הקבוע בחוט המשתלשל מעל למיטה. כשראשה של תמר הציץ בקצה החדר, אורי הושיט את שתי ידיו וקרא: "אחות אחות בואי אצלי".

תמר ניגשה אליו. לצד המיטה היא הבחינה בספר של עגנון, ואמרה בגיחוך: "אדון אוֹרי – "

"אוּרי", הוא תיקן אותה.

"מה שלא יהיה", היא אחזה בכתפיו והושיבה אותו. "אתה לא הרופא ואני לא הגרושה שלך. אתה פציינט בן 35, עקשן כמו אבּצֶס. ואתה תקום עכשיו ותלך עד למטבח, לראות את הנוף".

הוא התיישב והיה סחרחר. היא תמכה בו ועזרה לו לקום, והוליכה אותו משם לאט-לאט. כשיצא מהחדר, ערמה האחות את המצעים שלו בערימה ומתחה מצעים נקיים על המיטה.

במטבח, אורי נטל את הסכין וחצה את הביצה לארבעה חלקים. בזמן שהיה מרוכז באכילה, שמע פתאום תקתוק מטרונום. מבלי שהרגיש, הוא השעין את אצבעותיו על השולחן, ומתוכו ממש התנגנה היצירה "הפסנתר המושווה" של באך.

"אתה פסנתרן?" שאל מישהו.

היצירה שהתנגנה בהכרתו של אורי, פסקה באחת. מולו ישב חייל מול צלחת ובה ערימת ספגטי ברוטב עגבניות. על השולחן לצדה של הצלחת היה מונח אייפון, ומן הצג נשקף מטרונום שזרועו הוטחה מצד לצד בקול נקישה.

"אני מורה לפסנתר", ענה אורי. "אתה מנגן?"

"לא", ענה החייל. "זה ממש לא קשור. יש לי בעיות אכילה, וקראתי עצה של מישהי באינטרנט שכדאי לי להוריד אפליקציה של מטרונום. אני אמור לכוון אותו לארבעים פעימות בדקה, ולאכול לפי הקצב. בהתחלה השתגעתי מזה, אחר-כך התרגלתי, ועכשיו אני כבר לא שׂם עליו יותר. שיתקתק עד מחרתיים, מצדי".

אורי שוב נאנח. איך לא חשב להביא לכאן את המטרונום שלו? זה היה מעביר לו את הזמן. בינתיים הוא רובץ יומיים במיטתו ומקשיב במחשב לתוכניות רדיו של ה-BBC. באחת התוכניות, "אי בודד", ראיינו את הזמר מוריסי והוא אמר שמרתק אותו האופן שבו אנשים עושים שימוש בַּזמן העומד לרשותם. ועוד דבר הוא אמר: "אני חושב שהשְמדה עצמית היא דבר מכובד". השמדה עצמית, כך אמר מוריסי, לא "התאבדות". על זה אורי חשב עכשיו, וגם על המשפט ששרבט פעם במחברת: "המטרונום הטיח את זרועו היחידה מצד לצד, בדייקנות שיש בה מן הייאוש".

"לא ראיתי את החבֵרה שלך היום", אמר החייל, ואורי התנער ממחשבותיו.

"החברה שלי? אתה מכיר אותה?"

"זאת החיילת, לא? היא ביקרה אותך אתמול. שוָוה!"

אורי לא ידע מה לומר. אולי רק זאת: שהוא מקנא לה מאוד, לאלָה. במיוחד בימים האלה שבהם הוא רובץ במיטה כמו אבצס.

"כמה שנים יש ביניכם?" שאל החייל.

"חמש-עשרה", אמר אורי, והוסיף בינו-לבינו: "אולי קצת יותר". הוא הסתכל בשעונו. בעוד עשר דקות היא תבוא לבקר אותו. עיניו חזרו להתבונן בנוף, ובינתיים הטיח המטרונום שעל צג האייפון את זרועו היחידה מצד לצד, בדייקנות שיש בה מן הייאוש. חושך ירד בחוץ. והנה כבר נשמע קולהּ של אלָה במסדרון.

>>לקריאת הסיפור המשותף הראשון של "עונות": מפתח סוֹוּל

*"עונות" (SEASONS ,ANSWERING) הנוכחי הוא סיפור בהמשכים. הקוראים והקוראות מוזמנים להציע פרק שני, אותו יש לשלוח עד יום ראשון, 18 באוגוסט, לכתובת onot.haaretz@gmail.com. הסיפור שייבחר ויפורסם כאן באתר יהיה זה שיענה באופן המעניין והדיאלוגי ביותר על הפרק הראשון, ובו בזמן יהיה מופע סינגולרי של מקוריות והפתעה.

*אם התחברתם לסיפור או לרעיון של "עונות", וברצונכן לקבל עדכונים על המשך הדרך של הפרוייקט, הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו. שם נוכל להרחיב ולהעמיק את הדיון, ולקחת את "עונות" הלאה, ביחד. נתראה בקרוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו