ספרי דורות קודמים

נדמה לי כאילו מישהו סוחב בחוצות את גופי לראווה

סיפורה של לילה בסביץ, שבזכות סיפור שלה שהתפרסם ב"דבר" ב-1934 הופסק הנוהג להכניס אדם שלישי לחדרי משפחה בקיבוצים

רות בקי קולודני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות בקי קולודני

ולו רק הד, מאת ליליה בסביץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981

"ברגע הקירבה הגדולה ביותר, אני מרגישה שהיא מתהפכת שם במיטתה ובן רגע פג החלום. אינני נרדמת בלילה. אני שוכבת ערה ומתוחה שעות רצופות כולי הקשבה לנשימתה של השכנה. כשאני נוכחת שהיא ישנה, אני מתקרבת אליו, חרש מנשקת את עיניו... אני כולי תפילה חרישית פן תתעורר היא..."

זה קטע מאחד הפרקים בספרה של ליליה בסביץ "ולו רק הד", שהוא מבחר מחיבורים ורשימות שכתבה במשך עשרות שנים על החיים בקיבוץ ובתנועה, האירועים, הבעיות, ההישגים, האורות והצללים. היא היתה קלת כתיבה; כבר בנעוריה ברוסיה כתבה יומן אך החביאה אותו במחסן עצי ההסקה, והיומן אבד. מאז ובמשך עשרות שנים, כתבה, הרצתה, ערכה, דיווחה וליקטה חומרים. שמו של הספר לקוח משיר של רחל: "אשרי הלב אשר הציל / ליום עברה ואיד / ...ולו רק הד".

תחילה כתבה לנכדים ותיארה תמונות מחיי נעוריה במהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה. היא סיפרה כיצד עסקה בהנחלת ידע לאיכרים אנלפביתים, ושימשה ספרנית לחיילי "הצבא האדום" שלנין פתח מרכזי ספריות להשכילם. הללו לא ידעו מהו ספר, והיו תולשים דפים ממבחר הספרות הרוסית, מגלגלים בהם טבק זול ומעשנים אותם. היא תיארה פרשיות מחיי המהפכה והנהייה לארץ, למען יידעו הנכדים על ההתחלה המאתגרת.

הפרק המטלטל ביותר בספר, שעורר הד חזק, הוא "שלישי", שהתפרסם לראשונה ב"דבר" ב-1934, בשם הבדוי "רחל". הפרק מתאר שבשל מצוקת דיור והרצון לקלוט עולים, הוכנסו לחדרי משפחה בקיבוץ שלישי או שלישית, ונהפכו בעל כורחם שותפים לחיי הזוג: "אנו גרים בחדר שלושה, אני, הוא — החבר שלי — והיא, שכנתי... רק מחיצת בד דקה חוצה בינינו ובינה. כבר שנתיים אנו גרים כך, ואני עוד לא התרגלתי ולא אתרגל לעולם".

שלושה נשים מתוך הסרט "חלוצות"
עין חרוד, שנות העשרים. "כבר שנתיים אנו גרים כך, ואני עוד לא התרגלתי ולא אתרגל לעולם". צילום: ארכיון עין חרוד

ליליה בסביץ וויניה כהן הכירו זה את זו ברוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר. שניהם פעלו במפלגה הציונית־סוציאליסטית (צ.ס.) בחרקוב, השתתפו בוויכוחים ובהרצאות, נמשכו זה לזו והרעיונות האידאולוגיים קירבו ביניהם. ב-1923 נישאו נישואים אזרחיים, ושנה לאחר מכן עלו לעין חרוד הצעירה. הם עבדו בכל עבודה למרות הקשיים, החום, המחלות והמחסור, והיו מאושרים לממש את האידיאלים שעליהם חלמו.

תוך כך נולדה בתם הבכורה עזה (1928). אושרה של האם היה רב, עד שהוכנסה השלישית לחדר המשפחה: "אני כולי תפילה חרישית ופחד פן תתעורר היא. עולם ומלואו אבודים לי. אני מפחדת לזוז... ויש שברגע הקירבה הגדולה ביותר, אני מרגישה שהיא מתהפכת שם במיטתה ובן רגע פג החלום. בשעה דוויה זו נדמה לי כאילו מישהו סוחב בחוצות את גופי לראווה... איני יכולה לקרוא וגם להירדם איני יכולה. גם היא, השכנה משום מה איננה ישנה".

הכנסת השלישית לחדרם הרסה גם את שעות האיכות שלאחר העבודה, שבהן השתוקקה לשתף אותו בחוויות היום, לספר על רגשותיה ביחס לחברים, להתייעץ אתו, אך המלים נתקעו בגרונה, כי לא נוח היה לה שמישהי זרה מקשיבה להם. מועקה מתמדת אפפה אותה, הקשר בין בני הזוג השתבש, וחייהם המשותפים התערערו.

ויניה התעניין בנשים אחרות. הוא נפרד מליליה באופן רשמי ועבר לחיות בקיבוץ עם בת זוג חדשה. בחברה הסגורה שבקיבוץ, שבה הכל יודעים על הכל, ופוגשים זה את זה בשבילים, במקומות העבודה ובחדר האוכל, לא היה זה פשוט לליליה לראות את האיש שלה עם אשה אחרת.

היא נשארה לחיות בקיבוץ כדי לא להפריד את הילדים מאחד ההורים, והטביעה את יגונה בעשייה, בכתיבה, בעריכה, בהרצאות ושליחויות, ובעיקר בחיזוק דמות האשה. כארבעים שנה, החל מ-1934, היתה חברת מערכת "דבר הפועלת", והשפיעה על נשים שחששו לגלות את מצוקותיהן, להעז לבטא בכתב את רגשותיהן הכמוסים, למען יהא לו הד.

לאחר שהתפרסם "שלישי" הופסק הנוהג של העברת רווק או רווקה לחדרם של בני זוג. לפני שנים לא רבות ראיינתי את בתה הבכורה עזה רונן, במשדר "בית הורי" ברשת א' של "קול ישראל". במשדר הזה סיפרו המרואיינים על ילדותם, ערכי משפחתם ודמויות הוריהם. עזה רונן, שאף היא פעילה היתה בהנצחת מורשת הקיבוץ ו"גדוד העבודה", סיפרה בעיקר על כוחות הנפש והאידיאלים של אמה. כששאלתיה על "שלישי" אמרה שהוא רק חלק מהסיפור, ואמה השאירה מכתבים בינה לאשה האחרת, המאירים באור חדש את השבר ואת הספר "ולו רק הד". במכתבים הללו הן משתפות זו את זו ברגשות הכאב, הבושה, ייסורי המצפון, והניסיונות הנואשים לשנות את המצב. בהתכתבות הזאת גם בוטאה הדעה על הגבר שסיפוק יצריו הוא ציר עולמו מול האשה, שלוז חייה אמהות ויציבות, וכמו כן תוארה הבדידות, שבחברה קטנה וסגורה כקיבוץ, היא עמוקה ומרה. אין במכתבים אשמה וכעס, אלא גילוי לב כואב, סוג של הקלה, ובעצם קירבה רבה, כמעט אהבה, כמעט שמחה, אשה לאשה.

ד"ר צפרירה שחם־קורן, בת עין חרוד, חשפה את המכתבים מארכיון עין חרוד, והם יראו אור בספר "חסד נעורים" העומד לצאת לאור בהוצאת "יד יצחק בן צבי" ו"יד טבנקין". הספר הזה הוא הד נוסף, אחרי עשרות שנים, לתקופה שבה נשים נדרשו לגלות חוסן ופעלתנות, ורק ליומנים ומכתבים חשפו את לבן, כמו ליליה שגילתה לחברה קרובה שלה: "אני פעילה... למראית עין, אולם בתוכי הכל מת".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ