שאיפה קנאית לאמת: הרב צבי פרץ חיות וביאליק

עם פתיחת האוניברסיטה העברית בשנת 1925, אך טבעי היה שתיפתח בה מחלקה לתנ"ך ושיעמוד בראשה חוקר המקרא הרב צבי פרץ חיות, שהיה מהמובילים בתחום ביקורת המקרא. אבל לחץ החוגים הדתיים על שלטונות האוניברסיטה שלא ללמד תנ"ך באופן חילוני הכריע. פרץ חיות עזב ולא הועילו השתדלויותיו של ביאליק. במלאות 90 שנה למות איש התורה והאקדמיה ו-145 שנה להולדת המשורר הלאומי

שמואל אבנרי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל אבנרי

כ"טִמטום הלב" וכ"טרגדיה" כינה ביאליק את החמצת שילובו של הרב פרופ' צבי פרץ חיות בראשות המכון למדעי היהדות ובצמרת האוניברסיטה העברית, על אף המוניטין שלו כחוקר וכמנהיג בעל שאר רוח. מה איפיין את דמותו של חיות כאיש מדע וכמורה דרך? מה היו הנסיבות שבגינן וִיתר על חלומו לחקור ולהורות ממרומי הר הצופים? ומה עמד בבסיס הקשר האמיץ שבינו לבין ביאליק?

את האחד באפריל 1925 — מועד חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים — הגדיר ביאליק כיום חג גדול וקדוש, כי במעמד זה "הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו" (ביאליק, דברים שבע"פ, א, דביר, ת"א תרצ"ה, עמ' מט). לצד המון עם, מנהיגים ציוניים, רבנים ואורחים רמי מעלה הגיעו לטקס פתיחת האוניברסיטה פרופסורים ידועי שם מענפי מדע מגוונים ומשלחות אוניברסיטאיות מרחבי אירופה וארצות הברית. עם אלה נמנה פרופ' חיות מווינה, אשר הגעתו לוותה במִשאלה שאותה ביטא עורך עיתון "הארץ": "היישוב היהודי בארץ ישראל מברך את האורח הנעלה בשמחה נאמנה. אולם שמחה זו אינה שלמה [...] היינו רוצים לראותו תושב קבוע בקרבנו, אנו זקוקים לדבָּר ומנהיג בעל השקפות רחבות ובינה צלולה ומידות אנושיות כמותו, היינו רוצים לראותו כראש האוניברסיטה שלנו" (מ' גליקסון, הארץ, 18.3.1925).

חיות נמנה עם חברי הוועד להקמת המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית עוד בתהליך שקדם לפתיחתה, והוא נודע בעולם המדע בזכות חיבוריו בתחום התנ"ך, הברית החדשה, הספרים החיצוניים, התלמוד, ההיסטוריה היהודית ובעיקר פרשנות המקרא, אשר במסגרת סדרת "תורה נביאים וכתובים עם פירוש מדעי" בהוצאת אברהם כהנא פירסם בשנת 1903 את פירושו ל"תהילים" ובשנת 1907 את פירושו ל"עמוס". לצד זאת לימד חיות במוסדות אקדמיים שונים וכבר בגיל עשרים־ושמונה התמנה לפרופסור באוניברסיטת פירנצה, וייצג את הישגי המחקר בתחומו בכנסים מדעיים בינלאומיים.

על יסוד כל זאת אך טבעית היתה הזמנת חיות להשתלב במסגרת המחקר וההוראה של המכון למדעי היהדות. אך אַלְיָה וקוץ בה, ואל המוקש שהיה טמון בהזמנת חיות מתייחס ביאליק בברכה ששיגר אליו ב–7.8.1925: "מטרת מכתבי הפעם היא להעיד לפניך עד כמה גדלה שמחת ידידי האוניברסיטה כאן, ובתוכם גם חבר הפרופסורים, מוקירך וחושבי שמך, בהגיע עליהם הבשורה כי אכן נקראת סוף סוף לבוא ולשבת כאן במקום הראוי לך", פותח ביאליק את מכתבו ומוסיף בנימת ביטחון, "אתה תהיה בלי ספק המנהיג הרוחני של המוסד הנעלה הזה", אך בהמשך דבריו מתגלע המכשול: "אין לך, אפוא, לשים לב ל'הגבלות', כביכול, שהוכנסו לתוך תפקידך בשדה ההוראה. אין בהגבלות אלה משום ממש, ועתידות הן להיבטל מעצמן" (איגרות ביאליק, בעריכת פ' לחובר, ג, דביר, ת"א תרצ"ח, עמ' נו).

הרב פרופ' צבי פרץ חיות
הרב פרופ' צבי פרץ חיותצילום: באדיבות בן ציון כהנא

"הגבלות" אלה שללו מחיות את האפשרות להורות בתחום מקצוע התנ"ך (שעמד כאמור במוקד עבודתו המחקרית), וזאת בעקבות ישיבת ועדי חו"ל של האוניברסיטה שהתכנסה בלונדון ב–21.7.1924 שבה הוחלט על אי הכללת מקצוע זה בתוכנית הלימודים. על השתלשלות ישיבה זו מספר הרב ד"ר דוד פויכטוונג (יורשו של חיות ברבנות וינה): "בשעה שדנו על קתדרא למדעי התנ"ך הצהיר הרב הראשי לצרפת ר' ישראל לוי בשם הברון רוטשילד שאסור לעסוק בביקורת המקרא, ושלא תוקם בכלל קתדרא למדעי התנ"ך. לזה מסר הרב חיות את ההצהרה, שמובן מאליו, שבאוניברסיטה העברית צריך ללמד תנ"ך ושבלי ביקורת אין מדע [...] בהתרגשות גדולה עזב הרב חיות את הישיבה בלא לחכות לסופה" ("חיות והאוניברסיטה העברית", בתוך: צ"פ חיות, "נאומים והרצאות", בוסטון תשי"ג, עמ' 23).

במכתבו האמור אל חיות הדגיש ביאליק ש"הוצאת התנ"ך מכותלי המכון למדעי היהדות היא גזרה שאין המציאות יכולה לעמוד בה ולהשלים עִמה", ומתוך שראה בה גזרה זמנית בלבד הפציר בחיות להצטרף למכון בלא דיחוי, בתקווה שעם הזמן ייושרו ההדורים. אך חיות מיאן לקבל את המינוי ואף הבהיר זאת לביאליק באופן חד־משמעי: "אם נהייתי לכוח של איזו חשיבות בחיי עמנו, הרי זה מפני שמעולם לא ויתרתי על חירותי ולא ביטלתי את דעתי מפני דעת אחרים. אין אני יכול ואין אני רוצה לקבל עלי את ההגבלות, ודווקא מפני שאני מסור לארץ ישראל ולמוסדנו אני מחויב לעמוד על דעתי". עוד הוסיף חיות והדגיש את השקפתו העקרונית: "הוועד צריך שידון אך ורק על חשיבותם המדעית של הפרופסורים, ואם הוא מוצא שהאנשים שעליהם הוא דן ראויים הם לשמש בבית מדרשם — יקרא אותם והם בעצמם יבחרו את המקצוע החביב עליהם" (ארכיון בית ביאליק, להלן אב"ב, צ"פ חיות אל ח"נ ביאליק, 20.8.1925).

דומה שאת עומק אכזבתו של חיות היטיב לנסח זלמן שזר: "לא פילל הוא שיקומו להגן על כבוד התנ"ך מפניו [...] לא את עלבונו בלבד ראה בכך, כי אם את עלבונה של תורה; את עלבונו של העם הצועד לקראת תחייתו, שבעצם אביב תקומתו הוא בוחר להאפיל על פסגת יצירתו [התנ"ך] מתוך פחד בפני שִֹכְלוֹ" (ז' שזר, "צבי פרץ חיות", בתוך: "אור אישים", עם עובד, ת"א תשט"ו, עמ' 95).

הרתיעה מפני הכנסת התנ"ך כמקצוע באוניברסיטה נבעה מחששם של חוגים דתיים מקעקוע התפישה המסורתית המקודשת של אחדוּת המקרא ותורה משמים, והפיכת התנ"ך לטקסט ספרותי חילוני הנדון לפי מתודות מחקריות שאינן נרתעות "לפורר" את חמשת חומשי תורה לתעודות שונות שנכתבו וחזרו ונערכו בידי אנשים שונים בתקופות שונות, וכן להציע תיקונים רבים של הטקסט התנ"כי בעקבות הערכות על שיבושים שנפלו בו במרוצת הדורות. נושא הדגל של שיטת "השערת התעודות" היה יוליוס וֶלְהַאוּזֶן, וניתוחיו המקראיים נתפשו כסדין אדום בקרב ציבור שלומי אמוני ישראל. ואכן, רתיעה והתנגדות זו גרמו לכך שלא רק בימי חיות אלא שנים רבות אחרי מותו לא קם חוג לתנ"ך באוניברסיטה העברית, כפי שתיארה זאת יפה פרופ' שרה יפת במאמרה "ייסודו וראשית התפתחותו של החוג למקרא, תרפ"ה־תש"ט, 1949-1925" (בתוך: "תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים — התבססות וצמיחה", מאגנס, ירושלים 2005, עמ' 303-283).

גלויה ועליה הקדשה לאברהם כהנא
גלויה ועליה הקדשה לאברהם כהנאצילום: באדיבות בן ציון כהנא

הרב פרופ' חיות, לעומת זאת, נהג כבן־חורין, חינך את שומעי לקחו לחופש המחקר ולא פסל על הסף שום הצעה פרשנית שנראתה לו כמכוונת אל האמת. את החתירה אל האמת מעלה חיות על נס גם בנאום הכתרתו כרבה הראשי של וינה בשנת 1918 (לאחר שש שנות כהונתו כרב ראשי בטריאסט): "לא אומר לכם 'הנה כאן היא האמת, האמינו בה, הרכינו ראשכם בענווה תחת עוּלה'. אחיכם התועה אנוכי, בלתי טועה בתוכי היא רק השאיפה החמה, הקנאית, אל האמת. אולי יכול אני להראותכם את הדרך המוליכה אל האמת, אולם ללכת בה למענכם לא אוכל. בכוחות עצמו חייב כל אחד ללמוד להתגבר על המכשולים והסכנות".

ברוח זו אין חיות מתעלם מהחולקים עליו ופונה אף אליהם, כפי שנמצא במשפטי ההקדמה שלו לפירושו ל"תהילים": "גם אלה מהקוראים המרחיקים תיקוני הכתובים ומחזיקים בגִרסת המסורה, ימצאו אולי חפץ בביאורי במקום שפירשתי וביארתי המילות הקשות על ידי השתוות ללשונות שמיות אחרות" (ואכן בגוף פירושיו מרבה חיות לצטט מתרגום השבעים ביוונית ומהוולגטה בלטינית ולהציג מקבילות בסורית, ארמית וערבית). זאת ועוד, במבוא שלו לפירושו לספר עמוס הוא מעיד במפורש על זיקתו לאבי "השערת התעודות": "אין אני מזכיר בכל מקום את המקורות שמהם שאבתי, ובדרך כלל אומר כי בדבר סידור הפרשיות נמשכתי ברוב אחר ספרו המשובח של וֶלְהַאוּזֶן". אין ספק שבכך עורר עליו חיות את פחדם ואת התנגדותם הנמרצת של כל אלה שחששו שלימוד התנ"ך באוניברסיטה יעורר "חילול השם" מנקודת מבטם השמרנית.

אך ביאליק היה קרוב לעמדתו של חיות, ובאחד ממפגשי "עונג שבת" שבהנהגתו ביטא את פתיחותו לתפישות המחקר הלא מסורתיות: "ביקורת המקרא הוא מדע חשוב ואי אפשר לבטל את ולהאוזן ומארט שעשו דבר גדול, שבחקירותיהם הכינו את אבני הבניין להיכל העתיד של ביקורת המקרא האמיתית, שמתוך חיבה והערצה יתעסקו בה מלומדים מאחינו בארצנו לשם בקשת האמת, ולא כדי לקנטר את מי שהוא" (מובא אצל יעקב בקר, "ביאליק היה אומר", דביר, ת"א תש"ך, עמ' 109). על יסוד גישה זו הדפיס ביאליק בהוצאת "דביר" שבראשותו את ספרם של מנחם סולוביטשיק וזלמן רובשוב [שזר] "תולדות ביקורת המקרא" (ברלין תרפ"ה), שבו נכללים פרקים שלמים על "השערת המקורות" ועל "ולהאוזן ובית מדרשו".

והִנה, כשנתיים לאחר שדחה חיות את הזמנת האוניברסיטה שב ופנה אליו קאנצלר האוניברסיטה העברית בבקשה שיסכים להתמנות כדיקן המכון למדעי היהדות, תוך שהוא מבטיח לו שבמקביל ייעשה מאמץ להילחם בעד מינויו כפרופסור לתנ"ך (אב"ב, י"ל מאגנס אל צ"פ חיות, 17.6.1927). קודם לשיגור מכתב הפנייה אל חיות דאג מאגנס להמציא לביאליק את נוסח ההצעה החדשה כדי שיחווה את דעתו עליה, ועל כך השיב המשורר ב–28.6.1927: "הנני חושב את דבר המכתב הזה לצעד מחוכם מאוד, והלוואי שיסכים הפרופ' חיות לקבל את ההצעה, אף על פי שלא אכחד מכם, כי מסופק אני בדבר זה. אחרי כל המרורים והעלבון אשר השביעוהו" (אגרות ביאליק, ג, עמ' רמה).

מכתבו של צבי פרץ חיות לביאליק המסביר את סירובו לבוא ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים
מכתבו של צבי פרץ חיות לביאליק המסביר את סירובו לבוא ללמד באוניברסיטה העברית בירושליםצילום: ארכיון בית ביאליק

יחד עם זאת חָבַר ביאליק אל פרופ' דוד ילין וב–10.7.1927 שיגרו השניים מכתב הפצרה נוסף אל חיות שבו הדגישו את התפקיד החשוב שנועד לו בביסוס המכון למדעי היהדות ובשכלולו. את מכתבם חתמו השניים במשפטים אלה: "ואתה, ידידנו, אשר לבך ונשמתך למוסד זה, עד מתי לא תיתן לנשמתך את תיקונה האמיתי? קומה ידידנו, ודמה לך לצבי (כשמך) ובראשית שנת הלימודים הבאה נראך מכהן פאר בירושלים באותו היכל המדע המחכה לכהן הגדול" ("ח.נ ביאליק וצ.פ. חיות", "העולם", 16.12.1937).

ביאליק תלה תקווה בכך שמכתב משותף זה "יעשה את פעולתו ופרופ' חיות לא יתעקש הפעם", ובמכתב אל ילין חזר והדגיש "אין אני רואה אפשרות של עלייה פנימית באוניברסיטה בלעדי מציאותה של אישיות חשובה זאת בתוך כתליה" (אגרות ביאליק, ג, עמ' רנד). ואמנם, לא מן הנמנע שמאמץ אחרון זה היה נושא פרי, אך מחלת הלב שממנה סבל חיות גברה עליו וב–13.12.1927, בתום יום הוראה בבית המדרש למורים שבראשותו כרע ומת — והוא בן 51 — בעודו במלוא אונו כחוקר, כרב, כמחנך, כאיש ציבור וכמנהיג.

במסגרת פעילותו למען התחייה הלאומית שימש חיות בין היתר כנשיא הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית (1925-1920), והשתתף בקונגרסים ובמפגשים מדיניים (בתוכם ועידת סן־רמו, 1920). כן פעל חיות רבות בתחום התרבותי, ועם מפעלי החינוך שיסד חיות בוינה ניתן למנות שני בתי ספר יסודיים, גימנסיה עברית ובית מדרש למורים. אך עם כל גדלותו ניהל חיות אורח חיים צנוע ביותר, סירב לקבל מתנות, והִרבה לעסוק במפעלי צדקה (רְאוּ ישראל יצחק לוין, "הרב צבי פרץ חיות זצ"ל", בתוך: "חוכמת ישראל במערב אירופה" בעריכת שמעון פדרבוש, ת"א 1959, עמ' 244).

דומה שריבוי "כובעים" זה של חיות עמד בבסיס קרבת הנפש שבינו לבין ביאליק, אשר גם הוא לא הסתפק בכתר השירה, אלא בד בבד פעל כל ימיו במישור הציבורי והלאומי למען כלל ישראל בארץ ובתפוצות ולמען רווחתם של אנשים במצוקה – וזאת מתוך אמונה שאנשי רוח אינם רשאים להסתגר במגדל השן, אלא חייבים לגלות מעורבות חברתית (רְאוּ מאמרִי: "ביאליק ואש הרחמים האנושיים", הארץ / תרבות וספרות, 29.7.2005).

לצד המשותף שבין חיות לביאליק באמונות ודעות, בפתיחוּת לפרשנות המקרא, בחיזוק הממד הרוחני של התנועה הציונית, ובאורח ההתנהלות של השניים כמנהיגים — ראויה לציון גם ההערצה שרחש חיות למפעלו התרבותי של ביאליק והוקרתו כאחד מגדולי המשוררים בעולם. כפרופסור ללשון עברית וספרותהּ באוניברסיטת פירנצה סמך חיות את ידו על עבודת הדוקטורט הראשונה שנכתבה בשנת 1909 על יצירתו של המשורר הלאומי (ואשר כללה תרגום לאיטלקית של מבחר שיריו), ובשנת 1923 במעמד שבו צוין יום הולדתו החמישים של ביאליק הביע חיות את אכזבתו על כך שטרם זיכו אותו בפרס נובל לספרות.

בשנת 1950 דאגה אשת החסדים אניטה מילר־כהן להעתקת קברו של חיות מווינה לבית העלמין התל אביבי שברחוב טרומפלדור, ומצבתו הגבוהה של חיות (המתפוררת בחלקה וטעונה שיפוץ) מתצפתת על ציון קִברו של ביאליק, וכאילו מאפשרת לצמד ישני העפר להמשיך את השיג ושיח הפורה שביניהם גם בעולם האמת.

תודות: לבן־ציון כהנא על תמונת חיות שהוענקה לסבו אברהם כהנא ולרות בית־אור על עיבודהּ, ולד"ר חזי עמיאור והרב אבישי אלבוים על הסיוע הביבליוגרפי. החומר התיעודי והאיורי — מארכיון בית ביאליק ומהספרייה הלאומית בירושלים.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ