"סטייל משלך" מאת שירה ברויאר: פרק לקריאה

וכך הוא נפתח: "נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר)"

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

הקדמה אישית

או: למי מיועד הספר הזה?

נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, איזו חגיגה זאת היתה. הכול היה מותר! להתקשט ולהתגנדר בכותונות ורדרדות עם תחרה וסרטים, למרוח לק, להתאפר ואז להתיישב מול הטלוויזיה עם כל המחרוזות והצמידים כדי לראות את הסרט הערבי של יום שישי.

גיל ההתבגרות הוקדש לניסיונות להיראות קוּל, ואחריו באו שנות העשרים והשלושים. אוי, איזה בלגן. כבר הייתי כתבת אופנה מנוסה וסטייליסטית עסוקה, צברתי ידע מקצועי וניסיון, אבל כמתלבשת תעיתי ותהיתי. בתוכי התגוששו בת האיים שבדמיוני נועדתי להיות והאורבנית המינימליסטית שהתאמצתי להיראות. בבקרים ובערבים, לפני פגישות עבודה או יציאה לבילוי, עמדתי אבודה מול ארון מלא גחמות, רסיסי חלומות, פריטים שנקנו כלאחר יד, מציאוֹת מסנוורות שזוהרן פג, גיבוב בגדים אקראי משנים עברו.

זמן רב ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. מצד אחד הוקסמתי, מצד שני נרתעתי מתופעת העדר שעומדת בבסיס כל אופנה. עלי מוהר הגדיר זאת היטב: ״אופנה היא מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד.״ חוויתי את הפרדוקס הזה באופן יומיומי כשכתבתי על אופנה, תשע שנים בעיתון ״חדשות״, ומשנסגר, שתים־עשרה שנים נוספות בעיתון ״הארץ״. מצד אחד רציתי לייצג את העיסוק שלי באופנה וללבוש בגדים בהתאם. מצד שני, סלדתי מהרעיון שהלבוש שלי מעיד על ציות לצו אופנתי כלשהו.

ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים. ראיתי אופנות חולפות וחוזרות, התעייפתי מטרנדים לעונה, השלמתי עם ההבנה שאני לא פאשניסטה, ואחרי עשרים ואחת שנים של סיקור התחום בארץ ובעולם החלטתי לפרוש. ויתרתי על תואר מבקרת האופנה של עיתון ״הארץ״, על ערימת המגזינים החודשית ועל הנסיעה השנתית לפריז.

כשסוף־סוף השתחררתי מהצורך לייצג את העיסוק באופנה, חיפשתי מחדש את הביטוי העצמי הנכון לי באמצעות בגדים. כשחיפשתי לשווא שמלות קיץ מאריגי כותנה, אווריריות ופשוטות מהסוג שלובשות עקרות בית בסרטים איטלקיים ישנים, קניתי בדים, מצאתי תופרת וייצרתי אותן לעצמי. אחר כך הצטרפתי ליוזמה של הקמת קו.קו. – חברת אופנה שמבקשת לתת מענה לנשים ישראליות שמחפשות סגנון נקי, קלאסי ומעודכן. בשלוש שנות עבודה מהצד שמייצר ולא רק מבקר, כולל מפגש יומיומי עם לקוחות, אספתי עוד תובנות – על עצמי, על נשים בגילי ועל מה שמתאים למקום שאנחנו חיים בו. מקום שבו החורף קצר וקר והקיץ ארוך ומהביל, שאין בו לא קודים של לבוש ולא סגנון חיים מעוגן בתרבות ים־תיכונית שמשוועת להתפתח פה.

בשלב כלשהו בתהליך, כשלמדתי קואוצ׳ינג במטרה לקבל כלים טובים יותר להתנהלות, התחדדה בי ההבחנה בין ״חיים על מסלול ההישרדות״ לבין ״חיים על מסלול הצמיחה״, כפי שהיטיבה להגדיר זאת המורה שלי, נטאלי בן דוד. במסלול ההישרדות את עסוקה בכיבוי שריפות. את פועלת רק מתוך תגובה לנסיבות חיצוניות. לעומת זאת, במסלול הצמיחה את בתהליך של התפתחות תמידית, את פועלת מתוך כוונה ומודעות עצמית. ובהתאמה לבגדים, כשאת במסלול ההישרדות את קונה בלחץ בגד לפני אירוע או נסיעה, רק כי אין לך ברירה. הארון שלך מפוצץ בבגדים שרכשת רק משום שהם נמכרו בהנחה גדולה. במסלול הצמיחה את בוחרת את הבגדים שמתאימים לך בהכרה מלאה, מתוך ביטחון ופתיחות, ואת נראית ומרגישה נהדר.

את הספר הזה כתבתי אחרי תהליך ארוך, שבסופו הגעתי למצב שבו הארון שלי ואני מתואמים. זה הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה בתחילת המסע שלי, כדי לחסוך מבוכות אינספור, המון כסף וזמן יקר, ובעיקר כדי להימנע מהפער בין מי שאני לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה.

היום, כשאני פותחת את הארון, הכול גלוי לעיני ומתאים ללבישה. את הנוירוטיות שאפיינה את יחסינו בעבר החליפו שלווה ודעה צלולה. למדתי לדייק. נעזרתי בקומץ חברים שעל טעמם אני סומכת: דנה מנוסי ודן שארפ, נורית קריב וג׳יזל שדות (את כולם עוד תפגשו שוב בהמשך הספר). כל אחד מהם עוסק באופן ישיר או עקיף בעיצוב, ומיטיב להתלבש בעצמו באופן מעורר השראה. לא בעזרת תקציב גדול ולא תוך מרדף אחרי טרנדים, אלא בזכות חוש לסגנון, יכולת הבחנה דקה ותשומת לב לפרטים.

הספר שבידך מאגד בתוכו הסברים, דוגמאות, עצות מעשיות, טיפים והדרכות, אבל פיתוח הסגנון האישי שלך מחייב התנסות מעשית מתמדת. חשבי על ספר בישול שאת אוהבת להשתמש בו, שיש בו מתכונים מצוינים ומדויקים. ככל שאת מתנסה יותר בבישול את מבינה יותר אילו טעמים מסתדרים ביחד; מהם העקרונות הבסיסיים שאי־אפשר לוותר עליהם, כמו מרכיבים משובחים ותבלינים טריים; מהם חומרי הגלם שחייבים להיות במזווה תמיד. ככל שאת מכירה את מתכוני הבסיס לעומק, כך את יכולה לאלתר, להיות יצירתית בדרכך הייחודית, לפתח ביטחון ולזכות בקריאות התפעלות. כשאת עוברת תהליך שמקרב אותך אל עצמך ואל מי שאת בהווה, את יכולה לדעת בביטחון שבחרת בגרסה הבוגרת הכי טובה שלך. את מבססת לעצמך הרגלים טובים לחיים ובגדים שמתאימים לך, ונהנית משקט פנימי, מסדר בארון ובראש.

העובדה שאנחנו חיים במקום ללא קודים ברורים של לבוש, שבו קשה לקבל השראה ברחוב עצמו, מקשה עלינו לצאת מהבית בלי להתבלבל. במשך השנים עמלתי לנסח לעצמי כללים פשוטים ובהירים כדי להתלבש תמיד בהתאם למקום ולזמן, ובעזרתם בניתי לי מסגרת שמגינה עלי מטעויות ומאפשרת לי חופש. אלה לא דיברות ולא חוקים. אין שום דבר קדוש, וחוקים נועדו להישבר. חופש הבחירה הוא מעל לכול, ולכל אחת הטעם שלה. ובכל זאת, לפני ששוברים את הכללים, רצוי להכיר אותם. בעולם כבר הצטבר ידע רב, וכדאי להשתמש בו. מספיק נשים התבלבלו בשבילנו ומספיק נשים אירגנו בעבורנו את המידע כך שנוכל להלך על קרקע יציבה, ומשם לעוף.

חלק ראשון

לפני שמתחילים

זאת היתה שעת צהריים בפריז, הרחק מהמולת שבוע האופנה שלכבודו ביקרתי בעיר ככתבת האופנה של עיתון "הארץ". אל בית הקפה ברחוב הצדדי זרמו נשים מהמשרדים הסמוכים, להפסקת צהריים. החלל התמלא בקולות צחקוק ואו־לה־לה, נקישת עקבים, צלצול צמידים, קליק של סגירת שפתון שנשלף לרגע מהתיק.

השולחנות התמלאו בנשים. פריזאיות אמנם, אבל נשים רגילות בשגרת יום עבודה. לא נשות אופנה, לא דוגמניות, לא מעצבות. נשים באמצע החיים. אני זוכרת את עצמי בוחנת, מתפעלת, סוקרת וסופרת: קלאסה, נשיות, עידון, ניסיון, סקס־אפיל, איזון, ביטחון. האיפור עדין, השיער מטופל, הבדים איכותיים, וזה ניכר. הגזרות מחמיאות, מונחות היטב על הגוף, משאירות את המרווח שמאפשר תנועת בד קלה בעקבות תנועת הגוף. והנעליים: דווקא נוחות, יחסית, אבל עם כושר פיתוי, בְּיאן סוּר. ומעל הכול, המזיגה בין החלקים המטופחים לאלה שנותרו טבעיים, לא מטופלים, היתה נהדרת. זאת הקלאסה הנונשלנטית, ההכרה ביכולת שלך ליהנות מעצם היותך אישה – הכרה מושרשת בתרבות הצרפתית, שמעריכה יופי בכל גיל. חברתי, אמריקאית בפריז מזה הרבה שנים, הגדירה זאת כך: ״בפריז מספיק שאת אישה.״ נקודה.

ובחזרה לתל אביב בצהרי היום. הימים הם ימי חולצות הבטן. וזה מכה בי, נשפך מכל מקום, לפעמים ממש תוקף. המאמץ של נשים להתלבש צעיר בכל מחיר, ומנגד, הוויתור, ההזנחה. נדמה היה שיש רק שני מצבים לנשים בישראל: פריחה או קמילה. כך על פי הבגדים: צמוד, לוחץ וחשוף; או אוהל, שק, טי־שירט ענקית. לשווא אני מחפשת את הנשיות הבשלה והבטוחה בעצמה, את המקבילה המקומית לקלאסה הפריזאית. במרחב הישראלי של תחילת שנות האלפיים לא היתה לגיטימציה למראה בוגר בהקשר נשי ומושך.

למה אי־אפשר להתבגר אחרת גם פה, חשבתי, באוויר הים־תיכוני המהביל? למצוא את האיזון, טיפוח במינון, לתרגם את השיק והקלאסה הפריזאיים לשפת המקום. זה קצת מסובך ביולי־אוגוסט, אבל גם בפריז חם, ואין אפילו מזגן. למה אי־אפשר להשלים את הידע שחסר פה, לפתח מודעות לפרטים הקטנים, לדקויות, לאיכויות. להירגע עם הטרנדים. ליהנות מעידון ותחכום, להסתפק ברמיזה. להתחיל להתלבש כמו גדולה.

אחרי כמה חודשים של התבוננות וחיפוש פירסמתי את תובנותי במוסף "גלריה" של "הארץ", בתוספת עצות של כמה מרואיינות. אחת מהן היא העורכת והמתרגמת הלית ישורון, יפהפייה שבגרותה לא הכזיבה. "אופנה היא אחד האופנים לחיות את הזמן. האהבה לבגדים היא בעינַי אהבה לחיים ולעולם. לבוש הוא כמו הגנה, וכל גיל מכתיב את הצורך בהגנה אחרת. בגיל ארבעים, למשל, לא תלכי במיני," היא אמרה לי אז, והאירה את הקשר בין המילה "בגד" למילה "בגידה": ״אני רואה לא פעם בחנויות את הבקשה הזאת, בעינֵי הנשים שיוצאות מתאי המדידה: שהבגד לא יבגוד, לא יסגיר.״

מיד עם פרסום הכתבה החלו התגובות לזרום, והמשיכו לזרום עוד חודשים רבים. בטרום עידן הטוקבקים והלייקים, הרגשתי הדף תגובות חסר תקדים של נשים שבירכו אותי על שהארתי את הפינה האפלולית הזאת, שהודו לי על שהשמעתי את קולן. קול שלא היה לו מקום בתרבות הישראלית שסוגדת לנעורים ולא יודעת איך להתבגר בחן. בדיוק ההיפך ממה שהתרחש באותה עת מעבר לים, בארצות הברית וגם באירופה, שם בני דור ה"בייבי בום" – אלה שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה, גדלו בשנות השפע והתבגרו באווירה הליברלית של שנות השישים והשבעים – תפסו את עמדות המפתח והציגו גישה אחרת ורעננה לחיים משל הוריהם החסכנים, שכל חייהם היו נתונים לתכתיבים, גישה ששברה את המוסכמות על מהו "מבוגר" ומה "צעיר".

מאז פרסום הכתבה חלפו כמעט עשרים שנה. תמונת המצב המקומית השתנתה. תל אביב היא מוקד משיכה לצעירים קוּלים מכל העולם, והסטנדרטים האסתטיים משתנים לטובה כל הזמן. במקביל, מתקיים בחברה הישראלית שיח ערני על הדרת נשים ומאבק על זכויותיהן ומקומן. הסטיגמות מתערערות, אפשרויות חדשות נפתחות, וסיסמאות חדשות נולדות. היום ״חמישים זה הארבעים החדש" ו"שישים זה החמישים של פעם". היום פחות חשוב הגיל שלך, חשובה ההתאמה בין מי שאת לבין איך שאת נראית ואיך שאת לבושה. למי חשוב? בעיקר לך. למען עצמך. כי כשאת נראית ומרגישה במיטבך, הטוב הזה מתפזר על כל מי שסביבך.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ