"ג'ונסון 38" מאת אביבית משמרי: פרק לקריאה

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואף על פי שאני, מסיבות שיתבררו בהמשך, האדם הכי פחות מתאים ליטול על עצמו את המשימה, אין לי ברירה, כי אם לא אני אז מי יספר, ג'ונסון?

הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הארץ

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואף על פי שאני, מסיבות שיתבררו בהמשך, האדם הכי פחות מתאים ליטול על עצמו את המשימה, אין לי ברירה, כי אם לא אני אז מי יספר, ג'ונסון?

נכון שאם יש מישהו שראוי היה שישא בעול הזה, עול העלאת הדברים על הכתב, הרי זה דווקא הוא, ג'ונסון, כי כל הדברים התחילו לקרות בגללו – בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין; כן, הכל התחיל להתגלגל מיד אחרי ניסיונו המגוחך להסוות במתק שפתיים ובתנועות ידיים מופרזות את תוכנית הרפאים שלו להשתלט על הגג ולאכלס אותו בעודף מתגוררים. כך התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין, ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי שום דבר לא היה משתנה, ושום סיפור לא היה חייב למצוא לעצמו מספר.

אם כן ברור איפה יש להתחיל. ביום שבו ג'ונסון נקש אצלי בדלת – איש עגול פנים, משקפיים במסגרת זהב לעיניו, לבוש בחולצה הסינתטית המשובצת שהוא נתון בה תמיד, חורף־קיץ, וחיתוך הדיבור שבפיו כשל מוכתר הכפר לשעבר, אף שלא הוכתר ולא היה שום כפר. וכך אמר: "יהלום, אפשר להיכנס רגע?"

 כן, אמרתי בהפתעה אך בלי שום יראה, כי למרות קומתו הגבוהה, גם הפעם עשה עלי ג'ונסון רושם זעיר ותזזיתי, והאורח הלא קרוא לא היסס, נכנס והתישב מייד על הספה הזוגית הכחולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי. נותרתי עומדת.

"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד."

נו?

וכאן פתח וגולל תוכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב – מרצונו הטוב! – לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו – טיח, צבע, אינטרקום, לובי, גינה, חידוש צנרת, הכול – ובתמורה יבקש לו רק דבר אחד: לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג, ולעשות בשטח זה ככל העולה על רוחו. ומה הוא כבר רוצה לעשות שם? ברור, הבנתי מייד – לבנות; לבנות יחידת דיור על גג הבניין עם כל התוספות, ולרדת לחיינו, הדיירים – להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות ושאר התקהלויות של ערבי שבת וחג, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים שלו ושל בני משפחתו אל המרחב שיבנו לעצמם על הגג.

"בסך הכל שיסכימו לי חמישה, את תופסת?" מנה בזו אחר זו את אצבעותיו הפרושות, ניסה להעלות שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואף הסביר את הטעמים להסכמה של כל אחד מהם. "אלה שלמטה – מה איכפת להם מהגג? אלה שבאמצע – לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה – הרי אני שומר בשבילם, שומר להם על הנכס!"

הוא אינו איש של מלים, ג'ונסון, אלא איש של מחוות, לכן דבריו שהבאתי כאן הוא רק הערכה־בקירוב של מה שניסה לומר, שכן המילים שהשמיע שובצו בתוספת של ששים־עד־שמונים אחוז נפנופי ידיים והצבעות לעבר נקודות שונות בחלל, ובתוכן גם לעברי. ורק כשהתחיל לפאר את עוללות הקבלן שיביא לשם ביצוע השיפוצים – הצליח סוף־סוף לדבר במשפטים שלמים. וכמובן, זה מה שהחשיד אותו בעיני יותר מכל. "הוא – אני – אביא לך – (נענוע ראש) – הוא יביא לך – (מחוות יד) – ככה, בובה של בניין... לא, תביני, אני – הוא – יעשה פה הכול – (הצבעה כלפי מטה) – מאפס..."

וכן הלאה וכן הלאה.

 לנגד עיני חלפו כל הפעמים שבהן ג'ונסון כבר הצהיר בעבר על רצונו לעשות "ככה, בובה של בניין" – איך ניסה לסדר עבודה לאחיינו כ"תחזוקן" בתשלום חודשי; איך הציע לארגן השכרה של מקומות חניה מאולתרים לאופנועים בתוך החצר; איך גמר אומר לתלוש משורשיו את שיח ההיביסקוס האומלל בעורף החצר, שלטענתו יפריע בעשור הבא לצנרת של הרחוב המקביל; ועוד, ועוד – שלל מיזמים עצמאיים רבי דמיון, שאמנם לא הפליגו אל מחוזות האבסורד המוחלט או השחיתות המופגנת, ועם זאת העידו תמיד על מוח רב מזימות הדואג בעיקר לעצמו. אלא שהפעם – הפעם זה באמת היה השיא; שכן מיד כשדיבר על השגת הסכמתם של חמישה דיירים בלבד היה ברור שלפנינו תוכנית נפתלת ושאפתנית אף יותר מתמיד. והרי בבניין יש שמונה דירות ויותר מכך דיירים מכל הגילים ודרגות החוכמה – או הטיפשות – וכדי למכור שטח גג, זאת ידעתי היטב, דורש החוק אישור של כל השמונה, ולא די בחמישה בלבד. ועוד ידעתי, שכל אחד מהשמונה היה קופץ לתוך יורה רותחת לפני שהיה מוכר לג'ונסון אפילו סנטימטר גג מרובע אחד.

שמי אינו יהלום, כמובן, אלא סיגל רגן (רג'ואן), דיירת ותיקה ושקטה בבניין הישן שלנו באחד הקצוות של לב העיר. גם שמו של ג'ונסון אינו ג'ונסון. רשמית הוא קרוי ירוחם ינולי־יניב ואין לו מושג שאני מכנה אותו ביני לבין עצמי – ועכשיו גם ביני לביניכם – בכינוי אחר. הכינוי נטבע על ידי אחד מבני משפחתי האורבנית לשעבר, גידי, שתמיד היה משתנק מצחוק כשהיה נוקש על דלת ביתי, ומסביר שמה שמצחיק אותו כל כך הם שמות השכנים על שאר הדלתות: שליין, בן חננאל, ירוק־עד, גבינוב... יום אחד נתקל גידי במדרגות בירוחם ינולי־יניב בכבודו ובעצמו, ונכנס אלי בהול: "ואו, מג'יק ג'ונסון גר אצלך בבניין!" ומאותו רגע לא יכולתי עוד להעלים עין מהדמיון העצום בין קלסתרו של שכני מלמעלה לבין זה של אגדת הספורט – שניהם גדולים, שחומים ועסיסיים כצמד ענבי קליפורניה שצמחו על אותו אשכול ואגרו בתוכם שמש מרובה, ושניהם ממלמלים במקום לדבר. ברור שלירוחם ינולי-יניב – הלא הוא ג'ונסון שלנו – אין שמץ מהכישרון הסוחף של הג'ונסון ההוא, האגדי, אבל יש לו יתרון משלו: לצידו נמצאת תמיד אשתו, ותמיד עם סל ומפתחות ביד.

אמנם, את אשתו של ג'ונסון אי אפשר אפילו להתחיל למצות בכינוי "אשתו של ג'ונסון". שמה אדירה, אדירה ינולי–יניב, ושמה בהחלט הולם אותה, אם כי ביני לבין עצמי אני מעדיפה לקרוא לה הידרה. כן, הידרה ג'ונסון. גבוהה ואדומת שיער צבוע, מהירת תנועות, ובזוויות עיניה זוהרים תמיד ניצוצות של נחישות שובבה, שלא לומר מרושעת. לכל היא נכונה, האישה הזאת, כך חשתי מיום שהיכרתי אותה, ואם יהיה צורך תהיה מוכנה אפילו להרוג למען היקרים לה – הרי הם ג'ונסון וילדיהם הרבים – או למען כל תכלית אחרת שאלה יכוונו אליה. ינולי־יניב, כך כתוב על תיבת הדואר שלהם, שהרי זה שמם, אבל כתובים שם עוד שמות לרוב – ירוזמן־ינולי, בוזגלו־מאיר, יעקובי־יניב, שטיינר ומעיין – הלא הם שמות המשפחה של בנותיהם ובניהם של אדירה וירוחם שנישאו ועברו לגור בדירות משלהם ועדיין מקבלים דברי דואר בבית שגדלו בו. ודומה שתיבת הדואר הזאת, על כל הדרה, היא נקודת המגוז של המשפחה כולה.

יהלום, כך הוא קרא לי, כאילו רק בי תלויה תקוותו למצות את הנכס הנדל"ני העצום והעקר שבו הם גרו – השקעה של חמישים שנה בלב תלאביב שאינה מניבה להם לעת עתה שום פירות כספיים. גם חמישים השנה שבהן עבד ג'ונסון כאחראי מחלקת מוצרי חלב בסופרמרקט לא הניבו יותר מדי פירות, אף לא פנסיה נדיבה, כך יכולתי להבין מתוך קטעי שיחות במשך השנים; לכן אך טבעי היה שהשניים העסיקו עצמם בתכנון תוכניות שאולי יוכלו לאפשר להם להפיק מעט הנאה מרכושם. אלא שהתוכנית בבסיסה היתה מעוטת יתרונות עד מאוד ומאידך מרובת חסרונות: שנתיים נסבול כולנו מהבנייה מחדש, ולבסוף נידחס בחזרה לאותן קופסאות של קירות ותקרה ורצפה, בתוספת טיח שהוחלק מבחוץ; ובעוד ג'ונסון יהנה לו מפנטהאוז חדש ומיציאה לגג פרטי, לנו – ובפרט לי – יישארו עציצים מלאים באבק של מלט.

הדירה של הג'ונסונים, היחידה בבניין שמעולם לא שופצה ולו במקצת, הייתה תלויה בראש הבניין המרופט כמין זפק של עוף עייף. הבניין עצמו היה דבוק לרחוב ומובחן ממנו רק בכמה עמודים דקים. הוא הציג עצמו לראווה בלי שום בושה, כתוספתן דלוק – בלי מעלית, בלי חניה, בלי גינת נוי מטופחת, רק שטח חולי משובש שהוביל לתיבות הדואר השבורות. השער התנדנד מעלה־מטה ובאלכסון בכל פתיחה וסגירה, מעיד בעוגמה על עידן קדום שבו לא חרק.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ