בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מן הארכיון

דמשק, גרמניה

"חופן של כוכבים", סיפור התבגרות דמשקאית, הוא ספר שלא יכול היה להופיע במדינה ערבית. יש בו, לטעמם של מו"לים ערבים, יותר מדי חופש הבעה והתרסה, יותר מדי בוטות בכינוי הדברים בשמם האמיתי, ויותר מדי ישראל

תגובות

חופן של כוכבים, רפיק שאמי. תירגמה מגרמנית: דפנה עמית. הוצאת שוקן, 242 עמ', 47 שקלים 

(פורסם לראשונה ב-16 באפריל, 1997)

יש משהו שובה לב באופטימיות חסרת המעצורים של רפיק שאמי, הן כסופר ממוצא סורי שחי בגרמניה וכותב גרמנית, והן כגיבורו המרומז של "חופן של כוכבים", שהוא וריאציה שהרזאדית על ז'אנר רומן העיצוב הגרמני; יש משהו שובה לב גם בתחבולה של כתיבת רומן נעורים, המורכב מקטעי יומן הפרושים על פני כשלוש שנים וחצי, בלשונו של נער מתבגר בעיר הישנה של דמשק בסוף שנות החמישים - איכות שנשתמרה אף בתרגומה המעולה של דפנה עמית; ויש משהו שובה לב, מעל לכל, בעובדה שמו"לים ישראלים השגיחו, סוף סוף, כי הסוס המצרי נגמר מזמן, בכל החזיתות, והגיע הזמן לראות מה קורה אצל השכנים מצפון, שמלבד כמה הבלחים בודדים פה ושם, שמע עליהם הקורא העברי בעבר רק דרך תחזית מזג חיל האוויר. 

הן הסופר הגרמני רפיק שאמי (שם עט שפירושו, במצלול קומוניסטי אירוני, "חבר דמשקאי") יכול היה להיות סופר סורי כותב ערבית, אם כי שפת אמו היא ארמית - שפת היום-יום בכפר מוצאו הנוצרי, מעלולא; אבל הוא מעדיף, זה כ-26 שנה, לשבת בגרמניה ולכתוב גרמנית, לרוב על עולמו הדמשקאי האבוד, במרחק שתי שפות משפת חוויותיו המקוריות. 

לכן לא מפתיע במיוחד לקרוא בראיון עם שאמי (מוסף "הארץ", 7.2.97) כי הוא אוהב לקרוא את קפקא, הסופר היהודי-הצ'כי שבחר בגרמנית כמולדתו הלשונית, ו"יסד" בכך, בלי ידיעתו המפורשת, את מה שדלז וגוואטארי עתידים לכנות "ספרות מינורית" (או "ספרות זעירה"): הספרות שיוצר המיעוט בשפת הרוב. 

סופר סורי אחר שהקורא העברי התוודע אליו באחרונה הוא סלים ברכאת, מחבר "חכמי האפילה" (עם עובד, 1995). ברכאת נדד מן הצפון הסורי הכורדי אל ביירות של שנות השבעים (בשנים שבהן נדד שאמי לגרמניה כדוקטורנט לכימיה), ומשם לקפריסין כפליט פלסטיני לכל דבר, והיום הוא, בעיני, הסופר הערבי המעניין ביותר של העשור האחרון, אם לנקוט לשון זהירה במיוחד, ובוודאי אחד הפרוזאיקנים המהוללים ביותר שקמו לשפה הערבית לדורותיה. 

שאמי נחשב היום לאחד הסופרים הפופולריים ביותר בגרמניה, הישג לא מבוטל במדינה שאינה נוטה חסד מיותר לזרים. ממאמר שפורסם לפני שנתיים ברבעון World Literature Today ניתן ללמוד כי כמוהו נמצאים היום במדינה זו כ-13 סופרים ערבים אחרים, שהיגרו אליה ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה (בהם עוד שלושה סורים ושלושה פלסטינים). שישה מתוך הסופרים הללו, ושאמי בתוכם, כותבים ישירות בגרמנית. סלים אל-ענפיש, בדווי מן הנגב שהגיע להיידלברג בגיל צעיר ולמד אתנולוגיה וסוציולוגיה, נמנה אף הוא עם קבוצה זו. יצירותיו שואבות ממסורות הסיפור שבעל פה של שבט מוצאו, במרחק בטוח מזרועה הנטויה של הסיירת הירוקה. חאלד אל-מעאלי, משורר עיראקי גולה, כותב בשתי השפות, ועובד כעורך בהוצאת הספרים הערבית "אל-ג'מל" (הגמל) בקלן, שפירסמה בעבר ספרים שנחשבים "בעייתיים" בערבות הצחיחות של המזרח התיכון (בהם רומן של הסופר סמיר נקאש, יהודי-עיראקי שמתגורר ברמת גן ומתעקש לכתוב בערבית, להנאתו הרבה של כותב שורות אלה). 

"חופן של כוכבים", סיפור התבגרות דמשקאית, הוא ספר שלא יכול היה להיכתב ערבית, לא כל שכן להופיע במדינה ערבית. יש בו, לטעמם הווירטואלי של מו"לים ערבים, יותר מדי חופש הבעה והתרסה (לא רק במישור התוכני), יותר מדי בוטות בכינוי הדברים בשמם האמיתי, ויותר מדי ישראל. הנער המספר, בעל החלומות, הוא בנו של אופה קשה יום וגורל שחי עם משפחתו בעיר הישנה של דמשק, ומנסה לפלס את דרכו מתוך המאפייה של האב השתלטן - שיש לו יחס אמביוולנטי ביותר למותרות כמו השכלה - אל העולם המשתרע מעבר לאופק הצר של שכונת העוני, כדי להגשים את חלומו: להיות עיתונאי. את כל זה הוא עושה תחת עינו הפקוחה והאכזרית של השלטון המתחלף כמה פעמים במהלך העלילה, כיאה לתהפוכות המשטרים הסורים מאז ומעולם ("היום שוב היתה הפיכה. בית הספר יישאר סגור עד יום שני הבא. זו ההפיכה השנייה השנה", עמ' 61). 

האב, נוצרי-אשורי בסביבה מוסלמית, סבור כי "ממילא יש יותר מדי מורים ועורכי דין" בעולם (עמ' 23), ויחסו למאוויים של בנו הוא בהתאם: "אמרתי לו", כתב הבן, "שאני רוצה להיות עיתונאי. הוא צחק. מקצוע של בטלנים, היושבים כל היום בבית קפה ומפיצים שקרים, אמר. הוא לא רוצה בן שיתרוצץ כמו נווד, יסלף דבריהם של אנשים ויכתוב עליהם דברים לא הגונים. אנחנו נוצרים, אמר, ורצוי שאזכור זאת אחת ולתמיד. לו קראו לי מוחמד או מחמוד היה לי סיכוי, הוסיף" (עמ' 24-23). 

אלא שהבן מגשים את חלומו, ומצליח להפיץ עיתון מחתרתי פרי עטו ועט ידידו המוסלמי, בדרך מקורית מאוד. הוא עושה זאת בעזרתם של שני ידידים מבוגרים ממנו: חביב, העיתונאי המתוסכל שדעותיו על חופש פוליטי, חברתי ואישי, אינן מתיישבות כהוא זה עם הביטאון הרשמי שבו הוא מועסק עד הפיצוץ הבא; והדוד סלים, שכן זקן ואלמן, עגלון בדימוס, שמתגורר בקומה הראשונה בבניין שבו מתגוררת משפחת המספר. חביב הוא מושא החיקוי, שבו מביט הנער בתערובת של חשש והתפעלות - "שמונה עשרה שנים היה במחתרת וסבל עלבונות והשפלות למען מפלגתו. לאחר שהגיעה המפלגה לשלטון לא החזיק בה מעמד אפילו שנתיים" (עמ' 168); וסלים הוא מספר המעשיות החכם שמעניק לנער יד תומכת ומדריכה, אוזן קשבת, אור בסוף המנהרה, ובעיקר חוכמת חיים - "מי ששוכח את אי הצדק שנעשה לו", הוא אומר לנער, "מזמין לעצמו עוול נוסף" (עמ' 126). נוסף על שני אלה ישנה נדיה - אהבת הנעורים הבלתי נמנעת, שאביה הוא סוכן בשירות המשטרה החשאית, המתאים את עורו לצבעה המשתנה של כל הפיכה חדשה. 

אין בספר עלילה במובן המערבי המקובל, ולכן הכללתו בז'אנר רומן ההתבגרות תעשה לו עוול מסוים; יש בו, לעומת זאת, אין-ספור עלילות קטנות ומינוריות, הנאגרות בפשטות מדהימה וכובשת לכדי יריעה נראטיווית שבה הפנייה לקורא (באמצעות תחבולת היומן) מקבלת צביון של שיחת חולין בבית קפה (דמשקאי, מן הסתם). זהו סגנון ייחודי ששאמי הגיע אליו בעמל רב: הוא מסייר ברחבי גרמניה (בעונות הסתיו בעיקר), נפגש עם קהלים שונים, שלהם הוא מספר, בעל פה, משלים, מעשיות, סיפורי עם וקטעי עלילות, ומבקש ממאזיניו להגיב על האימפרוביזציה שלו. דומה שבכך הוא דוחף את אמנות הסיפור האוראלית צעד נוסף קדימה. המספר המזרחי המסורתי נהנה מתגובה עירנית במיוחד של קהל שומעיו אך אינו מעודד "הפרעות" בצורת תרומות אישיות לסיפור שזה עתה נפרש, 
או התערבות במהלכו הליניארי; שאמי, לעומתו, מטשטש את הגבולות ומותיר את הסיפור פרוז ופרוץ, ובכך הופך את המאזין למשתתף פעיל ביצירה. אחר כך, כתלמיד נאמן של ולטר בנימין, הוא שב יחידי לחדר עבודתו, לבדידותו של כותב הרומנים, ומעלה על הכתב את הטקסט שנוצר בעל פה, בהשתתפות הקהל. 

רישומה של טכניקת כתיבה זו ניכר במיוחד ברומן הידוע ביותר של שאמי, "לילות דמשק", שפורסם ב-1989, שנתיים לאחר הרומן הנוכחי. הדוד סלים העגלון, שנוכחותו ב"חופן של כוכבים" שואבת את ממשיותה בעיקר מכוח השפעתו של הזקן על מהלך חייו של נער, ולא כל כך מכוח נוכחותו בטקסט, הוא הדמות המרכזית ב"לילות דמשק". על הדוד סלים, המספר-הבדאי המפורסם ביותר בדמשק, נופל יום אחד אלם משתק, ואיש אינו מצליח להבין את פשרו ולבטל את הלחש. עד אשר נאספים שבעת ידידיו הקרובים של הדוד סלים, ואיש איש בתורו מספר לפניו סיפור מפרי דמיונו, וכך מצליחים להתיר את חרצובות האלם. 

בראיון שהזכרתי לעיל, מביע שאמי משאלה ש"אולי יתרום הספר הזה לניפוץ 
תדמית מכוערת שקיימת בישראל על האנשים בסוריה... שרוב הקוראים יחבבו את 
גיבור הסיפור, את אמו ואת הדוד סלים, העגלון". אין קל מזה, יא רפיק.

אנטון שמאס מלמד ספרות באוניברסיטת מישיגן בארצות הברית 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו