באיזה דברי תִפלוּת היו אנשי תל אביב מבלים שַבָּתָם אלמלא "עונג שבת"

מאבקו של ביאליק על פניה התרבותיים של העיר העברית הראשונה. במלאות 85 שנה למותו ו-90 שנה להקמת משכן הקבע של "עונג שבת"

שמואל אבנרי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל אבנרי

"סכנה גדולה לתל אביב שלנו, שמא תיהפך לעיר לבנטינית, מקובצת מאנשים שונים בלי פרצוף פנים, בלי שום מלט רוחני המאחדם לחטיבה שלמה בעלת תרבות אחת" (ח"נ ביאליק)

מתוך דאגה לדיוקנם הרוחני, התרבותי והלאומי של תל אביב והיישוב כולו ייסד ביאליק בדצמבר 1926 את מפעלו התרבותי הגדול ורב ההשפעה "עונג שבת". תחילה התקיימו מפגשי "עונג שבת" בבתים פרטיים. כשנעשה צר המקום הם הועתקו לאולם בית הספר לנגינה "שולמית", וממנו לאולם גדול יותר (בן כ-500 מקומות) בגימנסיה הרצליה. לאחר שגם שם נותרו רבים מחוץ לאולם התגייס הנדבן שמואל בלום לבנות את בניין הקבע של "עונג שבת", הוא "אוהל שם", שעומד עד היום על תלו ברחוב בלפור 30 בתל אביב.

בשטר ההקדש של "אוהל שם" הודגשו שני יעדיו המרכזיים: לשמש מרכז להרבצת תורת היהדות ודעת מקורותיה ברוח התרבות הישראלית המקורית ומסורתה, ולשמש מרכז לעבודה תרבותית לאומית בעלת תוכן רוחני והשכלתי, שבו יתחנכו וילמדו גדולים וקטנים את מיטב הספרות העברית ויצירותיה בכל הדורות מן המקורות הראשונים ועד הספרות החדשה.

איור של ביאליק כאדמו"ר בטיש "עונג שבת"
ביאליק כאדמו"ר בטיש "עונג שבת"צילום: החומר האיורי - מארכיון בית ביאליק

מבחינות רבות הרחיב ביאליק את גבולות פעילותו של "אוהל שם", וזה שימש גם מוקד של פעילות תרבותית ענפה בתחומי האמנות והמוסיקה, מקום כינוס לסופרים, לחברי ועד הלשון, לשוחרי האוניברסיטה, ואף לצעירי תנועת הנוער העובד. פעילותו התרבותית של "אוהל שם" הגיעה לשיאה ב-1933 עם יסוד השיעורים האוניברסיטאיים בין כתליו. לימודים אלה היו פתוחים לכל וכללו מגוון תחומים: מדעי הטבע ומתימטיקה, פילוסופיה ומיסטיקה, משפט, היסטוריה, ספרות, בלשנות ולימודי ארץ ישראל.

מלבד מפגשי "עונג שבת" שנערכו בשבת אחר הצהריים התקיימו בשעות הבוקר והצהריים שיעורים בתנ"ך ובתלמוד, והשבת כולה הוקדשה ללימוד מקורות היהדות. בדרך זו ביקש ביאליק להפוך את מורשת ישראל לבסיס לתרבות יהודית מתחדשת ויצא נגד ההתנערות מהשבת וחילולה הפומבי בחוצות תל אביב. הוא אף זכה במאבקו זה בתמיכתו המלאה של ראש העיר דיזנגוף, שפירסם מודעות עירוניות בגנות חילול השבת שעליהן חתם במשפטים הבאים: "זכרו, כי השבת היא אות הסולידריות הלאומית שלנו הנפלאה ביותר מדור ודור, וכל הפוגע בה — באחדות ישראל הוא פוגע".

המון רב צבא על דלתות "עונג שבת" באולם "אוהל שם" והתקשה להיכנס. הנה תיאורו של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, כפי שהנציח אותו בספרו הגרמני על ביאליק מ-1935 (הוצאת שוקן, התרגום מאת גבריאל צורן).

"מדי שבת בשבתו היה ההמון גודש אותו [את אולם "אוהל שם"]. על אף הדוחק הלוחמני לפרקים — השתרר במהרה סדר נאה; מלפנים, סביב השולחן הסמוך לקתדרה שנבנה לפני כיסאו של ביאליק, התאספו הסופרים ואנשי הרוח התל אביבים; כל האחרים מילאו את שורות הכיסאות וקיבלו מדי שבוע שיר־שבת חדש, בהדפסה נקייה ובלוויית תווים. בעזרת מנצח מקצועי ומקהלה למדה כל הקהילה — כי קהילה היתה זו — את השיר החדש, וחזרה על הישנים, על מנת שאחר כך, בתום ההרצאה ומילות הסיום, לזמר אותם אל שעת הדמדומים ואל תוך הלילה, שהתפשט בהדרגה על פני האולם הגדול וההמונים הנמוגים בו בחשכה.

"לבסוף קמו הכל: הבדלה! ברגע שבו נשמעה המלה 'אור' הצטרפו נורות החשמל אל הבוהק הבודד של נרות ההבדלה, להפתעתם ולשמחתם החוזרת ונשנית של ההמונים, שקידמו בברכה ומתוך תימהון ילדי את פלא האור הגנוז של שבוע הבריאה החדש. כך היה 'עונג שבת' של ביאליק. כל זה היה חדש, ובכל זאת לא היה חדש. זו היתה רק צורה חדשה ושם חדש לטקס שביאליק הכיר היטב מנעוריו [ממה שראה בחצרות] החסידים: הסעודה השלישית. כשם ששם ישבו סביב השולחן, ובצוותא אינטימית קיבלו את שעת דמדומיה של השבת, מאזינים לדברי הרבי, ומעל לכל שרים, שרים — כך ביקשה הצורה הטבועה הזאת לחדש את חייו של המנהג: מסגירותה של הכת העבירה אותו אל מרחבי הלאום, ועם זאת שמרה על ייחודו. ביאליק היה בדרך השיבה, ואת עמו לקח עִמו הביתה".

הפופולריות של "עונג שבת" גרמה לדוחק גדול באולם ובמקרה אחד הגיעו הדברים עד כס בית המשפט, שנדרש לדון בתלונה נגד אדם בשם ליאון בן־משה "אשר חטא בפליטת פה כלפי המשטרה". בעוון זה נקנס הנאשם בחצי לירה ארץ ישראלית ובנזיפה מהשופט: "כי אמנם יפה שבחורי ישראל עורגים לדבר תורה מפי ביאליק, אף על פי כן אסור להעליב שומרים הממלאים תפקיד קשה ואחראי" ("כששערי 'אוהל שם' ננעלים", "דבר", 25.2.1930).

זמן קצר אחר כך פירסם ב"הארץ" הסופר והעיתונאי גרשון חנוך פיליטון ביקורתי על "עונג שבת", תחת הכותרת "פינה" ובשם העט לאני. בפיליטון מתוארים שלושה מרצים שנשאו דברים במפגשים של "עונג שבת". הראשון היה פרופ' עקיבא ארנסט סימון, המכונה בפיליטון "יהודי גרמני קולטורו־מודרני, חבוש ירמולקה מזרחית על ראשו, ושמעתיו מדבר מתוך טון של דבקות בקולו, על 'האידיאה של השמד', שהיתה קרובה פעם גם ללבו של הרצל וכמעט לכל גדולי הלאומיות שלנו [...] ולפני שבוע שמעתי באותה אפלולית דברים מופלאים ורחוקים על התנ"ך ושייקספיר [...] ולאוזני הגיעו המון ציטטות ופסוקים שלא ידעתי אם הם מאיוב או מיוליוס קיסר". מרצה שני המוזכר בפיליטון היה

הסופר ראובן גרוסמן ששוחח על "השפעת התנ"ך על הספרות האנגלית"; והשלישי, "רבינוביץ, חולה האהבה לפרחי ארץ ישראל", הוא הבּוֹטָנַאי ד"ר אפרים הראובני שהרצה על "האור וצמחי הבושם במנהגיהם של בני ישראל וכשהוא עומד ומרצה על יד העמוד — כלומר מדבר בהתלהבות על פרחיו ועשביו — ועל ידו המון עציצים וצמחים שונים, ומדי פעם בפעם הוא מושיט את ידיו מעלה עציץ אחד על השולחן ומצווה לקהל להריח [...] וביאליק, במסרו למרצה את תודת הקהל על דבריו 'הריחניים', לא שכח להזכיר לטובה גם את ה'שמעק־טאבק' היהודי, שהשמש בבית המדרש היה מכבד בו את המתפללים". ומסיים חנוך את ביקורתו: "זה שנים שאני מתחקה אחר ברייה אורגינלית זו, ששמה 'עונג שבת' — ועדיין לא קבעתי עמדה מסוימת".

ציבור נוהר אל הבניין "אוהל שם" הטובל עדיין בחול
ציבור נוהר אל הבניין "אוהל שם" הטובל עדיין בחולצילום: החומר האיורי - מארכיון בית ביאליק

לאוזני חנוך נודע שביאליק כעס למקרא דבריו ובעקבות כך ניסה לפייס אותו: "אישי ביאליק היקר! אני מצטער מאוד ואצטער על זה ימים רבים אם גרמתי לך התרגזות כלשהי [...] אני מצטער גם אם כפי שמסרו לי עלול בייחוד ארנסט סימון להיפגם על ידי השורות שבפיליטון זה המכוונות להרצאתו [...] למעשה שמחתי אז בתום לב להרצאתו על רוזנצוויhג ולמלים שאתה הוספת אחרי דבריו [...] אבל לא פעם יקרה שמתוך כתיבה נחפזת ובלתי מוצלחת יוצא דבר אחר ממה שהתכוונו להדגיש. מאוד הייתי שמח אילו הייתי זוכה לסליחתך" (ארכיון בית ביאליק, ג' חנוך לביאליק, 6.3.1930). ביאליק השיב לו: "אכן התרגזתי מאוד [...] אין מסרסים דברים אפילו לשם קריקטורה"; את מכתבו חתם במלים "ושלום על ישראל ועל סופריו וכותביו", בטון שהסגיר כמדומני שחמתו טרם שָכָכָה.

עם אלה שלא נלהבו מ"עונג שבת" של ביאליק נמנה גם הסופר א"א קבק, ועל כך סיפר ביאליק למשורר ש' שלום: "אתמול פגש אותי א"א קבק ברחוב וליגלג לי בקולו המגרגר: ביאליק, שמעתי שהתחלת להלעיט את תושבי תל אביב טשולנט בכל שבת... הוא אינו יודע, משכיל שרוף זה, להעריך כראוי מתנה נפלאה זו שניתנה לישראל ושבת שמה [...] באיזה דברי תפלות היו אנשי תל אביב מבלים שבתם, אלמלא ערכתי להם את 'עונג שבת' שלי ב'אוהל שם'. תבוא אתי בעוד שעה ותיווכח במו עיניך" (ש' שלום, "עם חיים נחמן ביאליק ומכס ברוד", עקד, 1984, עמ' 44).

כמה ממקורביו של ביאליק העירו לו שעדיף שיתמסר ליצירתו השירית במקום להשקיע את רוב כוחותיו במפעלים תרבותיים וסוציאליים, ועל כך השיב: "יש עתים שאין שום אדם בר השפעה כל שהיא בן חורין להיפטר מעסקי ציבור [...] אינני אגואיסט עד כדי כך שאבכר את צורכי עצמי על צורכי הציבור. ובכלל איני רואה את הסופר כחתן בלילה הראשון שהוא פטור מכל המצוות [...] מילא, יהא חלקי בעולם הבא הספרותי — אם חלק כזה שמור לי — חסר 'חתיכה' אחת. היכן נאמר שאדם חייב לפטם את עצמו ב'עולם הבא' עד שתתפקע כרסו?" ("אגרות ביאליק", ה', עורך: פ' לחובר, דביר, תרצ"ט, עמ' ש"כ).

"לפרסטיז'ה של תל אביב בעולם" | מכתב בקשה של ביאליק לעיריית תל אביב לסלול כביש גישה לבניין "אוהל שם"

ו' בטבת תרפ"ט, 17.1.1929

עירייה נכבדה,

בעוד שני חודשים ייגמר בניין "אוהל שם" — נדבת מר בלום. בניין נהדר וגדול, מוקדש לעיר תל אביב ועומד לשמש מקלט ומשכן לעבודה תרבותית ציבורית בתל אביב בצורות שונות. הבניין עתיד לשמש בעיקר מקום קבוע להרצאות פופולאריות בענייני תורה ומדע בימות החול, ועוד יותר — בימי שבתות ומועדים, ובית כינוס לסופרים ומלומדים ואמנים, וגם לקהל הרב הצמא לשמוע דבר ה'. הבניין יכיל קהל בערך 1200 איש. בייחוד ינהרו אליו המונים בימי שבת ומועד להרצאות "עונג שבת" שנתחבבו מאוד על הקהל ושמושכות אליהן תמיד גם לב רבים מן התיירים והאורחים. הרצאות אלו הגיעו לידי פרסום גדול בחו"ל, והוציאו שם טוב לעירנו בכל תפוצות הגולה.

והנה [...] חיסרון קשה אחד יש בו [...] אין כבישים מגיעים עד מקום עצם הבניין, אלא הם כלים במרחק מסוים מן הבניין. שטח המרחק הזה כולו חול עמוק וכבד, והוא מכביד מאוד על הקהל, ובייחוד על הזקנים שבו, את ההליכה אל הבית וגם מנוֶל את מראה הבית ועושה רושם קשה ומכאיב על כל באי הבית [...]

הננו פונים אפוא בבקשתנו [...] לגשת תיכף לסידור חלקי הכבישים החסרים. התועלת שתגיע מזה לציבור, לבניין "אוהל שם", וגם לפרסטיז'ה של תל אביב בעולם — היא בלי ספק גדולה שבעתיים ושווה הרבה יותר מן הסכום הקטן, בערך, שיש להוציא על כך [...]

בשם ועד "אוהל שם" בתל אביב

ראש הוועד — ח.נ. ביאליק

דיוקנים. מימין: שמואל בלום, מממן "אוהל שם", וח"נ ביאליק
מימין: שמואל בלום, מממן "אוהל שם", וח"נ ביאליקצילום: החומר האיורי - מארכיון בית ביאליק

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ