שלושים למותו של טוביה ריבנר | משהו אפל, משהו שהוא הרחק מעבר לקיץ מסנוור זה

במלאות שלושים למותו של טוביה ריבנר אנו מפרסמים שלושה מכתבים פרי עטו, שניים אל לאה גולדברג ואחד למשורר עוזר רבין. המכתבים מתפרסמים באדיבות מכון גנזים, אגודת הסופרים, שם הפקיד את ארכיונו ימים אחדים לפני מותו

טוביה ריבנר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טוביה ריבנר

שלום לך לאה,

שמחתי לקבל את מכתבך. נזדמנתי שוב לירושלים, לעגנון, וידעתי, כי הפעם אנסה לשווא להפריעך מעבודתך.

הישיבה עם עגנון היתה הפעם נעימה יותר מזו הראשונה. אפשר שהיה נרפה יותר, פחות אגרסיבי כלפי האחרים, אפשר שלבו היה גלוי יותר, שכן אפילו אמר כי לבו קשה על הספרות העברית, הרי שהיתה אמירה זו נובעת רק מקצתה מהתגאות של־מה, בחלקה נבעה ממין כאב מהול בתימהון, או ממין תימהון מהול בכאב. קראתי לפניו את תרגום "שבועת אמונים" ולא נתן לי לזוז עד שגמרתי אותו. ביליתי שם מעשר בבוקר עד שש בערב. אחר ארוחת הצהריים (ירקות ופירות) שכב קצת על הספה, אמר שהוא חייב לעשות כן ע"פ פקודת הרופא, כשם שהוא חייב עכשיו להתחיל ארוחתו בפירות, שרגיל היה לאכלם לקינוח הסעודה, ע"פ פקודת אשתו, אמר איפוא שחייב לשכב, ויצועו צריך להיות ישר למהדרין, אסור שיהיה מקום מוגבה אפילו בסנטימטר אחד, שכב ואמר לפתע: אדם מופרע אני, קודם לכל מופרע מעצמי, פטפטן אני, בכל מקום אני עומד ומפטפט. ויודע אתה, גבר רודף נקבות, והנה כל אדם עשוי חציו אדם חציו נקבה והוא רודף את הנקבה שבו וזו מבקשת שיפנקו אותה, שיגידו לה דברים טובים, שישבחוה שילטפוה. שניים אלה מתפוצצים בקרבו של אדם ומפריעים אותו משלוותו. צריך שאדם יהיה כולו זכר, פלדה, בלא משוא־פנים. אז הוא שקט. לפעמים יש לי רגע כזה של שקט ואז אני מופרע מאורחים. אבל לא נתפלסף עכשיו, עכשיו נעבוד, המשך לקרוא.

התרגום הניח את דעתו (ולשמחתי גם את דעת אשתו, לפחות באותם הפרקים שהיתה נוכחת בשעת קריאתם) במידה כזאת שמזג לי כוס אחר כוס מן הקוניאק המובחר שלו, עד שרוקנתי כמחצית הבקבוק. בראשונה ביקש ממני שאשתה טיפין טיפין, כדי לטעום את הטעם ומכיוון שזה קוניאק יקר מאוד, מאוחר יותר שכח כבר אזהרתו והזמין אותי למזוג לעצמי בלא שהוא בעצמו ישתה! על אורחים שמפריעים לו התלונן כמה וכמה פעמים, כך על קבוצה של מורי אגודת ישראל שבאו להתייעץ אתו, כיוון שבספרי הלימוד שלהם פסולה כל ספרות חילונית ובכל זאת מצאו להכניס מסיפוריו, אלא שעשו זאת בעילום שמו, ובאים אחרים ואינם מניחים אותו ואין הוא מגיע לעבודתו. משכים הוא לבית הכנסת, פוגש אותו פלוני ומבקש עצה בענייני טלית חדשה, ואלמוני רוצה לדעת איזה דין ופלמוני הבהרה באיזו פלוגתא, צריך הוא ללכת לחתונה כגון הערב, וכל הזמן באים מיני אנשים ולעבודתו הוא אינו מגיע. פתח ארון ברזל והראה לי על שורה של כ-10 כריכות ובתוכן דפים ואמר שזה ספרו החדש, ספר חשוב מאוד, שאיננו יכול להביאו לידי גמר. ועוד סיפר שכתב רומאן שאפשר שיקרא לו פשוט ארזף, מכל מקום ארזף הוא הגיבור הראשי ומרוב אהבתו לחיות, הוא בעצמו הופך לאט לאט להיות חיה.

טוביה ריבנרצילום: דודו בכר

מדי פעם בפעם הפסיקני בקריאה וקרא: מה נפלא (הכוונה היתה כמובן למקור) או כמה זה נכון או זאת אמת, כך אומר אדם, זה עמוק מאוד. כשעמדתי במקום: כבר יצאנו מכלל תינוקות המשחקים והרי אנו בני אדם טעוני שנים. חבל חבל שאין אנו שמחים — אמר: הרי דברים אלה מביאים דמעות ללב. באותו רגע עמדו דמעות בעיניו.

כדרך הזקנים דיבר על קשישים ממנו בחמש או עשר שנים כעל ישישים מופלגים שיש לנהוג בהם בזהירות רבה שהם נפגעים מכלום שבכלום. קיבל מכתב מהרב מימון שביקש ממנו דבר־מה, כיוון שסירב לו ישב יום תמים כדי לנסח את תשובה של חמש או שש שורות.

בסוף ליווני אל האוטובוס, קודם לכן נתן לי זוג גרביות, כי הייתי מצונן במקצת, בשעות הבוקר שהיו חמות באתי אליו בסנדלים בלי גרביים ובשעות הערב שעזבתיו כבר היתה צינה באווירה של ירושלים.

עכשיו גם כאן במרחביה הערבים כבר קרירים ואם שעות היום עדיין פולטות כל חומו המרוכז של הקיץ, אותו חום עצור המבקש להוכיח את כל גבורתו בפעם האחרונה בטרם מוות, הרי האור כבר מלא רמזים לסתיו וגם הרוח, ככל שהיא עדיין בהירה ומשחקת באורות ורודפת את הצללים, כבר ניכר בה משהו אפל, משהו שהוא הרחק מעבר לקיץ מסנוור זה, שהחודש האחרון דיכא כל עין עד עפר. איני יודע אם החודש המסתמן ייטיב עמי ויביא לי שוב שורות של שיר. איני זוכר עוד תקופה ממושכת של בצורת־שירה כזו שאני נתון בה עכשיו. שיר אחרון שכתבתי דומה עלי כאילו נצח בינו לביני (בלי מליצה). שמו עקבות מיטשטשים וכך לשונו:

מַעְגַּל הַמְּנוֹרָה בַּחֶדֶר.

פַּרְפָּרִית נָפְלָה קָרְבָּן לָאוֹר.

בַּת־הַלַּיְלָה, פְּטוּרָה אַתְּ מִן הַנֶּדֶר,

חָפְשִׁיִּים מִכֹּל נִשְׁהֶה וְנַעֲבֹר.

שָׁם?.. אֵינִי יוֹדֵעַ.. לֹא לָנֶצַח

מְחַקִּים הָרְגָעִים יַחְדָּו

וְהָאֹשֶׁר הַצּוֹרֵב כְּפֶצַע

אַתְּ נִרְדֶּפֶת, אֲנִי נִרְדָּף

נוֹחַ לָךְ?.. כֵּן, נוֹחַ לִי.. עוֹד אֶמֶשׁ

לֹא הָיִינוּ, וְעַכְשָׁו בְּהוּלִים מְאוֹד

בְּעֵינֵינוּ אַךְ שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ

שָׁם מֵעֵבֶר הִיא עוֹלֶה בִּיקוֹד.

אֲהוּבָה, צִלֵּךְ כְּעוֹף פּוֹרֵחַ

מַחְלִיק מִקֵּן בִּסְבַךְ יָדַי

עוֹף הַחֹשֶׁךְ בֹּקֶר! כְּבָר צוֹרֵחַ

אָן? מֵאַיִן?.. מְאֻחָר מִדַּי.

אמש עלה מעל בתי מושב מרחביה ירח כל כך גדול וכל כך צהוב וכל כך עצוב עד שנדמה היה שאפשר לגעת בו ביד. ואולי לא היה עצוב כלל וכלל רק תמה מאוד. איני יודע.

הרגשה קשה זו שכתבת עליה, איני חושב כי רעה היא. שורות מכתבך דמו כל כך לשורות שירייך, בציור, באווירה, אפילו בקצב מבחינה מסוימת, שנסכו ביטחון בלב כי רוחך במצב של פגישה־יוצרת עם העולם ומראותיו נחרתים בך אולי עמוק יותר מכל מה שראית קודם לכן ומילא אותך שמחה ותודה. הרי יש ויש בדידות בעולם. יש בדידות הרסנית, יש בדידות מוחלטת (את זוכרת את דבריו של מפיסטופלס המזהיר את פאוסט מפני הירידה לאימהות?) ויש גם בדידות יוצרת, שאז ריחוקו של האדם מכל דבר מסוים הוא קירובו אל לב העולם "לוטה יוצרת השיכחה". דומה עלי כי כך את יושבת עכשיו בקופנהגן.

עבדתי הרבה הקיץ ואני עייף. סיימתי את התרגום, ערכתי את ספר השירים שלי ששוב רוצים לדחות הוצאתו, גמרתי את ההגדלות לתערוכת הצילומים לכבוד יובל מרחביה; מין משפחת האדם קטנה של קיבוץ מרחביה. גלילה מרגישה את עצמה בטוב, אם כי רוחה כבר קצת קצרה עליה: אם עדיין לא ידוע לך, הרי אנו מחכים לתינוק ומקווים לבואו במזל טוב בעוד 3-4 שבועות בערך. מצבה של מרימי משתפר בימים האחרונים אחרי תקופה ממושכת של פחדי לילה מוגברים. עידן ילד מלא דמיון, מלא חן, חבל, שאינך מכירה אותו.

המכתב נתארך יתר על המידה. צריך לסיימו וכל שאר העניינים, כגון קטיף התפוחים וכיו"ב נספר בהם בהזדמנות אחרת. "חיי הספרות והרוח" שלנו בוודאי את שומעת עליהם ממקור אחר. אני אינני מעודכן (כך כותבים את המלה האיומה הזאת?) אדרבא, במידה שאחרים מתקדמים אני הולך אחורה. עוד מעט שום איש אינטליגנטי לא ירצה עוד לדבר אתי: אני רואה כבר הבדל מהותי מצד האמנות בין ציור מאדונה לבין ציור דומם. שלא להבהיל אותך יותר, אני גומר

באיחולים מקרב לב להצלחת מסעך, לעבודה פורייה, להרגשה טובה, שתדעי עצמך בבית בכל אתר ואתר.

ש"י עגנוןצילום: לע"מ

שלך

טוביה

ד"ש חמה מגלילה.

נ.ב. בדיוק הביא לי הדואר בשורה בלתי משמחת: משרד המסחר לא אישר הזמנתם של שלושה ספרים שביקשתי ממחלקת ההספקה של ספריית פועלים לקנות בשבילי. שמא תוכלי לקנותם עבורי ואחזיר לך את כל ההוצאות כאן בארץ? המדובר הוא בספרים לא גדולים אך חשובים לי מאוד והם:

P. Valery: Uber Kunst

P. Valery: Windstriche

אחד בהוצאת Suhrkamp השני בהוצאת Insel.

Th. V. Adorno: Noten zur Literatur Suhrkamp

מכתב זה והבא אחריו התפרסמו בספר "אולי רק ציפורי מסע", התכתבותם של לאה גולדברג וטוביה ריבנר (ספריית פועלים, 2016). במכתב לעיל לא מצוין תאריך, אך הוא מספטמבר 1960, אז נסעה לאה גולדברג לשהות בקופנהגן. טוביה ריבנר מספר לה בפרוטרוט את פגישתו עם ש"י עגנון סביב התרגום לגרמנית שהתקין לסיפורו של עגנון "שבועת אמונים". במכתב מוזכרים אשתו גלילה ההרה ללדת את בנם מורן, וילדיו מרימי ועידן.

*          *          *

מרחביה, 5.3.68

לאה יקרה,

הרי הבטחת לנו ביקור באביב, וחושבני כי כעת זהו הזמן המתאים ביותר: עוד לא חם מדי, עוד הכל ירוק מסביב, עוד הכלניות בשדות, עוד עננים בשמים, עוד עצים פורחים, ולפי שהאביב אצלנו כל כך מהיר, פורץ בבת אחת ומת כהרף עין, מוטב שלא להתמהמה.

אני צריך לומר לך עד מה נשמח עמך. אומר לך רק זאת: ביום א' אני מלמד מ-10:45-18:15. ביום ב' מ-6:45-12:45, יום ג' ויום ד' חופשיים, יום ה' מ-6:45-13:45, יום ו' מ-8:15-9:50. לאמור יום ג' וד' נוכל להיות ביחד כל כמה שתרצי וכן בשבת. אנא כתבי, אם אמנם נוכל לחכות לך ומתי.

אם יתמזל לך מזלך תשמעי גם סיפור שכזה מפי מורן: לפני ימים אחדים ביום חמסיני הגיע לחדר בשעות של אחה"צ, נכנס ושואל אותי: אתה רוצה לראות דבר יפה? אמרתי: כן. אמר: אז בוא. אמרתי: לאן? אמר: החוצה. יצאנו ולא ראיתי דבר בלתי רגיל: ערימה של חומרי בניין ליד בית בבנייה, את הדשא, את הממטרה ליד גינתנו. אדרבא, הכל היה אפור וקצת מטושטש. שאלתי אותו: איפה הדבר היפה? אמר: כאן, בכל. אמרתי: אה, כן. ראה שאיני נלהב כמוהו, התחיל איפוא להסביר: כן, עכשיו זה כבר קצת פחות, כי הולכים אנשים (עבר השכן שלנו במדרכה) והממטרה עובדת. אבל לפני כן ראיתי אותה לגמרי. שאלתי: מה ראית לגמרי? אמר: את הדמומית (הכוונה כמובן לא לפרח אלא לאיזו מין דממה מיוחדת, שכפי שהסביר לי אחר כך "אין לי עניין בה בדרך כלל, אבל היום כשבאתי ראיתי אותה על הדשא"). אחר כך עוד התבונן במדרכה הרטובה מתחת לממטרה ואמר: מי שעומד בשמים יחשוב שזה ענן, כי זה מבריק כל כך.

מרימי גמרה את תקופת הטירונות והוצבה לשמחתה כפקידת מבצעים בחיל האוויר, תפקיד שכל הבנות "מתות" אחריו. לפי דבריה זכתה בו כנראה משום תשובתה לקצין המיון שלא איכפת לה להיות פקידה פשוטה ולא תתבייש בגלל זה להיכנס לחדר האוכל. נקווה כי תעמוד בתפקידה ותתמיד בו.

מחר בערב מנגנת גלילה ברדיו. לפני זמן מה נתנה קונצרט בניר דוד, חלקו ביחד עם שלומית אלומה (חליל), היא ניגנה באמת יפה מאוד ואולי תחזור שוב להופיע ותמצא בזה סיפוק.

אני חוץ לשעות ההוראה הארוכות מדי עוסק בעריכת ספר מכתבים בובר־שטראוס אשר רפאל בובר פנה אלי בבקשה לעשות כן. מכתביו של לודוויג מעניינים ויפים בדרך כלל ממכתביו של בובר. יש משהו מזעזע בגורלו של לודוויג. אם תבואי נשוחח על כך.

לאה גולדברגצילום: אלדן דוד / לע"מ

מסרי נא שלום לאמך

והיי את שלום ולהתראות

בשם כולנו

טוביה

שלומית אלומה המוזכרת במכתב לעיל היא נגנית חליל צד ומורה לחליל בקיבוץ מרחביה. אריה לודוויג שטראוס (1953-1892) היה סופר, משורר וחוקר ספרות, יהודי יליד גרמניה שישב בארץ מ-1935 ועד למותו וכתב בעברית ובגרמנית. הוא היה מקורב לפילוסוף מרטין בובר ונשא את בתו אווה (חוה) בובר לאשה. ב-1986 יצא לאור בגרמנית כרך של חליפת המכתבים בינו ובין בובר.

*          *          *

9.10.74

עוזר יקירי

ניסיתי ידי פעם נוספת באליוט. לא אוכל לומר שדעתי נוחה ממה שהעליתי. אעפ"כ אעתיק לך ואבקשך שתכתוב לי בקיצור את דעתך.

נַפְשִׁי תְּלוּיָה בְּרוֹם מַחְוִיר

הַנִּמְתָּח מֵעַל לְגוּשׁ הָעִיר,

אוֹ רְמוּסָה בַּצַּעַד הָעִקֵּשׁ

בְּאַרְבַּע, בְּחָמֵשׁ, בְּשֵׁשׁ.

וְאֶצְבָּעוֹת גַּסּוֹת, קִצְרִיּוֹת

בִּמְלֵאוּתָן הַמִּקְטָרוֹת

עִתּוֹנֵי עֶרֶב, מֻצָּעוֹת

לְעַיִן אֵי אֵלּוּ וַדָּאֻיּוֹת,

הַתּוֹדָעָה שֶׁל רְחוֹב עוֹרֵג

בַּחֲשֵׁכָה אֶת הָעוֹלָם

כְּחַי וּכְקַיָּם.

נִפְעָם מִכָּל הַמִּשְׂתָּרֵג

סְבִיב הַמַּרְאוֹת הָאֵלֶּה וּמְהַרְהֵר

בְּמַשֶּׁהוּ עָדִין לְאֵין שִׁעוּר

לְאֵין שִׁעוּר מִתְיַסֵּר.

כַּסֵּה אֶת פִּיךָ בְּיָדְךָ וּצְחַק:

סוֹבְבִים הָעוֹלָמוֹת כְּנָשִׁים יְשִׁישׁוֹת

מְקוֹשְׁשׁוֹת זְרָדִים בְּמִגְרָשִׁים רֵיקִים.

חשבתי גם על שירך (השני) וחושבני כי למבוך בסוף אין "כיסוי" ויזואלי מוקדם ולפיכך מוטב לזנחו או להכינו.

אחכה לתשובתך

שלך

טוביה

נמען המכתב, המשורר עוזר רבין (1999-1921) היה בצעירותו, כטוביה ריבנר, איש קיבוץ מרחביה ועבד שנים רבות כעורך בהוצאת הספרים מסדה, שהיתה בבעלות דודתה של אשתו. ריבנר, ששירתו כשירת עוזר רבין באה ממקורות התרבות הגרמנית, היה קרוב אליו. ב-2005 יצא לאור מבחר משירי עוזר רבין בעריכתו של ריבנר ורות רבין בהוצאת קשב לשירה. הקטע המתורגם מת"ס אליוט הוא הבית הרביעי מן ה"פרלודים", יצירת עלומים של המשורר שראתה אור ב-1920.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ