יונתן הירשפלד
יונתן הירשפלד

לפני כמה שבועות התפרסמה ידיעה בעיתונות על כך שחוקרים גרמנים מדדו, בדקו וגילו כי המונה ליזה, בניגוד למה שטוען המיתוס, אינה מביטה באמת לכל הכיוונים ולמעשה אפשר להגדיר בדיוק לאן מכוון מבטה. זהו סיפור מעניין על אנשים שלא מבינים מהו מדע. איך בדיוק מדדתם את התחושה של מיליוני צופים לאורך מאות שנים? מהו מבט (שהרי התחושה שדבר מה מביט בך היא מהתחושות החזקות של החוויה האנושית) ומהי אמנות?

היומרה לגלות משהו על אמנות על ידי בדיקת מעבדה של הקנבס, מדידה, קטלוג ומיון, מקורה באי הבנה מוחלטת של העובדה שיצירת אמנות היא תמיד טקסט של שני מחברים שונים: האמן והצופה. היא מפגש. חור תולעת בזמן ובחלל המפגיש דרך היצירה את מבטו של האמן עם מבטו של הצופה, ויש בה מרכיב סובייקטיבי וחמקמק. ארנסט גומבריך, בספרו על אמנות ואשליה, כותב: "תמיד יש דימוי בעננים". האמת היא כנראה בדיוק הפוכה: אף פעם אין דימוי בעננים, הדימוי הוא תמיד במבט האנושי. האדם, כשהוא משליך את מכמורת המבט אל אוקיינוס ההוויה יודע שאופי המארג שהשליך יעצב את המציאות שיעלה. אנחנו מביטים אל העולם מבעד למסכים של חלומות, מבעד לשקפים של אידיאולוגיה וחריצים של הרגל וציפייה. ובשום מקום אין הדבר כה קריטי כמו בהביטנו אל מבטו של האחר — כלומר באמנות.

"אשת לוט" ליד ים המלח
"אשת לוט" ליד ים המלחצילום: עופר וקנין

המבט הוא עסק מסוכן למדי. יש דברים הכולאים אותך במבטם ויש כאלה שבהביטך בם אתה חורץ את גורלך. המבט אל לב האסון ולב התשוקה הוא לא פעם דבר כזה. המבט אל האסון מקפיא אותך כמו איילה בפנסיו של הרכב. הטראומה, האימה, הקטסטרופה: הללו שואבים אותך לתוכם, באיכותם הפרועה מביאים לפרימת מארג חייך. מי שיביט אל סדום הבוערת כמו אל המבול, כמו אל אושוויץ, כמו אל האל — יראה את שאין לראותו וימות. והמבט אל התשוקה, מבטו של אורפאוס באורידיקה, כוחו דומה.

המבט בתרבות שלנו הוא גברי, הוא תפישת בעלות, הוא קטלני, והוא קשור באשה ובמה שמאחור. זהו מבטה של המדוזה המפלצתית שמקפיא כל דבר, כולל את עצמה בהשתקפה במגן של פרסאוס. זהו המבט של האמן אורפאוס השולח את אורידיקה חזרה לשאול, וזהו המבט של אשת לוט שממית אותה. האשה במיתוסים האלה, אם כן, היא דבר שיש לאבד אותו בשביל לקבל אמנות. כמו באותו סיפור של אדגר אלן פו על צייר שצייר את אשתו עד שזו מתה, כך אורידיקה, המדוזה ואשת לוט.

ומהו הדבר שנמצא מאחור? זו סדום, זה השאול, זו המראה. מאחור זה מבטו של האחר המוחלט. מבטו הרדיואקטיבי, השורף, של האל בסדום, מבטו השחור הבולעני של האדס בשאול, ומבטה של מדוזה החוזר אליה במהופך מהמגן. יסודות אלו אינם נוגעים לנו ולחיינו כגברים ונשים, הם ארכיטיפים תרבותיים קמאיים. אפשר להצמיד להם את סרגל התקינות הפוליטית, כשזה יסיים למדוד את אישוני המונה ליזה.

אשר על כן אני חושב על אשת לוט כפרדיגמה בסיסית של יצירת האמנות: מבט אל האימה שבעליו קופא ונהפך לייצוג. והאימה היא מבטו של האחר המוחלט. מבטה של אשת לוט הוא מבט נשי, אולי בחמלה על המתים, אולי מתגעגע, אולי מלא אשמה, אולי סקרן, אולי מבט פוליטי אל הזוועה שהחברה מבקשת שלא לראות, אל האסון, בוודאי, אבל גם אל לב התשוקה, ואז קורבן. קפיאה. וחזרה לגבריות: אשת לוט נהפכת מאשה לפאלוס, מאדם חי לפסל. ממסומן למסמן.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ