"ניירות" מאת ניר סננס וסאלח אבו מוסא - פרק לקריאה

בוקר אחד, בערך חודשיים אחרי שנפגשנו לראשונה, סאלח התקשר אליי ושאל אם אני בבית. הוא אמר שהוא בדרך ל'רופאים לזכויות אדם' ביפו, עם תֶסְפָה, הבן שלו

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

הדרור 9

בוקר אחד, בערך חודשיים אחרי שנפגשנו לראשונה, סאלח התקשר אליי ושאל אם אני בבית. הוא אמר שהוא בדרך ל'רופאים לזכויות אדם' ביפו, עם תֶסְפָה, הבן שלו. זה כבר כמה ימים שהילד סובל מדלקת באוזניים וחום שבא והולך, והוא לא מפסיק לבכות. אשתו לא הצליחה לעצום עין כל הלילה, והוא בדיוק חזר ממשמרת בתחנת הדלק.

ביקשתי שיגיד לי כשהם מגיעים למרפאה, אבוא לפגוש אותם.

ידעתי איפה זה 'רופאים לזכויות אדם', עברתי שם לא פעם. רחוב הדרור 9, מבנה נמוך, קומה אחת, שער ירוק מברזל וקיר בטון שלא סיימו לצבוע.

חשבתי על האבסורד. מכל הרחובות בעיר, דווקא בדרור.

התארגנתי באיטיות, לחצתי על הכפתור של הקומקום, אמרתי ללואיס שהולכים לפגוש את סאלח ותֶסְפָה, ושמשם נמשיך לגינת כלבים. לואיס כשכש בזנב והתנער. מבחינתו אפשר לצאת, הוא מוכן. הלוואי שיכולתי גם אני לקום משינה כמוהו, לדלג על כל שלבי ההתעוררות.

סאלח שלח לי הודעה שהם הגיעו. כתבתי לו שאני יוצא.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הרחוב בשעות הפעילות של המרפאה. עשרות אנשים, לפחות שמונים, אולי יותר, גברים ונשים וילדים, עומדים בחוץ ומחכים.

יש דף ליד הדלת, כל אחד ניגש ורושם את השם, נשים בהיריון ואנשים מבוגרים מסמנים בצד כוכבית. אף אחד לא נדחף, ואף אחד לא מרים את הקול. זה הרי ברור, כל מי שנמצא כאן צריך לראות רופא.

מי שהגיעו ראשונים מצאו מקום לשבת על אחד הספסלים ברחוב או על שפת המדרכה. אלה שבאים עכשיו, עומדים שלובי ידיים, נשענים על רכבים חונים. בחור צעיר עובר עם בקבוק מים ליטר וחצי וכוסות חד-פעמיות ומציע.

השמש זזה כל הזמן, ויחד איתה גם הצל, אין חוף מבטחים לאף אחד.

קשרתי את לואיס לעמוד, סאלח החזיק את תֶסְפָה ביד אחת ונופף לי ביד השנייה לבוא לקראתו.

"הוא לא רוצה לשבת בעגלה, מפונק", הוא אמר.

השפתיים של הילד היו קצת נפוחות, שכבת זיעה זלגה מהמצח לרקות ומשם לאוזניים הקטנות. הוא הזיז את הראש מצד לצד בחוסר נחת, בעיניים מכווצות. סאלח ליטף לו את הראש וזמזם שיר באמהרית. עמדנו בצל, ורוח טובה הגיעה מהים.

"זה יכול לקחת זמן, אחי", הוא אמר בטון מתנצל.

"לא אכפת לי, לאן יש לי ללכת".

תֶסְפָה עצם את העיניים, לא היינו בטוחים אם הוא נרדם או לא.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו, סאלח ואני, לא בזמן המשמרת שלו. חולצת פולו עם פסים בגוונים של חום החליפה את החולצה האדומה של סונול. החמאתי לו שהוא נראה טוב. שמחתי לראות אותו מחוץ לתפאורה הקבועה
שהתרגלנו אליה, בלי הדלפק הארור שחוצץ, חפיסות השוקולדים, ערימות
המסטיקים, הדיסקים, הספרים, מכונת הקפה ומדף הסיגריות שנשלף; מחוץ למשחק התפקידים השחוק של מוכר ולקוח, בלי לקוחות חסרי נימוס שלא אומרים בבקשה או תודה.

סאלח עשה לי היכרות עם אנשים שחלפו על פנינו ואמרו לו שלום, לחצתי להם את היד בלי להסתכל להם בעיניים, התביישתי. אני יודע איך נראה התור בקופת חולים 'כללית' או 'מאוחדת', אפילו ב'צער בעלי חיים' בסוף רחוב הרצל התנאים טובים יותר.

הייתי לחוץ, כל הזמן חזרתי על אותו צמד מילים: תרגיש טוב ותודה רבה.

עמדנו בצד השני של הכביש, מול המרפאה, הדקות חלפו והתחלתי לחשוש שאולי הם לא יספיקו.

"אתה חושב שתצליחו להיכנס היום?" שאלתי כמו אידיוט מהשורה הראשונה.

"וואללה, לא יודע אחי, אלוהים גדול", הוא אמר והסתכל לשמיים.

"אלוהים גדול", חזרתי אחריו בשביל להחזיר לעצמי את הביטחון.

סאלח שאל אותי אם נולדתי בתל אביב, אמרתי שלא. כשאני נולדתי, המשפחה שלי גרה בקרית גת, זאת עיר בדרום הארץ. הוא אמר שאף פעם לא היה שם.

"אתה איפה נולדת?"

"אני נולדתי בטאנדבה, זה מחנה פליטים בסודן".

לא הצלחתי לבטא את השם נכון. הוא סיפר שאת המחנה הזה הקימו ה'צלב האדום' וה-UN לפליטים שברחו מאריתריאה ואתיופיה אחרי המלחמה ביניהן. לא ידעתי כלום על מלחמת העצמאות של אריתריאה, שבמהלכה נהרגו אלפי בני אדם. אלה שהצליחו לשרוד את ירי המקלעים האוטומטיים וההפגזות המשיכו את החיים בעוני רב ובחולי.

"זאת הייתה תקופה קשה מאוד, הרבה אנשים פשוט מתו מרעב”, הוא אמר בלחש, כאילו דיבר לעצמו. בראש התערבבו לי תמונות של ילדים כחושים מהשואה, שראינו בסרטים בבית ספר, ותצלומים של ילדים רעבים מסומליה שראיתי פעם בעיתון.

"אני נולדתי בתוך המחנה פליטים, אחרי שבע חודשים של היריון. רופא אמריקאי טיפל בי. יצאתי מהבית חולים רק בגיל שלוש. ככה אימא שלי מספרת".

דמיינתי מתחם אוהלים גדול, סוג של בית חולים שדה, כמו שאפשר לראות בחדשות אחרי צונאמי או רעידות אדמה חזקות, כמו שראיתי פעם בתרגיל בצבא.

הוא סיפר על סבא שלו, שחי עד גיל מאה ועשר, איך היה יוצא איתו לג'ונגל ושם
מלמד אותו לצוד חיות – איילות, כבשים, שפנים וחוגלות.
חשבתי לעצמי באיזה גיל בנאדם מתחיל לצוד. אין שום דבר ילדותי בלירות חץ חד ורעיל לעבר איילה מפוחדת, בטח שלא בשבירת ועקירת גרונה של חוגלה. זה אפילו לא נשמע רומנטי.

הגנבתי מבט לכיוון של לואיס, שרבץ בצל, מרוח על המדרכה. חשבתי על כל הניסיונות העקרים שלו לצוד ציפורים בים, מאות ניסיונות שכשלו. אבל הוא ממשיך לנסות, כל פעם מחדש, כאילו זאת הפעם הראשונה. מיד כשהוא מזהה מטרה הוא קופא במקום, הזנב מזדקר, והוא מתחיל לפסוע ברכות לעברה, מתקרב בצעדים קטנים, צעד אחר צעד, רגל קדמית ואז רגל אחורית. כל הגוף, צוואר, עיניים ונחיריים, מתרכז בנקודה אחת.. כשהוא מתחיל לרוץ לעברן, הן פורשת כנף ועפות .

סאלח אמר שאצלם, ברגע שהילד יכול לצאת להסתובב לבד עם המרעה ויכול לסחוב דליים של מים מהבאר, הוא הופך לגבר. יותר מדויק להגיד שהיחס של
המשפחה כלפיו הוא כמו לגבר. "לא משנה אם אתה בן שבע או תשע, העיקר שפיזית תהיה מספיק חזק, כל השאר יסתדר מעצמו".

"זה בדיוק כמו אצלנו בישראל, רק הפוך", אמרתי. שנינו צחקנו.

הסתכלתי עליו מסתכל על תֶסְפָה, נזכרתי במשפט שהוא שאמר לי כשנפגשנו בפעם הראשונה: "אני לא רוצה שהילד שלי יעבור את מה שאני עברתי. שלא יראה את מה שאני ראיתי בעולם הזה".

הוא רוצה שתֶסְפָה ילמד לימודים גבוהים, שיהיה בן אדם טוב, שיהיו לו חיים נורמליים, שיהיו לו ניירות מסודרים. רציתי לשאול אותו אם יש לו תמונה משם להראות, אבל התביישתי.

שתקנו שוב. ניכר היה על סאלח שהוא עייף מאוד, עיניו נפקחו במאמץ, והוא פיהק בתכיפות, פיהוקים מהסוג הבלתי נשלט.

חלק מהאנשים בתור התייאשו והסתובבו ללכת. שעות הפעילות של המרפאה מצומצמות, ותנועת הנכנסים והיוצאים איטית מאוד. הרגשתי שאני מאבד את הסבלנות, אבל סאלח נשאר רגוע. גם הוא ראה שחלק מהאנשים עוזבים, כמה מהם סימנו לו מרחוק. בחור אחד בא לקראתנו, התקרב, לחש לו משהו באוזן והלך.

לא שאלתי כלום, אבל סאלח מיד אמר: "הוא מתפלל לאלוהים בשבילי שתֶסְפָה ירגיש טוב".

"הלוואי", אמרתי.
סאלח שאל אם יש לי אחים, אמרתי בטח, שלושה. אצלנו כולם בנים, אני הכי קטן. הוא לא האמין, זאת אומרת הוא כן האמין, אבל זה לא הסתדר לו בראש. "חשבתי אתה הכי גדול", הוא אמר. שאלתי אותו אם לו יש אחים.

"אנחנו שישה אחים. שתי בנות וארבעה בנים. הייתה לנו גם אחות גדולה, אבל היא נפטרה כשהייתה בת שנה".

"אני מצטער לשמוע. אז אתה הכי גדול?"

"לא, יש לי אח גדול, אחריו אני ואז כל הקטנים".

"אתה בקשר איתם?"

הוא לא הספיק לענות, בדיוק קראו בשם שלו.

הוא ביקש ממני לא לחכות לו, ואמר שיתקשר אליי בערב, להגיד מה אמרו
במרפאה.
התחבקנו, לקחתי את הרצועה של לואיס והסתכלתי מרחוק, לראות אותם
נכנסים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ