"לבנון: המלחמה האבודה" מאת חיים הר־זהב: פרק לקריאה

וכך הוא נפתח: "'אני כותב ספר על לבנון', אמרתי לכל אחד מהמרואיינים שאיתם שוחחתי בשנה האחרונה, בשיחת הטלפון הראשונה בינינו, כשעוד היו להם ספקות האם לשתף אותי בסיפור שלהם"

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

כפר שלם, תל אביב, יולי 2019 

פתח דבר

"אני כותב ספר על לבנון", אמרתי לכל אחד מהמרואיינים שאיתם שוחחתי בשנה האחרונה, בשיחת הטלפון הראשונה בינינו, כשעוד היו להם ספקות האם לשתף אותי בסיפור שלהם, "הספר הוא על לבנון שלנו. לא על מבצע שלום הגליל ב-1982 ולא על מלחמת לבנון השנייה ב-2006, אלא על שנות ה-90 ברצועת הביטחון. על לבנון שכל השאר שכחו חוץ ממי שהיו שם ומהמשפחות של מי שנהרגו שם. אני רוצה לכתוב על איך זה היה להיות במוצבים, על המארבים, על הפצמ"רים ועל הטילים והמטענים - ועל זה ששכחו לא רק את המלחמה, אלא גם אותנו".

בשלב זה של השיחה, בכל אחת מהשיחות, השתררה שתיקה בצד השני של הקו."יש שתי סיבות שבגללן חשוב לי לכתוב את הספר", המשכתי, "הסיבה הראשונה: בשביל מי שנהרגו שם ובשביל מי שנפצעו שם פיזית ומי שנפצעו שם נפשית. מגיע להם שהציבור בישראל יידע שזה קרה בהקשר, שזה קרה במלחמה. הסיבה השנייה: למדינת ישראל יש המון לקחים ללמוד ממלחמת לבנון האבודה, בעיקר את החובה לשאול שאלות אודות ההיגיון מאחורי הפעולות שהיא עושה". 

בסוף המשפט הזה הגיע תורי לשתוק ונתתי להם רגע ואז, כבמטה קסם, הקול בצד השני שאל "אז מתי ואיפה אתה רוצה לקבוע?" 

*

הביוגרפיה שלי דומה מאוד לזו של רוב המרואיינים שאיתם שוחחתי ושל רבים אחרים מבני הדור של המלחמה האבודה, אלו ששירתו ב"רצועת הביטחון" בדרום לבנון במחצית השנייה של שנות ה-90. נולדתי בראשון לציון ב-1978. אבי הוא בן יחיד לניצול שואה מדכאו וניצולת שואה מאושוויץ שאיבדו במחנות את רוב משפחתם, ולמרות זאת אבי הכריח את הוריו לחתום על אישור טופס ההתנדבות שלו לשירות קרבי. הוא לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמבצע שלום הגליל. גדלתי בבית מערכניקי ציוני שבו האמינו בחובה לחתור לשלום ובחובה לשרת את המדינה.

כמו בכל בית ספר ותיק וגדול בארץ, בגימנסיה הריאלית שבה למדתי בראשון לציון הייתה אנדרטה שעליה היו חקוקות שורות-שורות ובהן שמות בוגרי בית הספר שנפלו במלחמות ישראל. כמו בכל בית ספר ותיק וגדול בארץ, גם הגימנסיה הריאלית איבדה אחד או שניים מבוגריה, כמעט מכל מחזור סיום, במוצבים של רצועת הביטחון בלבנון. באביב 1995, כשתכננו את הסרטון שנצלם למסיבת סיום כיתה י"ב, אחת ההצעות הייתה שכל בני ובנות הכיתה יתאספו סביב אחד מאתנו, שכבר ידע שהוא מיועד לשירות קרבי, ויניחו עליו זרים כאילו מדובר בהלוויה. בעבורנו מדובר היה בבדיחה – אבל מחנכת הכיתה הזדעזעה מהרעיון ופסלה אותו על הסף. לא ידענו זאת אז, אבל שנתיים מאוחר יותר גם השכבה שלנו תאבד את אחד מבניה בלבנון. 

כמה חודשים אחר כך כשהגיע תורי להתגייס, ביקשתי להגיע לחי"ר, לחטיבת הנח"ל. רציתי לעשות שירות משמעותי ולתרום ככל האפשר, כפי שחונכתי וכמו רבים אחרים סביבי. כמוני, התגייסו בשנות המלחמה האבודה בדרום לבנון עוד אלפי בני 18 אחרים לחטיבת הנח"ל, לגולני, לגבעתי, לצנחנים, לחטיבות השריון ולגדודי התותחנים – בעבור כל אלה, דרום לבנון תהיה המוקד שסביבו ינוע שירותם בצבא. את מרבית השירות יעשו מי שיישארו בפלוגות הלוחמות בפרקים של ארבעה חודשי קו בלבנון, ואחר כך ארבעה חודשי אימון, וחוזר חלילה. 

כשהגדוד שלהם עלה לקו, הלוחמים שהו במוצבים לאורך גדר המערכת (שכונתה "הקו הסגול") או במוצבים החודרים, בתוך לבנון ממש. כמה מהמוצבים החודרים היו במרחק של כמה מאות מטרים מהגבול, ואילו אחרים היו רחוקים מאוד ממנו, קילומטרים רבים בעומק השטח. מהמוצבים השונים יצאו הלוחמים לפעילויות שונות - ובעיקר למארבים, בניסיון לפגוע בחוליות אויב: במחצית השנייה של שנות ה-90, האויב המרכזי של צה"ל היה הארגון השיעי חיזבאללה.

במסגרת המארבים האלה, שחלקם ארכו כמה שעות והוצבו סמוך למוצבים (וכונו "תשמוע"), וחלקם נמשכו כמה ימים ולילות, והוצבו על נתיבי החדירה של חיזבאללה לרצועת הביטחון וכללו שהות ממושכת בתוך שיחים וסבך (וכונו "מארבי היטמעות") - שאפו החיילים להיתקל: להיכנס לקרב מול כוח חיזבאללה שנע בשטח. הם האמינו באמונה שלמה שבכך שהם מחפשים את אנשי חיזבאללה בעומק לבנון, הם מקיימים את הסיסמה שהייתה תלויה בכל חדר אוכל, חמ"ל או משרד מפקד בגזרה – "המטרה: ביטחון ליישובי הצפון".

לבסיסים שמהם יצאו החיילים למארבים, העניק צה"ל שמות של פרחים: רקפת, נורית, תורמוס, יקינתון, פרג, דבורנית, ציפורן, צבעוני ושמות דומים אחרים – שמעוררים את השומע אותם לחשוב על יופי, פריחה עדינה וכרי דשא מוריקים, ולא על כלי משחית, טנקים, פיצוצים וקרבות. המציאות התבררה כעדינה, יפה ופורחת הרבה פחות.

שמות המוצבים החודרים כמו עישייה, ריחן, הבופור, דלעת, כרכום, טייבה, רותם, שקד, גלגלית, בינת ג'בל, מרג' עיון ועוד - יישמעו בתחילה כמו אזכורי מקום סתומים למאזיני מהדורות החדשות. ככל שיעבור הזמן הם יהפכו מזוהים בציבור הישראלי כשמות נרדפים לפחד מצמית ומוות. מסיבה זו, בין השאר, רבים מבין הלוחמים בלבנון לא שיתפו את חוויותיהם עם בני המשפחה או עם בני גילם שלא שירתו במוצבים.

סיבה נוספת הייתה הפער העצום שבין חוויית הלחימה והמתח היומיומי מצפון לגבול, לבין שגרת יומם של אזרחי ישראל שהמשיכה כאילו לא מתנהלת מלחמה כלשהי במקביל אליה. הדיסוננס המובנה בין חוויית הקיום של החייל העושה ימים שלמים כשהוא מוסווה בתוך שיחים, מקווה שבמהלך התנועה שלו אל המארב וממנו לא יתפוצץ על מטען, וכשהוא נמצא במוצב הוא מופגז יום יום בפצצות מרגמה - לבין חוויית הקיום שלו כשהוא חוזר הביתה ויוצא עם חבריו למסיבה, הביאה את רוב החיילים למסקנה לפיה "החברים לא יבינו ממילא, ולכן אין טעם לספר להם מה קורה בלבנון" או למסקנה לפיה "ההורים והמשפחה רק ידאגו לי עוד יותר, אז אין טעם לספר להם מה קורה בלבנון".

הלוחמים התעודדו מהמסר שחלחל אליהם מהמפקדים הבכירים, כל הזמן, ולפיו הפעילות הקרבית שהם עושים היא חוד החנית של ההגנה על מדינת ישראל. הם רצו לשרת בלבנון, הם האמינו בשירות בלבנון, הם רצו להשתתף בקרב ירי מול חיזבאללה – והם רצו להיות מגש הכסף שעליו ניתנת מדינת ישראל, כמו בדור של הוריהם וכמו שחינכו אותם בבית הספר. 

ישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000, אחרי שנות שהות ארוכות שהסתכמו במאות הרוגים ואלפי פצועים, אבל למלחמה ברצועת הביטחון לא נמצא מקום בקאנון הישראלי, בנרטיב הלאומי שמופיע בספרי ההיסטוריה הרשמיים. למעשה, המלחמה בדרום לבנון בשנות ה-90 לא התרחשה מעולם, באופן רשמי. על מצבות החיילים שנהרגו בה נכתב "נפל בקרב בלבנון", אולם לא ניתן לכך הקשר למלחמה בעלת שם מוכר כמו זה שקיים על מצבותיהם של נופלי מלחמות "רשמיות", שעליהן כתוב "נפל בקרב בסיני במלחמת יום הכיפורים" או "נפל בקרב בירושלים במלחמת ששת הימים", וכדומה. ההרוגים של שנות ה-90 נפלו בקרב בלבנון, אבל במלחמה שאין לה שם ואין לה אות מערכה. מלחמה שהמדינה בחרה לטאטא אל מתחת לשטיח ההיסטוריה. 

*

את הספר בחרתי לפתוח בימים שאחרי מבצע "ענבי זעם" באביב 1996, משום שההבנות שעליהן סיכמו ישראל וחיזבאללה בתום המבצע היו שינוי יסודי, שקבע כללי משחק חדשים בדרום לבנון שיביאו, בסופו של דבר, לנסיגה של צה"ל אל הגבול הבינלאומי 4 שנים אחר כך – אבל גם משום שזו התקופה שבה אני השתתפתי במלחמה הזו. במבט לאחור, מתברר כי אותה תקופה בדרום לבנון הייתה התקופה המכרעת במלחמה, ותשפיע על עתיד המזרח התיכון כולו. 

הספר נע לאורך ציר הזמן שבין אפריל 1996 למאי 2000, כשהוא מחולק לתקופות של ארבעה חודשים בכל פעם, בהתאם לתקופות הקו שעשו היחידות השונות. אין בו תיאור של כל אירוע שהתרחש בדרום לבנון בארבע השנים שבין מבצע ענבי זעם לבין הנסיגה, ואין בו התייחסות לכל אירוע שבו נהרגו או נפצעו חיילי צה"ל.

אני מבקש סליחה מראש, ומעומק הלב, מכל מי שלא ימצאו בספר אירועים משמעותיים בעבורם שקרו באותה תקופה בדרום לבנון, ובמיוחד ממי שאיבדו את יקיריהם ולא ימצאו אזכור בגוף הספר לאירוע או לקרב שבו הם נהרגו. אין שום דרך לתאר את כל שקרה במשך ארבע השנים האלה, והייתה זו חובתי לקבל החלטות קשות ולוותר על לא מעט אירועים.

הבלטתי אירועים שחשבתי שהם המתאימים ביותר כדי לספר את הסיפור של מלחמת לבנון האבודה, למי שאינם מכירים את סיפורה, אך אין לראות בכך דבר פרט לבחירת עריכה, ותו לא: נפילה של חייל היא אירוע משמעותי, מטלטל מאין כמוהו, אולם למרבה התסכול רוב מקרי המוות לא השפיעו על מקבלי ההחלטות ולא שינו את המשך הלחימה או את נהלי הפעולה בדרום לבנון. עם זאת, בסוף הספר מופיעה רשימת שמות הכוללת את כל הנופלים בלבנון בשנים ארוכות אלה. 

אני מבקש להתנצל, למפרע, בפני הקוראים ובפני הלוחמים שהשתתפו במלחמה, ובפני בני משפחותיהם, שיתכן שרגשותיהם ייפגעו כתוצאה מהכתוב בספר. אין לי כל כוונה לפגוע, להסב צער או כאב. מלחמה היא אירוע אכזרי וכך גם התיאור שלה. ניסיתי לקמץ בתיאורים גרפיים, אך מטרתי היא לספר את הסיפור - והסיפור קשה.

ניסיתי לתאר את אירועי הלחימה השונים במדויק ככל האפשר, תוך הצלבת מקורות ושימוש בכל אמצעי התחקיר העיתונאי. מכיוון שעברו שני עשורים מאז סיום המלחמה, ייתכנו פערים כאלה ואחרים בין הסיפור כפי שהועבר אליי וכפי שמשתקף במסמכים שונים מהתקופה, לבין הסיפור כפי שזוכרים אותו משתתפים אחרים באותו אירוע. אם יש טעויות כלשהן – הן כולן שלי ובאחריותי המלאה. 

*

"לא היה לי כלום בלבנון, אחי" – במשפט הזה התחיל רובם המכריע של הראיונות, כשישבתי מול הלוחמים מאז וביקשתי מהם לספר לי על כל מה שחוו ברצועת הביטחון, "אתה יודע – עשיתי מה שצריך, והכל בסדר" הם המשיכו, ואז ביקשתי מהם לעבור איתי על ציר הזמן של שירותם הצבאי: מתי התגייסו, מתי הגיעו לגדוד ואילו קווים עשו בלבנון. כשהגענו לקווים השונים, ביקשתי מהם שיספרו לי מה היה באותו קו.

"לא היה לי כלום בלבנון, אחי" המשיך פעמים רבות בתיאור שנמסר מבעד לדמעות, של פינוי חבר שנהרג או נפצע קשה, או של פחד בעת הפגזה. פעמים אחרות המשפט הזה המשיך בכעס רב. לעתים יצא הכעס על הפוליטיקאים והגנרלים שלא היה להם אומץ להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, גם כאשר ברור היה שאין היגיון כלשהו בהמשך השהות שם. לעתים יצא הכעס על הדרך שבה התייחסו המפקדים הבכירים ללחימה בלבנון, ורבים מהלוחמים דיברו בתסכול על תחושת הניכור שנבעה מהפער שבין חוויית המלחמה שלהם בלבנון לבין האדישות כלפיה בישראל.

מנעד הרגשות היה גדול – אבל אחרי ההיסוס הראשוני תמיד הגיע שטף עצום של סיפורים, חלקם בעלי משמעות גדולה וחלקם פרפראות יומיומיות, שיצאו מפיהם לראשונה אחרי שני עשורים. יותר ממאות המסמכים שנאספו מארכיונים רשמיים לצורך כתיבת ספר זה, יותר מאינספור קטעי העיתונות מהתקופה, יותר מהיומנים והמכתבים שנכתבו שם בזמן אמת, הסיפור שסיפרו הלוחמים, מי שכן קרו להם דברים בלבנון למרות שתחילה טענו שלא – הוא הסיפור האמיתי והמלא של מלחמת לבנון האבודה.

הסיפור הזה הוא שלהם, ושל חבריהם שנפצעו או נהרגו, אבל הוא חייב להיות חלק מהסיפור של מדינת ישראל כולה. עשרים שנה אחרי שהסתיימה, הגיע הזמן שהמלחמה האבודה ברצועת הביטחון בדרום לבנון תקבל את המקום שמכבד אותה, ואת אלה שהשתתפו בה, בדברי ימיה של מדינת ישראל. 

פרק שני – אחרי ענבי זעם

מאי 1996 – יולי 1996

מבצע ענבי זעם הותיר תסכול בישראל. במשך כל ימי המבצע המשיכו שיגורי הקטיושות לעבר ישראל, פגיעת הפגז הישראלי במתקן האו"ם בכפר קנא עוררה כעס אצל אזרחי ישראל הערבים וברחבי העולם, ותחושת דכדוך הציפה את הציבור בארץ. בצה"ל הבינו כי הרעיון המבצעי של שחזור הישגי מבצע דין וחשבון נכשל ולמרות הפגיעה בכמה עשרות אנשי חיזבאללה – מרבית ההרוגים הלבנונים במבצע היו אזרחים חפים מפשע. 

ראש הממשלה שמעון פרס ניסה למנף את תוצאות המבצע בזירה הבינלאומית ולשוות לו תדמית של הצלחה. ב-26 באפריל 1996 התקבל בירושלים מה שהוגדר "מכתב לוואי" ששלח הממשל האמריקני ונוסח בשיתוף פעולה בין צוותים אמריקנים וישראלים. המכתב הגדיר את כללי המשחק החדשים בדרום לבנון.  

"אחרי התייעצות עם ממשלות ישראל ולבנון, ובהתייעצות עם סוריה", כך נפתח המכתב, "לבנון וישראל מבטיחות את האמור להלן: (1) קבוצות חמושות לא יבצעו התקפות של טילי קטיושה או נשק מכל סוג אחר אל ישראל; (2) ישראל ואלה המשתפים עמה פעולה לא יירו מכל נשק שהוא אל אזרחים או מטרות אזרחיות בלבנון; (3) שני הצדדים מחויבים להבטיח כי בשום נסיבות לא יהיו אזרחים יעד להתקפה, וכי ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ומתקנים תעשייתיים וחשמליים לא ישמשו כנקודות מוצא להתקפות; (4) בלי להפר הבנה זו, אין בה דבר שימנע מכל אחד מהצדדים לממש את זכותו להגנה עצמית". 

"זהו נייר ממדרגה ראשונה", הסביר פרס לכתבים המדיניים שבאוזניהם הקריא את המסמך ב-30 באפריל, במהלך ביקור רשמי בוושינגטון, "המסמך האמריקני קובע כי אם חיזבאללה או קבוצות אחרות יפעלו בכל דרך נגד ישראל בלבנון, צה"ל יוכל להגיב לא רק באש לעבר מקורות הירי, אלא גם בפגיעה באנשים ובמתקנים ששימשו להכנת הפעולה הצבאית". 

בצה"ל היו מי שסברו כי בעת הזו יהיה נכון לסגת מדרום לבנון. בכמה דיונים פנימיים בפיקוד הצפון טענו קצינים כי הבנות מבצע ענבי זעם מבטיחות הלכה למעשה שחיזבאללה ינצור את האש לעבר ישראל, ובכך תושג מטרת העל של הפיקוד: "ביטחון ליישובי הצפון". רק שלושה חודשים חלפו מאז שורה של פיגועי התאבדות שעשו פלסטינים בלבה של ישראל, ושמעון פרס – שמעולם לא הצטייר בישראל כ"ביטחוניסט", ודאי לא בהשוואה ליצחק רבין שאת מקומו ירש אחרי הירצחו – לא יכול היה להרשות לעצמו, מבחינה ציבורית, נסיגה כזו. למטכ"ל ברור היה כי פרס לא יוציא את כוחות צה"ל מלבנון חודש לפני מועד הבחירות, ובוודאי לא מיד אחרי מבצע שמידת התועלת בו אינה ברורה.  

כללי המשחק החדשים 

הפרשנות של חיזבאללה להבנות ענבי זעם לא הייתה שונה משמעותית מפרשנותה של ישראל. הסורים, בעלי הבית בפועל בלבנון, הבהירו לארגון כי אסור לו לתקוף את שטחה של מדינת ישראל בהתאם לסעיף 1 להבנות, אולם לעניין היחס לכוחות צה"ל הפרושים בלבנון חל סעיף 4 של הבנות אלה – הסעיף הקובע כי אין כל מניעה לממש את הזכות להגנה עצמית אל מול צבא זר הנמצא בשטח לבנוני. 

זו הייתה הפעם הראשונה מאז ייסודו של ארגון חיזבאללה, שבה נעשה עמו הסכם מדיני של ממש. הארגון, שבעבר נחשב שולי בזירה הלבנונית ואפילו לא נחשב לארגון הבולט בקרב העדה השיעית בהשוואה לארגון המתחרה, אמל, הפך לנושא הלפיד של ההתנגדות לנוכחות הישראלית על אדמת לבנון. כעת, ידעו מנהיגי הארגון, יש כללי משחק המאפשרים להם לתקוף את חיילי צה"ל בלי לספוג תגובה שעלולה לפגוע באזרחים לבנונים – כך יוכל הארגון להציג עצמו כמגנם של הלבנונים, וכלוחם למען איחודה של המדינה. 

"הדרך לניצחון הגדול מדלגת לאורך אלפי ניצחונות קטנים", קובע אחד מעקרונות היסוד של חיזבאללה, ובשנים הקרובות יוכיחו לוחמי הארגון בשטח את ההיגיון העומד בבסיס משפט זה. בזמן שמדינת ישראל הייתה עסוקה עדיין בהתפלפלות לגבי הישגי מבצע ענבי זעם או לגבי היעדרם - בחיזבאללה כבר התקדמו לעשייה מבצעית. 

בשעות הבוקר של 12 במאי 1996, כשבועיים אחרי שנדמו התותחים והסתיים המבצע הגדול של ישראל, יצא כוח של גולני ממוצב ריחן לכיוון מוצב צד"ל סוג'וד. אל הכוח נורו טילי נ"ט, ואחד הקצינים נפצע בינוני. מיד אחר כך פתח חיזבאללה בירי מרגמות על ריחן, שממנו נפצעו ארבעה חיילים נוספים. למרות הדיווח על האירוע בעיתונים, תשומת הלב של הציבור הישראלי לא הייתה נתונה ללבנון, אלא לסקרים שניסו לנבא מי ינצח במרוץ הצמוד לראשות הממשלה: שמעון פרס או בנימין נתניהו. 

ב-29 במאי יצאו הישראלים לקלפיות כדי להצביע, ולראשונה בהיסטוריה של ישראל בשני פתקי הצבעה: האחד לראשות הממשלה (פרס או נתניהו) והשני לרשימה שתייצג אותם בכנסת. רוב הסקרים שנערכו לאורך מסע הבחירות ניבאו לפרס ניצחון, אך ניכרה גם מגמה של צמצום הפער על ידי המתחרה הצעיר מהליכוד. בסביבתו של פרס העריכו כי המצביעים הערבים, שרבים מהם הודיעו כי לא יצביעו לראשות הממשלה במחאה על ההפצצה בכפר קנא, ישנו לבסוף את דעתם ויכריעו את הבחירות לטובתו. 

בהמשך אותו הלילה התבררו התוצאות. יו"ר הליכוד נתניהו ניצח את יו"ר העבודה פרס בפחות מאחוז אחד - פער של כמה עשרות אלפי קולות בלבד - וזאת למרות שמספירת הקולות עלה כי רשימת הליכוד לכנסת הייתה רק הסיעה השנייה בגודלה. פרס, האיש שבקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה בשנים 1984-1986 נוצר המושג "רצועת הביטחון", לא ישוב עוד לטפל בסוגיית לבנון – וזו תלווה את נתניהו לכל אורך כהונתו. 

נתניהו, ראש הממשלה הנבחר, לא זכה ולו ליום אחד של חסד בלי שנושא לבנון יככב בחדשות. בשעות הצהרים של 30 במאי, פחות מ-12 שעות אחרי שהתבררו סופית תוצאות הבחירות, יצאו שתי שיירות ממפקדת החטיבה המזרחית של יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) בעיירה מרג' עיון. שיירה ראשונה של חיילי גדוד 13 מחטיבת גולני נעה צפונה, לעבר רכס עלי טאהר, במכוניות מרצדס בעלות מספר לבנוני שכונו "מוסלקות". צה"ל השתמש במכוניות אלה לנסיעה בכבישי דרום לבנון בעיקר בשעות היום, מתוך הנחה לפיה הן ייטמעו בתנועה האזרחית בכביש כמכוניות רגילות, דבר שימנע את ההתקפה עליהן. למרות הניסיון להסוות אותן כמכוניות רגילות, לא קשה היה להבחין באנטנות השונות, ששימשו את אמצעי השיבוש ואת מכשירי הקשר, שבלטו מגג מכוניות המרצדס. שיירה נוספת, שהורכבה מג'יפים שבהם חיילי יק"ל שהיו בדרכם לחופשה בישראל, יצאה מיד אחרי הראשונה כשהיא נעה דרומה, לכיוון מטולה. 

כשעברה השיירה של גולני ליד מטה הצלב האדום בצפון העיירה מרג' עיון, נשמע פיצוץ עז. מטען שהוטמן במקום התפוצץ ושניים מחיילי הכוח נפצעו קל. חיילי השיירה שנסעה דרומה, חלקם קציני מטה של יק"ל, שמעו את הפיצוץ וסובבו מיד את כלי הרכב כדי לסייע לחיילי השיירה השנייה. כשהגיעו למקום, ירדו מכלי הרכב כדי לעזור בפינוי הפצועים, ואז נשמע פיצוץ עז נוסף. 

שלושה מבין חיילי השיירה ובהם יורם דהאן, קצין ההנדסה של יק"ל, קצין התצפיות צחי מזרחי ומשה הרוש, סגן קצין המבצעים של היחידה, נהרגו במקום. חייל נוסף, יצחקי שפירא, נפצע אנושות ומת מפצעיו מאוחר יותר, בבית החולים. מתחקיר שערך אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, עלה כי הכוח של גולני לא הפעיל את ה"שלגון" שהותקן על כלי הרכב ועשוי היה למנוע את ההפעלה האלחוטית של המטענים. 

השלגון היה מכשיר לוחמה אלקטרונית שפותח בצה"ל ונועד לחסום תדרים שונים, ביניהם גם תדרים סלולריים ותדרים של מכשירי אלחוט, כחלק מהתמודדותו של הצבא עם התחכום ההולך וגובר של מטעני חיזבאללה. הפעלתם של שני מטענים אלחוטיים בעיירה מרג' עיון, סמוך מאוד למפקדת כוחות צה"ל בדרום לבנון, הדגימה לצבא את עומק החדירה האפשרי של חיזבאללה לתוך רצועת הביטחון. כשהגיע התחקיר לידי האלוף, הוא החליט לשפוט את מפקד השיירה של גולני ואת סגנו, שני קצינים בדרגת סגן, על אי מילוי הוראה משום שלא הפעילו את המכשיר. הם נדונו לעונשי מחבוש בפועל. 

עיקול "בז" 

צוות אוגוסט 1995 של פלחה"ן נח"ל הצטרף ליחידה בחודש מרץ 1996, אחרי טירונות בת ארבעה חודשים, אימון מתקדם בן חודשיים וטירונות-יחידה בת חודשיים נוספים. החיילים הצעירים עלו למוצב דלעת, שהיה ביתה הקבוע-כמעט של הפלוגה בכל ארבעה חודשים, כשהחטיבה הייתה עולה לקו.

עבור מפקד הצוות ישי שכטר וסמל הצוות שמואל קרויטורו, לא הייתה זו הפעם הראשונה במוצב. הם זכרו אותו היטב עוד מהקו הראשון שעשו ברצועת הביטחון בתור חיילי מסלול בצוות אוגוסט 1993, כשנה וחצי לפני שעלו לשם עם החיילים שלהם. ב-1994 עוד היו במוצב דלעת מבנים יבילים ולא ממוגנים שבהם ישנו החיילים, מוקפים בסוללת עפר שעליה פרחו פרחי בר. 

ישי שכטר נולד בחיפה ב-1975. כמה שנים אחר כך עברה משפחתו להר ברכה ומשם לקדומים. שמואל קרויטורו נולד בבאר שבע ב-1974 וגדל בעיר. הוא עשה שנת מכינה קדם צבאית בבית יתיר, הצופה אל בקעת ערד. בזמן שהותו במכינה החלה בנייתו של בסיס הטירונים של הנח"ל מתחת לבית יתיר, הבסיס שאליו יגיע קרויטורו כעבור כמה חודשים. 

שניהם עברו גיבוש לפלחה"ן שהוקמה רק שנה קודם לכן, ב-1992, והיו חיילים באחד הצוותים הראשונים שהתגייסו לפלוגה. שכטר יצא לקורס קצינים ונשלח לפקד על מחזור אוגוסט 1995 יחד עם קרויטורו. הם הכשירו את החיילים בבא"ח, וכשסיימו את טירונות היחידה עשו עם חייליהם אימון במחנה אליקים, כהכנה לקראת העלייה לקו. החיילים הצעירים, שזו תוכננה להיות הפעילות המבצעית הראשונה שלהם, התרגשו מאוד לקראת העלייה ללבנון.  

כשהגיעו לדלעת בתפקידם כמ"מ וסמל מחלקה, המוצב היה שונה מאוד ממה שהכירו כשעלו אליו לראשונה. סוללת העפר מוגנה באופן משמעותי וכעת גרו כל החיילים ב"צוללות", חדרים ממוגנים שנחפרו מתחת לקרקע, ובהם מיטות בנות שלוש קומות ללוחמים, וביניהן מרווח שבו יש מקום ללא יותר משני חיילים העומדים זה לצד זה. הצפיפות ודרגשי השינה שהזכירו את המגורים בכלי השיט התת-ימיים, הם שנתנו לצוללות את שמן. 

קרויטורו ידע שזה יהיה הקו האחרון שלו. מאחוריו היו כעת שנתיים ו-8 חודשים בצבא. לאורך כל חודשי הקו נחתו פצצות מרגמה (פצמ"רים) על דלעת, בפגיעות מדויקות. הפצמ"רים היו איום מרכזי במוצבים החודרים החל משנת 1994, וימי פרחי הבר על סוללת העפר נעלמו זה מכבר. קרויטורו רצה לסיים את הצבא שלם ובחתיכה אחת ולצאת משם. לשכטר נותרה עוד שנה של קבע והוא התחיל בשיחות עם המ"פ על התפקיד הבא שימלא, אחרי תפקידו כמפקד הצוות. באמצע הקו התחיל מבצע ענבי זעם ומרגע שהחל, נורו פצמ"רים מאזור העיירה נבטייה ונפלו על מוצב דלעת מדי יום, עד להפסקת האש. כשהסתיים המבצע, רווח מעט לחיילים. 

ב-11 ביוני, כחודש וחצי אחרי תום המבצע, הייתה אמורה להיכנס שיירה למוצב דלעת ואיתה מים, מזון, דלק והמשאב החשוב מכל מבחינת הלוחמים: חבריהם שחזרו מחופשה בבית ויחליפו אותם, כדי שיוכלו גם הם לצאת. שכטר היה מפקד צוות המארבים של דלעת וקרויטורו היה סגנו. צוות המארבים הורכב מ-12 לוחמים שהתאמנו יחד, כך שיצרו מעין יחידה מתואמת, למרות שהגיעו מצוותים שונים וממחזורי גיוס שונים. 

אחד מחיילי צוות המארבים היה אשל בן-משה, יליד 1975 מקיבוץ מצובה, שהתגייס באוגוסט 1994. לפני מבצע ענבי זעם התראיין בן-משה, באישור מפקדיו, לכתב הצבאי של הערוץ הראשון, אלון בן-דוד. "לא נותנים לנו לפעול וליזום", סיפר בן-משה בתסכול. כמה ימים אחרי שהסתיים המבצע התראיין שוב אצל בן-דוד, אך הפעם נשמע מסויג הרבה יותר. "גם אני רוצה את זה [היתקלות עם חיזבאללה] אבל צריך לחשוב מעבר לזה", אמר, "מה נעשה כשניכנס לכפר? מה נעשה? עוד פעם מבצע 'שלום הגליל'? שיתחילו להוריד לנו שם אנשים? רוב הזמן יש פה שקט, וזה אומר שאחר כך יש משהו גדול. עכשיו הם מפילים עלינו פצצות מרגמה בתוך המוצב, כבר לא בחוץ. תראה את החורים בשירותים. אפילו ללכת לחרבן אני מפחד. יש פחד מסוים, אין מה לעשות. אפשר למות פה". 

במשך כל אותו שבוע הציב הצוות מארבים בני לילה אחד מצפון לדלעת, לאבטחת פעילותם של לוחמי יחידת שלדג של חיל האוויר על הקו האדום – הגבול הצפוני של רצועת הביטחון, שמוצב דלעת היה מאוד סמוך אליו. אחרי שני המארבים שאבטחו את חיילי שלדג, נשלח הצוות בלילה שבין 9 ל-10 ביוני לעיקול שכינויו "בז" מדרום לדלעת, על הציר העולה אל המוצב. הרעיון המבצעי של יוזמי המארב היה לחסום את דרכם של אנשי חיזבאללה שעלולים להגיע לעיקול בניסיון לפגוע בשיירה, אולם בעבור החיילים שיצאו למשימה מדובר היה בעוד מארב סטנדרטי שאליו יצאו מדי לילה, ופעמים רבות גם באותו ציר תנועה. 

כחודשיים קודם לכן פגע חיזבאללה בכמה שיירות שנעו על הציר שבין רכס עלי טאהר (שעליו היו מוצבי צה"ל דלעת ובופור) לבין מרג' עיון - ומשם למטולה. הפגיעה בשיירות אלה, בעורף הלוגיסטי של כוחות צה"ל בלבנון, הייתה אחת הסיבות שבגללן יצאה ישראל למבצע ענבי זעם. 

ל-12 הלוחמים בצוות המארבים נוסף גם ליאור רמון, קצין שהגיע באותם ימים לפלחה"ן, והצטרף לצוות המארב כדי לעבור חפיפה ולהכיר את הגזרה, כהכנה לקראת מינויו כקצין המבצעים של היחידה. עיקול בז היה סמוך מאוד למוצב, כך שברור היה שכל קצין שמגיע לפלוגה יצטרך לפקד על המשימה הזאת במוקדם או במאוחר. 

הכוח יצא לדרכו אחרי רדת החשיכה שבתקופה זו של השנה, סמוך ליום הארוך ביותר, הגיעה בשעה מאוחרת. חיילי הצוות עשו את כמה מאות המטרים עד לעיקול בדממה, כשהם צועדים במקביל לציר ההגעה למוצב דלעת. לאורך הציר היו פרושות גדרות תלתלית ממתכת, בגובה כפול, ומעבר לתלתלית היה שדה מוקשים של צה"ל שמטרתו הייתה למנוע את הגישה אל המוצב. 

ליד עיקול בז היה פתח בתלתלית ברוחב המספיק למעבר אדם אחד, שסימן את האזור הנקי ממוקשים שבו ניתן לרדת מן הציר אל השטח הפתוח שמימינו, כדי להציב מארבים. מצדו השני של הפתח נמתחה גדר תלתלית אחרת ומאחוריה שדה מוקשים נוסף. הכוח נע דרך המעבר הצר בטור אחד, כשהוא צועד בדממה. 

הלוחמים התמקמו למארב לילה. שלושה מהם ישבו כשגבם לשאר חבריהם ופניהם לכיוון הפתח והציר שממנו הגיעו, כדי לאבטח את צדו האחורי של המארב, ואילו השאר הסתדרו בחצי גורן כשהם מתצפתים ומאבטחים לשאר הכיוונים. לפנות בוקר, טרם זריחה, הורה המ"מ שכטר לחיילים להתקפל בחזרה למוצב. הם התארגנו בסדר תנועה זהה לזה שבו הגיעו. קרויטורו, שצעד אחרון בכוח, וידא שכל הציוד נלקח וכל החיילים נמצאים. שכטר החל בתנועה איטית לעבר הפתח בגדר. 

שכטר הגיע לקפל קרקע נמוך, שממנו החל הטיפוס לעבר הציר, כשזיהה תנועה חשודה מלפנים. הוא סימן לכוח לעצור והעביר בלחש הוראה להגביר ערנות. בעוד ההוראה מועברת אחורה, נשמע צרור ירי ארוך. מכת האש הראשונה שנורתה לעבר חיילי הכוח שהיו בשטח נחות, פגעה והרגה בו-במקום את שכטר ואת רמון, הקצין שצעד בסמוך אליו. ארבעה חיילים נוספים שהיו בקפל הקרקע נפגעו מירי מהיר של מקלע מסוג PKR ושניים מהם, יניב רואימי ועידן גבריאל, נהרגו גם הם. רק אחד מהחיילים שכבר ירדו לקפל הקרקע הצליח להיחלץ אחורה, לאזור שבו היו שאר חיילי הכוח ובהם קרויטורו. 

כששמע הסמל את קולות ההיתקלות, הוא מיהר קדימה כדי ליישר קו עם שאר הלוחמים והחל לירות לכיוון שממנו שיער שירה המקלע שפגע בחבריו, אך לא זיהה את מקור האש. המקלען הקדמי של הכוח ירה כמה כדורים ונפצע ואילו אשל בן-משה, שהיה המקלען האחורי, התמקם לצדו של קרויטורו והחל לירות גם הוא באותו כיוון שאליו ירה סמל המחלקה. 

קרויטורו ראה שאין כל ירי מהכוח הקדמי והבין מיד שהכוח כולו נפגע. הוא הורה לחיילים לנוע כחמישה מטרים אחורה, לאזור הסלעים הגדולים שמאחוריהם ניתן היה לתפוס מחסה ולהמשיך בירי וגם לטפל בפצועים. 

בן-משה מיקם את הדורגלים של המקלע על אחד הסלעים והמשיך בירי כשקרויטורו לצדו, יורה בנשק האישי שלו מסוג M-16. בשלב זה הם עדיין לא זיהו את מקור הירי אולם ראו – ובעיקר שמעו –שהסלעים שמאחוריהם התמקמו נפגעים שוב ושוב מכדורי האויב. לפתע שמעו צרור מהיר חולף ליד שניהם והתכופפו ביחד. כשנדם הצרור, הרים קרויטורו את ראשו וראה את בן-משה כשהוא ישוב על ישבנו, סמוך לסלע. מבט בוחן יותר הבהיר לו שהמקלען נפגע בראשו ונהרג. 

כעת נותרו לכוח רק 8 חיילים חיים שהתמקמו מאחורי הסלעים, רובם פצועים בדרגות שונות. שלושה חיילים לא נפגעו: החובש, שטיפל בפצועים הקשים יותר, סמל המחלקה קרויטורו והחייל שהצליח להיחלץ ממכת האש הראשונה. בשלב זה, עלה קרויטורו בקשר מול המוצב בפעם השלישית מאז החל הקרב: תחילה דיווח על ההיתקלות, אחר כך על הנפגעים, וכעת הודיע לחמ"ל בדלעת "אם אתם לא מגיעים לפה לחילוץ עכשיו, לא יישאר את מי לחלץ". 

כשסיים להעביר את ההודעה, הרגיש שהוא סופג מכה מאחור, מהכיוון ההפוך לכיוון אליו ירה עד כה. הוא הביט וראה חור בחולצתו, והבין שנפצע ושהירי על הכוח שלו מתבצע משתי עמדות שונות. חובש הכוח, יעקב הרטום, זעק לעברו שהוא מזהה תנועה בסמוך למקום שבו טיפל בפצועים. קרויטורו הרים את הנשק שלו, שעליו הותקנה כוונת לילה מסוג ליטון, וזיהה את הדמות שנעה במרחק כמה מטרים ממנו. 

הוא מיקם את הנקודה האדומה שבמרכז הכוונת על הדמות וירה כמה פעמים, אבל הדמות נעלמה. אור הבוקר החל לעלות וקרויטורו המשיך לירות. הרטום ירה במטול רימונים M-203 לכיוון נקודות בסבך שאליהן העריך שנמלטו אנשי חיזבאללה, אולם לכל מי ששרדו את ההיתקלות כבר ברור היה שהאירוע הסתיים, בעיקר משום שאיש כבר לא ירה עליהם בחזרה. 

קרויטורו הורה לחובש להפסיק לירות ולטפל בפצועים והמשיך לירות יחד עם החייל השני שלא נפגע. הוא איבד דם רב וחש שידו הולכת ונחלשת מהפציעה ושהאחיזה בנשק הולכת ומכבידה עליו. הוא העביר את הנשק לידו השנייה והמשיך בירי, מחשש שאנשי חוליית חיזבאללה ינצלו את ההפוגה כדי לחטוף את אחד הפצועים או את גופתו של אחד מההרוגים.  

בשלב זה הגיע אליו אחד הקצינים שחברו למקום בריצה ממוצב דלעת. הקצין נראה לקרויטורו חיוור ובהלם. "תקשיב", הוא אמר לקצין, "זה הכיוון הכללי שממנו הם ירו. מעכשיו זה שלכם", ואז קם וצעד לכיוון נקודת איסוף הפצועים שעל הציר. כשהתחיל ללכת הבין לפתע את הסיבה לחיוורון על פניו של הקצין: אחרי כמה צעדים ראה גם הוא את גופותיהם של חיילי חוד המארב, כשהם שוכבים זה לצד זה.  

מהתחקיר שנערך בפיקוד הצפון עלה כי אנשי חיזבאללה הגיעו למקום יומיים לפני כוח המארב כשבכליהם חומרי נפץ וחומרי הרדמה והתמקמו במערה הסמוכה לפתח המעבר בתלתלית, ככל הנראה כדי להציב מטענים לשיירה שתעלה לדלעת ולנסות לחטוף את אחד החיילים. הם הבחינו בכוח של חיילי הפלחה"ן כשהיה בדרכו להתמקם למארב ואז ארבו לו בשובו לציר משתי עמדות: האחת - עמדת מקלע בתוך שיח ב"שעה 2" (קדימה, מימין) של הכוח, שפגעה ברוב ההרוגים ממרחק מטרים בודדים - ואילו העמדה השנייה מאחורי הכוח, מרוחקת הרבה יותר, ממנה פגעו בכמה מהפצועים ובהם גם בקרויטורו. 

בסריקות שנערכו מאוחר יותר באותו יום אותר הציוד של אנשי חיזבאללה, כמו גם גופתו של אחד מהם, הדמות שעליה ירה קרויטורו. בסיכומו של האירוע נהרגו חמישה חיילים ושמונה נוספים נפצעו, שניים מהם קשה. בשלב פינוי הפצועים למסוקים החלו ליפול פצמ"רים בעיקול "בז", דבר שמנע את איסוף הציוד שהותירו אחריהם הנפגעים. הציוד נאסף למחרת, על ידי כוח של הפלחה"ן שירד לסריקות נוספות באזור ההיתקלות. 

"היינו מצפים שהיתקלות כזאת תסתיים אחרת", אמרו גורמים בפיקוד צפון לעיתונאים בבוקר למחרת הקרב ליד דלעת, "מדובר ביחידה מובחרת של הנח"ל. גם אם אנשי חיזבאללה ארבו לכוח והתקילו אותו, אסור שהיתקלות תסתיים בצורה כזאת". "התחקיר עוד לא נגמר, מה הם רוצים מאיתנו?", הגיבו בזעם חיילי הנח"ל, "מטיחים ביקורת בחיילים שהיו במארב. הם פעלו כמו שחינכו אותם, הסתערו גם כשלא יכלו. אלה שנפצעו אזרו אומץ והמשיכו לירות. איך רוצים שנרגיש? מה הם רוצים? אם היו כאן חיילים של גולני, היו אומרים שהם הסתערו עד טיפת הדם האחרונה. לנו אמרו שזו פאשלה". 

אחד הפצועים, חן אלוני, אמר לכתבים "אנחנו עולים ללבנון כדי להילחם ולשמור על תושבי הצפון. הפסקת אש זה אולי יפה לעיתונות, אבל אין דבר כזה בלבנון". הוריו של אורן אשרוב שנפצע קשה בהיתקלות כמה ימים לפני יום הולדתו ה-20, אמרו כי הם מתפללים להחלמתו. "מה עוד יקרה בלבנון?" שאלה אימו, "כל כמה ימים יש תקרית, וזה ממש נורא". כשאשרוב התעורר אחרי ניתוח בן כמה שעות, להוצאת קליע שננעץ בגבו, כתב להוריו על פתק את המשפט "ראיתי את המוות מול העיניים". 

בצה"ל מנו תשעה הרוגים בתוך שבועיים בלבד, שלושה יותר מסך ההרוגים מתחילת 1996 ועד מבצע ענבי זעם בחודש אפריל. בפיקוד הבכיר התלבטו בשאלה האם מותר או אסור לירות לעבר כפר שממנו יוצאים אנשי חיזבאללה כדי לפגוע בחיילי צה"ל, אולם הסיכון לירי קטיושות בתגובה חתם את ההתלבטות, שכן הכללים החדשים היו ברורים לשני הצדדים: ירי על חיילים אינו ירי על תושבי הצפון ועל כן הוא מותר, לפי הבנות מבצע ענבי זעם. הכלל הזה ישנה את פניה של המלחמה בדרום לבנון מן היסוד. 

"יש לנו בעיה קשה מאוד בלבנון. אנחנו עומדים מול מתקפת טרור, מתקפה חזקה מאוד על חיילינו. צריך לפעול בנחישות ובתקיפות", אמר ראש הממשלה הנבחר בנימין נתניהו בתגובה להיתקלות בעיקול בז, "קיבלתי עדכון על הנושא מראש הממשלה המכהן שמעון פרס. כשאנחנו נרכיב את הממשלה, נטפל בעניין לבנון בדרכנו". בסביבתו של פרס אמרו כי הוא התכוון "לבחון מחדש את תפישת הביטחון בדרום לבנון לאחר הבחירות" אולם כעת, משהפסיד בהן, יותיר את ההחלטות בעניין האסטרטגי למחליפו בתפקיד. מקורביו של פרס הדגישו כי תפישת הביטחון בגבול הצפון גובשה ב-1985, כשהם רומזים אגב כך על שהפכה באופן טבעי לבלתי-רלוונטית. למרות הזמן הקצר שחלף מאז, ספק אם זכרו את ההצהרות הנחושות של פרס בעניין לבנון רק כמה שבועות קודם לכן, לפני פתיחת הקלפיות. 

באמצע חודש יוני 1996 הושבעה ממשלת נתניהו, ולתפקיד שר הביטחון מונה יצחק מרדכי, שסיים את תפקידו כאלוף פיקוד הצפון רק שנה וחצי קודם לכן. כשהוא מלווה באלוף עמירם לוין שהחליף אותו בתפקיד, עוטה שכפ"ץ מעל בגדיו האזרחיים וחמוש ברובה M-16 קצר, ביקש מרדכי להיפגש עם חיילי פלחה"ן נח"ל במוצב דלעת. אחרי ביקור קצר במוצב, שבמהלכו החמיא לחיילים על חזרתם לפעילות מלאה למרות המכה שספגה הפלוגה, הגיע שר הביטחון החדש למפקדת יק"ל במרג' עיון. "אנחנו נמצא את הדרך להילחם בחיזבאללה ובגורמים האחרים שמנסים לפגוע בחיילי צה"ל וצד"ל", אמר לעיתונאים שהתלוו לביקורו, "ננסה להקטין את הסיכון ולתת ביטחון לתושבי הצפון. נישאר באזור הביטחון כל עוד המצב מחייב אותנו להישאר כאן. אם הממשלה הלבנונית ואלו שעומדים מאחוריה יגלו יכולת למנוע מהמחבלים לפגוע בחיילי צה"ל וצד"ל, ניתן יהיה לשתף פעולה ולשבת ביחד". על האפשרות שכוחות צה"ל כלל לא יהיו בדרום לבנון - איש מבין העיתונאים לא העלה על דעתו לשאול. 

כמה ימים אחר כך, ב-8 ביולי, נפגש מרדכי לשיחת רעים עם מפקד צד"ל אנטואן לאחד בלשכתו במשרד הביטחון בתל אביב. "מטרת ממשלת ישראל היא להגיע להסכם שלום עם לבנון, שיבטיח את הביטחון בגבולנו הצפוני ואת היחסים הטובים עם לבנון. עד אז נעשה כל שנדרש כדי לחזק את אזור הביטחון ואת צד"ל", אמר, תוך שהשניים מצטלמים חבוקים ומחייכים.  

בניגוד להצהרות הבטוחות-בעצמן של שר הביטחון, בצה"ל החלו להבין כי הבנות מבצע ענבי זעם יצרו מצב אבסורדי שבו נציג צה"ל לוועדת הפיקוח על ההבנות, קצין האג"ם של הפיקוד, סגן-אלוף משה (צ'יקו) תמיר נאלץ לשבת עם נציגי סוריה ולבנון כדי לתאם איתם את המרחק המינימלי מבתי הכפרים הלבנוניים שממנו מותר לחיזבאללה לירות פצצות מרגמה על חיילי צה"ל. ישראל תיאמה עם האויב, הלכה למעשה, את הפרמטרים שלפיהם לגוף שאותו היא עצמה הגדירה "ארגון טרור" מותר לפגוע בחייליה. 

"התשובה ללוחמת גרילה היא לוחמת גרילה", אמר האלוף עמירם לוין לכתבים הצבאיים, שלא לייחוס, אחרי שהסתיים תחקיר ההיתקלות של פלחה"ן נח"ל בעיקול בז. "למלחמה בגרילה יש כללים שונים", הוסיף, "היא מצריכה הרבה יותר שיקול דעת של החייל. החיילים פועלים על פי שבלונות, והחיזבאללה מכיר כבר את דפוסי הפעולה של צה"ל. לעומת זאת, את החיזבאללה קשה ללמוד וצריך לפעול על פי תנאי השטח כדי שגם החיזבאללה יופתעו, ממש כמו שהם מפתיעים אותנו בכל פעם מחדש".  

שבועיים קודם לכן פרסם העיתון הבריטי אובזרבר ידיעה אודות "יחידת חיסול של צה"ל שהרגה 50 אנשי חיזבאללה בלבנון". חיילי היחידה שקיבלה את השם "אגוז", כך דיווח העיתון, נעים בבגדים אזרחיים בלבנון, מחסלים את אנשי חיזבאללה מטווח קצר ומופעלים על ידי יחידת הפעלת הסוכנים 504 של אמ"ן. בצה"ל הבינו כי הגיע הזמן להציג לציבור כמה מהיחידות החדשות הפועלות בלבנון. תחילה חשפו את קיומה של יחידת הכלבנים (שתקבל לימים את השם "עוקץ") ואת העובדה שהכלבים מאומנים לאתר מטענים. כמה שבועות אחר כך תיחשף גם יחידת אגוז לציבור – כפי שהיא באמת: יחידה המותאמת ללוחמה בלבנון, ולא יחידת תואמי-ג'יימס-בונד כפי שתוארה בעיתונות הזרה. 

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ